החלטה2 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"פ 9391/09 בנימין לוי נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

סדר דין פלילי · רשות ערעור בעבירת התפרצות וגניבהבקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על פסק דין של בית המשפט המחוזי שדחה ערעור על הרשעה

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערערור של מי שהורשע בהתפרצות למקום מגורים וזוכה מגניבה. נקבע כי עבירת ההתפרצות היא התנהגותית ואילו הגניבה תוצאתית, ולכן זיכוי מהגניבה אינו גורר זיכוי מההתפרצות. ההשגות העובדתיות נדונו די בשתי הערכאות.

העובדות

המבקש הואשם בהתפרצות לדירת מגורים ובגניבה של סכום כסף. נצפה נכנס לבניין ונמלט משוטרים, ובחקירתו אמר שפרץ לדירה. בית המשפט השלום הרשיע בהתפרצות וזיכה מהגניבה, ובית המשפט המחוזי דחה את הערעור.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם יש לראות בעבירת ההתפרצות למקום מגורים ובעבירת הגניבה עבירה אחת, כך שאין להרשיע בחלק אחד ולזכות מהאחר?
  2. 2.האם הוכחה מעבר לספק סביר נסיבות הרשעתו של המבקש בעבירת ההתפרצות?

הלכות

  1. 1

    עבירת ההתפרצות למקום מגורים היא עבירה התנהגותית, ועבירת הגניבה היא עבירה תוצאתית, ולכן זיכוי מעבירת הגניבה אינו מחייב זיכוי מעבירת ההתפרצות.

    ״זו האחרונה היא עבירה התנהגותית בעוד שעבירת הגניבה היא עבירה תוצאתית״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    המונח כוונה לבצע גניבה שבסעיף 406(ב) לחוק העונשין עניינו המטרה שבכניסה שלא כדין למקום מגורים ולא התוצאה של הכניסה לשם.

    ״המונח "כוונה לבצע גניבה" שבסעיף 406(ב) לחוק, עניינו המטרה שבכניסה שלא כדין למקום מגורים״
    לציטוט במסמך ←
  3. 3

    השגות עובדתיות ופרטניות שנדונו בהרחבה בשתי ערכאות אינן מצדיקות רשות ערעור בבית המשפט העליון.

    ״השגותיו של המבקש כנגד הרשעתו הן עובדתיות בעיקרן ופרטניות, ואלה נדונו בהרחבה בידי שתי ערכאות״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • התפרצות למקום מגורים
  • גניבה
  • כוונה לבצע גניבה
  • עבירה התנהגותית
  • עבירה תוצאתית
  • ראיות נסיבתיות
  • ספק סביר

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"פ

9391/09

בפני:

כבוד השופט א' א' לוי

המבקש:

בנימין לוי

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית

המשפט המחוזי בתל-אביב, בע"פ 7679/09, מיום 21.10.09, שניתן על ידי הנשיאה

השופטת ד' ברלינר, ס. הנשיאה השופט ז' המר, והשופטת ת' שפירא

בשם המבקש:

בעצמו

החלטה

1.

לבית-משפט השלום בתל-אביב הוגש כתב אישום בו יוחסו למבקש עבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה לפי סעיפים 406(ב) ו-384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכתב האישום עולה כי המבקש פרץ לדירת מגורים תוך שימוש במפתח שהוצפן בארון החשמל, וגנב סכום של 8,000 ש"ח.

מהראיות שהובאו בפני בית המשפט עלה כי המבקש נצפה על ידי שוטרים נכנס לבניין המגורים, ולאחר כעשרים דקות עזב את המקום במונית. משהבחין בשוטרים דולקים אחריו, הוא מיהר לצאת מהמונית ונמלט רגלית. לאחר שנעצר אמר בחקירתו "בסך הכל פרצתי לדירה, אני לא רוצח" (עמ' 39 להכרעת-הדין). במהלך משפטו הכחיש המבקש את אשר יוחס לו, ואף טען כי חוקרי המשטרה גמרו אומר להעליל עליו. גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט נוכח מארג הראיות, ובכללן הודאת המבקש בעת חקירתו; שהותו הממושכת בבניין המגורים בו בוצעה הגניבה; העובדה כי טרם אירוע הפריצה הוא נצפה נכנס לבניינים אחרים באזור, ובכולם נמצאו ארונות חשמל פתוחים ושטיחי רצפה הפוכים; וכן גרסתו הבלתי אמינה והסבריו המופרכים. עם זאת, נקבע כי לא ניתן לקשור את המבקש מעבר לספק סביר למעשה הגניבה, ועל כן הוא זוכה מעבירה זו. בעקבות הרשעתו נדון המבקש ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסכום של 1,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את בעלי הדירה בסכום של 1,500 ש"ח. בנוסף, הופעל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים שעמד נגדו, כך שתקופת מאסרו הכוללת הועמדה על 30 חודשים.

2.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שם טען כי הראיות לחובתו אינן מוכיחות מעל לספק סביר כי ביצע את העבירה בה הורשע. בית-המשפט דחה את הערעור מן הטעם שלא מצא מקום להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית, ואף העיר כי די היה בראיות שהוצגו כדי להרשיע את המבקש גם בעבירת גניבה.

3.

את בקשתו לבית-משפט זה ליתן לו רשות לערער, תומך המבקש בטענה לפיה יש לראות בעבירת ההתפרצות והגניבה עבירה אחת, באופן שאינו מאפשר להרשיעו בחלק אחד ולזכותו מהאחר. עוד נטען, כי נסיבות הרשעתו בעבירת ההתפרצות לוטות בערפל, ולא הוכחו מעל לספק סביר.

4.

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. השגותיו של המבקש כנגד הרשעתו הן עובדתיות בעיקרן ופרטניות, ואלה נדונו בהרחבה בידי שתי ערכאות, ובכך די. גם בטענה לפיה זיכויו מעבירת גניבה חייבה את זיכויו מעבירת התפרצות, לא מצאתי ממש. זו האחרונה היא עבירה התנהגותית בעוד שעבירת הגניבה היא עבירה תוצאתית. המונח "כוונה לבצע גניבה" שבסעיף 406(ב) לחוק, עניינו המטרה שבכניסה שלא כדין למקום מגורים, ולא התוצאה של הכניסה לשם, ועניין זה הוכח כדבעי באמצעות ראיות נסיבתיות.

לאור האמור, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ד בכסלו התש"ע (01.12.09).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (1 תיקים)

  • עפ 7679/09

מצוטט על ידי (1 מסמכים)

  • רע"פ 8087/14נדים אנגנאץ נ. מדינת ישראלהחלטה

הלכות

  1. 1עבירת ההתפרצות למקום מגורים היא עבירה התנהגותית, ועבירת הגניבה היא עבירה תוצאתית, ולכן זיכוי מעבירת הגניבה אינו מחייב זיכוי מעבירת ההתפרצות.
  2. 2המונח כוונה לבצע גניבה שבסעיף 406(ב) לחוק העונשין עניינו המטרה שבכניסה שלא כדין למקום מגורים ולא התוצאה של הכניסה לשם.
  3. 3השגות עובדתיות ופרטניות שנדונו בהרחבה בשתי ערכאות אינן מצדיקות רשות ערעור בבית המשפט העליון.