רע"פ 9391/09 בנימין לוי נ. מדינת ישראל

1.

לבית-משפט השלום בתל-אביב הוגש כתב אישום בו יוחסו למבקש עבירות של התפרצות למקום מגורים וגניבה לפי סעיפים 406(ב) ו-384 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכתב האישום עולה כי המבקש פרץ לדירת מגורים תוך שימוש במפתח שהוצפן בארון החשמל, וגנב סכום של 8,000 ש"ח.

מהראיות שהובאו בפני בית המשפט עלה כי המבקש נצפה על ידי שוטרים נכנס לבניין המגורים, ולאחר כעשרים דקות עזב את המקום במונית. משהבחין בשוטרים דולקים אחריו, הוא מיהר לצאת מהמונית ונמלט רגלית. לאחר שנעצר אמר בחקירתו "בסך הכל פרצתי לדירה, אני לא רוצח" (עמ' 39 להכרעת-הדין). במהלך משפטו הכחיש המבקש את אשר יוחס לו, ואף טען כי חוקרי המשטרה גמרו אומר להעליל עליו. גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט נוכח מארג הראיות, ובכללן הודאת המבקש בעת חקירתו; שהותו הממושכת בבניין המגורים בו בוצעה הגניבה; העובדה כי טרם אירוע הפריצה הוא נצפה נכנס לבניינים אחרים באזור, ובכולם נמצאו ארונות חשמל פתוחים ושטיחי רצפה הפוכים; וכן גרסתו הבלתי אמינה והסבריו המופרכים. עם זאת, נקבע כי לא ניתן לקשור את המבקש מעבר לספק סביר למעשה הגניבה, ועל כן הוא זוכה מעבירה זו. בעקבות הרשעתו נדון המבקש ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסכום של 1,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את בעלי הדירה בסכום של 1,500 ש"ח. בנוסף, הופעל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים שעמד נגדו, כך שתקופת מאסרו הכוללת הועמדה על 30 חודשים.

2.

המבקש ערער על פסק הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, שם טען כי הראיות לחובתו אינן מוכיחות מעל לספק סביר כי ביצע את העבירה בה הורשע. בית-המשפט דחה את הערעור מן הטעם שלא מצא מקום להתערב במסקנותיה של הערכאה הדיונית, ואף העיר כי די היה בראיות שהוצגו כדי להרשיע את המבקש גם בעבירת גניבה.

3.

את בקשתו לבית-משפט זה ליתן לו רשות לערער, תומך המבקש בטענה לפיה יש לראות בעבירת ההתפרצות והגניבה עבירה אחת, באופן שאינו מאפשר להרשיעו בחלק אחד ולזכותו מהאחר. עוד נטען, כי נסיבות הרשעתו בעבירת ההתפרצות לוטות בערפל, ולא הוכחו מעל לספק סביר.

4.

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. השגותיו של המבקש כנגד הרשעתו הן עובדתיות בעיקרן ופרטניות, ואלה נדונו בהרחבה בידי שתי ערכאות, ובכך די. גם בטענה לפיה זיכויו מעבירת גניבה חייבה את זיכויו מעבירת התפרצות, לא מצאתי ממש. זו האחרונה היא עבירה התנהגותית בעוד שעבירת הגניבה היא עבירה תוצאתית. המונח "כוונה לבצע גניבה" שבסעיף 406(ב) לחוק, עניינו המטרה שבכניסה שלא כדין למקום מגורים, ולא התוצאה של הכניסה לשם, ועניין זה הוכח כדבעי באמצעות ראיות נסיבתיות.

לאור האמור, הבקשה נדחית.