רע"פ 941/98 נקר יוסי נ. מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופטים י. גרוס, מ. רובינשטיין וש. ברוש) בע"פ 1698/97 שניתן ביום 30.12.97, ובו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב יפו (כבוד השופט ד. ארנסט).

המבקש הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב יפו בעבירה על סעיף 39(א) לחוק העזר תל-אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון), תש"ם1980-, והוטל עליו קנס של 700 ש"ח. בסיס ההרשעה הינו העובדה שהמבקש החנה את רכבו על המדרכה, לטענתו במטרה לפרוק תיקים שהיו במכוניתו ולהעבירם למשרד עורכי-דין סמוך. המבקש ערער על פסק-הדין ועל חומרת העונש שהושת עליו בפני בית-המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור. על פסק דין זה מתבקשת רשות ערעור.

המבקש מציג מספר טעמים המצדיקים, לטענתו, מתן רשות ערעור במקרה דנן. ראשית טוען המבקש, כי מאחר שכתב האישום הוגש על-שם אביו, ולאורך ההליך שימשו בערבוביה שמו של המבקש ושמו של אביו, לא היתה זהות הנאשם ברורה כל צורכה לשופט בית-המשפט לעניינים מקומיים בעת שפסק את דינו. שנית , הנאשם תוקף את פרשנותו של סעיף החוק שעל-פיו הורשע. לטענתו אין הסעיף מתיימר לחול על כלי-רכב, ואף אינו רלוונטי לעניין כלי-רכב משום שנחקק מכוח סעיף 250 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ולא מכוח סעיף 77(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. שלישית , במקום שבו חנה היה שלט המתיר את החנייה לצורך פריקה וטעינה, ואין לקבל את קביעת הערכאות הנמוכות שלפיה פריקת תיקים לצורך העברת למשרד עורכי-דין אינה פריקה לצורך חוקי-העזר. כמו-כן שגה בית-המשפט בקובעו את פרק-הזמן שבו חנה המבקש במקום, וכי פרק זמן שחנה במקום אינו סביר לצורך פריקה בלבד. רביעית , בית-המשפט לעניינים מקומיים חרג מסמכותו כשהטיל עליו קנס גבוה מזה שבו חויב בדו"ח שנרשם לו, ובכל מקרה הקנס שהוטל עליו גבוה מהראוי.

בתגובת המדינה לטענות השלישית והרביעית צוין כי קיומו של שלט המתיר את החניה לצורך פריקה וטעינה לא הוכח על-ידי המבקש, וזאת אף-על-פי שהציג במשפט תמונות של מקום האירוע. כמו-כן נטען כי יש מקום להבחין בין העברת דירה או משרד לבין העברתם של ניירות או תיקים ממקום למקום, ומכל מקום, בית-המשפט לעניינים מקומיים קבע עובדתית כי המבקש עמד במקום זמן ארוך מהנדרש לצורך פריקה וטעינה. אשר לסמכות להטיל את הקנס, מעיון בסעיפים 254 לפקודת העיריות [נוסח חדש] ו224- לחוק סדר-הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- עולה, כי בית-המשפט היה רשאי להטיל על המבקש כל קנס עד לגובה של 2,600 ש"ח.

הלכה פסוקה היא בבית-משפט זה כי רשות לערעור תינתן רק בנסיבות חריגות, כאשר בפסק הדין מתעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). טענות המבקש, אשר נדונו ונדחו לגופן על-ידי הערכאות דלמטה, אינן מעוררות כל סוגיה מעין זו. שלוש הטענות הראשונות עוסקות בנושאים כמחלוקות שבעובדה ופירושו של חוק העזר. הטענה הרביעית שגויה על-פניה בחלקה הראשון (הנוגע בסמכות להטיל את הקנס), בעוד חלקה השני עוסק בחומרת העונש, עניין שבו נפסק בעבר שלא יהווה עילה לדיון נוסף אלא בנסיבות חריגות (ראו למשל רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל

(טרם פורסם).

הבקשה נדחית.