רע"פ 9415/10 סולימני בן ציון נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עפ"ג 52939-05-10, כבוד השופטים ר' אבידע , י' שפסר ו- נ' נצר ) מיום 10.11.2010 אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום באשקלון (ת.פ 274/07 ות.פ. 823/08, כבוד השופט ח' נחמיאס ) מיום 30.7.2009 וכן על גזר דינו של בית משפט השלום בתיקים אלה מיום 15.4.2010.

כנגד המבקש ושלוש חברות אשר הוא שימש כמנהל הפעיל שלהן הוגשו שני כתבי אישום בהם הוא הואשם בביצוע עבירות מס שונות בניגוד לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. הסכום הכולל בגינו לא שילם המבקש מס עומד על סך הקרוב לשני מיליון ש"ח.

ביום 30.7.2009 החליט בית משפט השלום כי המבקש כשיר לעמוד לדין. בהחלטתו קבע בית המשפט כי הוא מעדיף את חוות הדעת הפסיכיאטרית של הפסיכיאטר המחוזי שהוגשה מטעם המשיבה על פני חוות הדעת שהוגשה מטעם המבקש וזאת, בין היתר, כיוון שחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי מבוססת על תקופת הסתכלות בת חמישה ימים בעוד שחוות הדעת של הפסיכיאטר מטעם המבקש מבוססת על בדיקה בת מספר שעות בלבד. בעקבות זאת, ביום 15.4.2010 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי שלא יעבור עבירה דומה לזו שבה הורשע בתיק זה, קנס בסך של 10,000 ש"ח או 50 ימי מאסר תמורתו וכן התחייבות עצמית בסך של 50,000 ש"ח לתקופה של שלוש שנים.

על ההחלטה וכן על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור על שני חלקיו. בנוגע לערעור על החלטת בית משפט השלום הקובעת כי המבקש כשיר לעמוד לדין קבע בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום נימק את החלטתו להעדיף את חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה על פני זו שהוגשה מטעם המבקש וכי אין עילה להתערב בקביעה זו. בנוגע לערעור על גזר הדין קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בעונש, אשר ניתן במסגרת הסדר דיוני בין הצדדים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום בכך שבחר להעדיף את חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה מטעם המשיבה על פני חוות הדעת שהוגשה מטעמו. עוד טוען המבקש כי העונש שהוטל עליו סוטה ממדיניות הענישה וזאת, בין היתר לאור נסיבותיו האישיות והרפואיות. לטענתו יש להפחית את עונש המאסר שהוטל עליו ולהמירו בעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית.

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש אציין כי אף לגוף העניין, דין הבקשה להדחות. כפי שציין בית המשפט המחוזי החלטתו של בית משפט השלום בעניין כשירותו של המבקש לעמוד לדין הינה החלטה מנומקת ומבוססת. בית המשפט מצא כי חוות הדעת שהוגשה מטעם המשיבה עדיפה בעיניו על פני חוות הדעת שהוגשה מטעם המבקש. עוד קבע בית המשפט כי המומחים מטעם המשיבה העידו עדות אמינה וחד משמעית. בנסיבות אלה מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום מקובלת עלי.

טענות המבקש בעניין העונש שהוטל עליו, אף הן דינן להדחות. העונש שהוטל על המבקש הינו עונש ראוי בנסיבות העניין ולא מצאתי מקום להתערב בו. כפי שפסק בית משפט זה לא פעם, חומרתן של העבירות הכלכליות, ובהן העבירות שביצע המבקש, מביא לכך שמשקלם של השיקולים ההרתעתיים גובר על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 721, 727 (2004):

"עבירות המס הכלכליות הפכו בשנים האחרונות להיות רעה חולה ומכאן יש מקום ליתן לכך משקל בענישה על הפן ההרתעתי. כך שבבוא בית המשפט לגזור את דינו של אדם אשר הורשע בעבירות מסוג זה לא ייתן משקל לנסיבות אישיות ולמצוקה כלכלית".

יחד עם זאת, התחשב בית משפט השלום במקרה זה במצבו הבריאותי של המבקש בכך שבחר שלא להטיל עליו את העונש המקסימלי, של שלוש שנות מאסר, אשר ביקשה המשיבה במסגרת ההסדר הדיוני בין הצדדים. המבקש טוען כי יש להקל בעונשו לאור הזמן הרב שחלף בין ביצוע העבירות לבין גזר הדין אלא שבהחלטתו של בית משפט השלום נכתב כי המבקש לא התייצב באופן סדיר לדיונים ועל כן נראה כי בהקשר זה אין לו להלין אלא על עצמו.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל, הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע מתייתרת.