רע"פ 9424/05 אהרון יוני נ. מדינת ישראל

בית משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז. נמצא כי ביום 23.2.2003 תקף המבקש אחר בחצר בית ספר דנמרק בירושלים, וגרם לו לחתך בפניו באמצעות סכין.

המבקש כפר בעובדות המפלילות שיוחסו לו, ונראה כי גם הפצוע לא היה להוט לשתף פעולה עם החוקרים. חרף זאת, החליט בית המשפט להכריע את הכף לחובת המבקש, בהתבססו על עדותו של חובש שטיפל בפצוע ושמע מפיו שהמבקש היה זה שתקף אותו, על דברים שנרשמו מפיו של אחד – דוד בר-מוחא, וכן על דו"ח שערך קצין משטרה ואותם יש לראות כראשית-הודאה.

בעקבות ההרשעה גזר בית משפט השלום למבקש 3 שנות מאסר ו-12 חודשי מאסר על-תנאי. ערעור שהגיש המבקש כנגד פסק-הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים, נדחה, ומכאן הבקשה שבפני למתן רשות ערעור שנומקה בזו הלשון: "הנאשם מבקש בכל לשון של בקשה לשמוע את טיעוניו החדשים להקל בעונשו החמור".

לבקשה זו לא ראיתי מקום להיעתר. אם טרונייתו של המבקש כוונה כנגד הרשעתו – אזי מדובר בהכרעה בשאלות עובדתיות שנדונו בערכאה הדיונית, ושבו ונבחנו בהרחבה בערכאת הערעור. כידוע, רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא מקום שהמבקש מצביע על קיומה של שאלה משפטית בעלת השלכות כלליות, מעבר לעניינו-שלו, ולא כזה הוא המקרה שבפני.

כך או כך, עיון בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי מלמד כי לא נפל בו פגם, וגם העונש שהושת על המבקש, אין בו חומרה כלשהי, וזאת לאור עברו הפלילי המכביד וחומרתה של העבירה שביצע.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.