רע"פ 9426/08 דוד נצחון נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות של תקיפה סתם, ניסיון תקיפה והיזק בזדון לרכוש. בעקבות כך הוגשו מספר תסקירי מבחן, ובחוות-דעת שהגיש הממונה על עבודות השירות נקבע כי המבקש אינו מתאים לשאת בעונש מאסר בדרך זו. לאחר שבית המשפט נתן את דעתו לכל אלה, וכן לנישואיו הטריים של המבקש, הודאתו המיידית, הזמן שחלף מיום ביצוע העבירה, והעובדה שערך ניסיון כן לשנות את דרכיו, גזר לו ארבעה חודשי מאסר, מאסר על תנאי, וכן הופעל מאסר מותנה בן חמישה חודשים, שלושה מתוכם במצטבר.

2.

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב וכוון נגד גזר-הדין, נדחה. בערעורו טען המבקש כי לא ניתן משקל הולם לתהליך השיקום שעבר, כפי שזה בא לידי ביטוי בתסקיר האחרון שהוגש בעניינו. כן נטען כי קיים פער לא ראוי בין העונש שנגזר לו לזה שהושת על שותפו לעבירות. בדחותו את הערעור קבע בית-משפט קמא, כי נוכח בנסיבות העבירות אותן ביצע המבקש, העונש שנגזר לו אינו חמור כלל ועיקר, וכי ההבחנה בינו לבין חברו היתה מוצדקת נוכח עברם.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובפיו אותן טענות ששימשו אותו בערכאות קמא.

3.

דין הבקשה להידחות. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש לבדה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על אותם חריגים. זאת ועוד, בית משפט השלום בחן לפני ולפנים את עניינו של המבקש, ומסקנותיו עמדו בביקורתה של ערכאת הערעור. לא מצאתי כי בתוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות נפלו פגם או שגגה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה ועמה את הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.