רע"פ 946/06 ד"ר עדי כרמי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 2371/01) בגין שני אישומים. במסגרת האישום הראשון הואשם המבקש בעבירה של שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 420 בצירוף סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא בצירוף סעיף 25 לחוק; וכן עבירה של שידול לעבירה של שבועת שקר, לפי סעיף 239 בצירוף סעיף 30 לחוק. במסגרת האישום השני הואשם המבקש בעבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיפים 383(א)(2) ו-393(1)ו-(2) לחוק וכן בעבירה של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק.

לפי הנטען באישום הראשון, המבקש, שהינו עורך-דין במקצועו, הגיש בשנת 1994 שתי בקשות להארכת שהיה בארץ בשם שתי נשים מרומניה: ג'אוריטה ג'ינאה, אזרחית רומניה אשר שהתה בארץ, לעתים שלא כחוק (להלן: המתלוננת), ותיירת אחרת מרומניה. את הבקשה הצדיק המבקש במצבה הרפואי הקשה של המתלוננת, על-אף שידע שזו לא האמת. לביסוס טענתו, הגיש המבקש למשרד הפנים אישור רפואי שרשם ד"ר י' לוי, לפיו המתלוננת חולה במחלת הסרטן. אישור זה נרשם עבור פציינטית אחרת, אשר הייתה אף היא לקוחה של המבקש. המבקש זייף את המסמך באמצעות הוספת שמה של המתלוננת, במטרה לרמות את משרד הפנים ולהאריך את שהותה של המתלוננת בארץ. בנוסף, הגיש המבקש למשרד הפנים מכתב שקרי ואף החתים את שתי הנשים על תצהיר האומר שעל המתלוננת להישאר בארץ לשם קבלת טיפול בגין מחלתה, למרות שידע שמדובר בשקר. בנוסף, החתים המבקש את המתלוננת על תצהיר האומר שקיבלה את האישור הרפואי מד"ר לוי. המבקש מסר את התצהיר, למרות שידע כי הוא כוזב, לגברת בתיה כרמון, הממונה על מחלקת אשרות במינהל האוכלוסין.

לפי הנטען באישום השני, המבקש גנב כספים מהמבקשת, תוך ניצול מצבה והאמון שנתנה בו. המתלוננת התפרנסה, בין היתר, מעבודות ניקיון וחששה לפתוח חשבון בנק בארץ ולכן פנתה אל המבקש על-מנת שיסייע לה להסדיר את ענייניה הכספיים. השניים הגיעו להסדר, לפיו המתלוננת מסרה למבקש את ההמחאות והכספים שקיבלה, בנאמנות, על-מנת שישמש עבורה כמעין חשבון בנק וימסור לה את תמורתם לפי דרישתה. על-אף שידע, כי הכספים נמסרו לידיו בנאמנות, סירב המבקש להעביר את הכספים, בשווי של כ-70,000 דולרים, לידי המתלוננת. על-מנת להוכיח שהוא לא חייב למתלוננת כסף, זייף המבקש מסמך לפיו המתלוננת מאשרת את העובדה, כי הוא לא חייב לה דבר. למעשה, המסמך אשר בו נכתב כי היא משחררת את המבקש "מכל אחריות, בקשה או יומרה" מצידה, נכתב על-ידי המתלוננת בתקופה מוקדמת יותר ובהתייחס לאירועים אשר רלוונטיים לאישום הראשון וללא קשר לחובותיו הכספיים של המבקש כלפיה. הזיוף התבצע באמצעות הוספת תאריך עדכני בתחתית המסמך.

בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ר' כרמל) זיכה את המבקש מעבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות ומעבירת ניסיון לקבלת דבר במרמה שיוחסו לו באישום הראשון, ומעבירת הזיוף שיוחסה לו באישום השני, והרשיע אותו בעבירה של שידול לשבועת שקר ובעבירה של גניבה בידי מורשה. ביום 30.11.04 גזר בית-משפט השלום על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל וכן עשרה חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור במשך תקופה של שלוש שנים עבירה מסוג של פשע.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים ערערו המבקש (בע"פ 9021/05) והמשיבה (בע"פ 9045/05) לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' שידלובסקי-אור, ע' חבש ו-י' צבן) דחה את ערעורו של המבקש, קיבל את ערעור המשיבה והרשיע את המבקש בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות חמורות. בית-המשפט המחוזי דחה את טענתו של המבקש, לפיה טעה בית-משפט השלום בכך שהרשיע אותו בעבירה של שידול לשבועת שקר היות ולא התקיים היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעתו בעבירה זו. לעומת זאת, קיבל בית-המשפט המחוזי את עמדת המדינה, לפיה טעה בית-משפט השלום בכך שלא הרשיע את המבקש בעבירת ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ופסק, כי בית-משפט השלום שגה בכך שקבע, כי על מנת להרשיע בעבירה זו יש להוכיח, כי המבקש עצמו צפוי לקבל דבר כתוצאה מהצגת מצג שווא, היות ולפי סעיף 438 לחוק, החל גם על עבירה של קבלת דבר במרמה, "קבלה" תתקיים גם כאשר הדבר נתקבל בשביל אדם אחר, שאינו זה שביצע את מעשה המרמה. בהסתמכו על הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום, הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה, כי יש להרשיע את המבקש בעבירה זו. לגבי האישום השני, דחה בית-המשפט המחוזי את טענתו של המבקש, לפיה טעה בית-משפט השלום בהרשיעו בעבירה של גניבה בידי מורשה, ולא מצא לנכון להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום בנוגע לסכום שהפקידה המתלוננת בידיו של המבקש. לעניין חומרת העונש, בחר בית-המשפט המחוזי שלא להתערב בעונש שהוטל על המבקש, למרות הרשעתו בעבירה נוספת, וזאת מתוך התחשבות בנסיבותיו האישיות ובמצבו הבריאותי.

מכאן בקשת הרשות שבפניי, במסגרתה טוען בא-כוח המבקש טענות הן לעניין הרשעתו והן לעניין חומרת העונש. לגבי האישום הראשון, טוען בא-כוח המבקש, כי לא מתקיימים היסודות העובדתיים והנפשיים הדרושים על-מנת להרשיע את המבקש בעבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה ושידול לשבועת שקר. לטענתו, על המבקש, בתור עורך-דין העורך תצהיר, לא מוטלת חובה לברר האם הפרטים שנמסרים לו הם אכן נכונים, ולא הוכח כי ידע שהעובדות שנמסרו לו הן שקריות. היות והמבקש לא ידע, כי המתלוננת אינה חולה במחלת הסרטן, לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה. לגבי האישום השני, טענתו המרכזית של בא-כוח המבקש מתייחסת לקבילותו של מסמך ת/1. לטענתו, המבקש טען בפני בית-משפט השלום ובפני בית-המשפט המחוזי, כי המסמך אינו קביל, אך לא הייתה התייחסות לטענה זו בערכאות הקודמות. בנוסף, טוען בא-כוח המבקש, כי הסכום שלכאורה הפקידה המתלוננת בידי המבקש אינו סביר ומבוסס אך ורק על מסמך שאינו קביל. לעניין חומרת העונש, טוען בא-כוח המבקש, כי נסיבותיו האישיות של המבקש, מצבו הבריאותי, הפגיעה הצפויה בפרנסתו, כמו גם הזמן הרב שעבר ממועד ביצוע העבירות מצדיקים הקלה בעונש שהוטל עליו.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה טענות עקרוניות המצדיקות דיון על-ידי ערכאה שלישית, אלא טענות עובדתיות-ראייתיות בלבד אשר נידונו ונדחו על-ידי הערכאות הקודמות. לגופו של עניין, טוען בא-כוח המשיבה, כי היסוד הנפשי הדרוש לעבירות בהן הואשם המבקש באישום הראשון מתקיים, היות ובית-משפט השלום קבע, כי המבקש הוא זה שיזם וערך את התצהיר השקרי והמסמכים הכוזבים שהועברו למשרד הפנים, בעת שידע כי תוכנם שקרי. לעניין האישום השני, טוען בא-כוח המשיבה, כי ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון שהמבקש לא התנגד להצגתו של מסמך ת/1 (זאת בניגוד למסמכים אחרים) ומשהראיה התקבלה ללא התנגדות, היא קבילה. בנוסף, טוען בא-כוח המשיבה, כי קביעותיו של בית-משפט השלום לעניין הסכומים שהפקידה המתלוננת בידי המבקש, אינם מסתמכים אך ורק על מסמך זה. לעניין חומרת העונש, טוען בא-כוח המשיבה, כי הערכאות הקודמות לא החמירו עם המבקש, וכי אין מדובר במקרה המצדיק את התערבותה של ערכאה שלישית.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ולא הצביע על עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן הראיות ומן העדים שהופיעו בפניה (ראו ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(6) 205). מקרה זה אינו מקרה חריג אשר מצדיק סטייה מהלכה זו ואת התערבותו של בית-משפט זה בקביעותיו העובדתיות של הערכאות הקודמות. לעניין האישום הראשון, נקבע על-ידי בית-משפט השלום, כי המבקש יזם וערך תצהיר שקרי, עודד את המתלוננת לחתום עליו והעבירו, בצירוף עם מסמכים אחרים, למשרד הפנים ביודעו שמדובר במסמכים כוזבים. בית-משפט השלום אף קבע, לאחר שבחן את העדויות שהוצגו בפניו, כי גרסתה של המתלוננת מקובלת עליו וכי המבקש לא האמין באמת שהיא אכן חולה במחלת הסרטן. קביעותיו העובדתיות של בית-משפט השלום נידונו על-ידי בית-המשפט המחוזי, אשר לא מצא מקום להתערב בהן ולא קיבל את טענות בא-כוח המבקש לעניין מהימנותן. לאור ממצאים עובדתיים אלו, שוכנעתי כי בצדק הורשע המבקש בעבירה של שידול לשבועת שקר על-ידי בית-משפט השלום ובעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה על-ידי בית-המשפט המחוזי.

לעניין האישום השני, טוען בא-כוח המבקש, כי מסמך ת/1 אינו קביל. אף אם יש צדק בדבריו של בא-כוח המבקש לעניין קבילותו של המסמך, וזאת מבלי לפסוק בעניין, נראה כי לאור פרשת אונגר (ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר , פ"ד נה(5) 71, 86-84), העובדה כי המסמך שהוצג אינו המסמך המקורי אינה בהכרח משליכה על קבילותו, אלא על משקלו הראייתי בלבד. בענייננו, בית-משפט השלום ביסס את מסקנתו לעניין הכספים שהפקידה המתלוננת בידי המבקש על עדויות נוספות מלבד מסמך ת/1 ועל התרשמותו הכללית מעדות המתלוננת, אותה מצא מהימנה, בניגוד לגרסת המבקש אליה התייחס כמניפולטיבית ולא אמינה. יתרה מכך, בא-כוח המבקש לא התנגד להגשת המסמך בעת הדיון בבית-משפט השלום, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, וזאת בניגוד להתנגדותו להצגת מסמכים אחרים. הטענה הנוגעת לגובה הסכום, אף היא טענה בנוגע לקביעה עובדתית של בית-משפט השלום, אשר אין מקום להתערב בה. בנסיבות אלו, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות, הן לעניין קבילות המסמך, והן לעניין הסכום שהפקידה המתלוננת בידי המבקש.

טענותיו של בא-כוח המבקש לעניין חומרת העונש, אף הן אינן מצדיקות את התערבותו של בית-משפט זה. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם)). מקרה זה אינו מקרה חריג, המצדיק סטייה מהלכה זו. העבירות שביצע המבקש, תוך ניצול מצבה של המתלוננת ומעמדו כעורך-דין, הינן חמורות מאד. על-אף חומרתן של העבירות, נסיבותיו האישיות של המבקש נלקחו בחשבון על-ידי בית-משפט השלום ועל-ידי בית-המשפט המחוזי, שאף בחר שלא להחמיר בעונשו של המבקש למרות הרשעתו בעבירה נוספת. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי יש מקום להקל בעונשו של המבקש.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 30.1.06 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר – מבוטלת.

על המבקש להתייצב במזכירות בית-המשפט המחוזי בירושלים ביום 1.11.06 לא יאוחר מהשעה 10:00 לשם תחילת ריצוי עונשו.