רע"פ 9460/02 דניאל בן סעדון נ. מדינת ישראל

המבקש הואשם ביחד עם חמישה אחרים בבית-משפט השלום בירושלים בעבירות לפי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963. על-פי עובדות כתב-האישום מכר המבקש את זכויותיו בחלקת קרקע (להלן: הזכויות) לאחר, מרדכי בריח (להלן: בריח), ולא מסר הצהרה לרשויות מס שבח מקרקעין בגין עסקה זו. בריח מכר את הזכויות ליעקב בן שלמה, נאשם אחר בתיק (להלן: בן שלמה), שמכרן לשאול לילוב, נאשם נוסף בתיק (להלן: לילוב). הזכויות בקרקע נותרו רשומות על-שם המבקש, אשר חתם על הסכם מכר כוזב עם לילוב, על-אף שידע כי הוא אינו המוכר, בכוונה להונות, ומילא טופס הצהרה על מכירת הזכויות במקרקעין. בחוזה ובטופס אף נרשמה תמורה בדויה עבור מכר הזכויות. בכך נתן המבקש הצהרה כוזבת בכוונה להסתיר משלטונות המס את העסקאות הקודמות שבוצעו ולהתחמק מתשלום מס.

המבקש הודה בבית-משפט השלום, כי לא מסר הצהרה לרשויות מס שבח מקרקעין בדבר מכירת המגרש לבריח, וכי חתם על החוזה, אך טען שלא הייתה לו כוונה להונות, כפי שיוחס לו בכתב-האישום. בית-משפט השלום הרשיע שלושה נאשמים במסגרת הסדרי טיעון. כנגד נאשם נוסף בוטל כתב-האישום. לאחר שמיעת ראיות – ובכללן עדויות הנאשמים בן שלמה ולילוב – הרשיע בית-משפט השלום את המבקש ונאשם נוסף בעבירות שיוחסו להם על-פי כתב-האישום. בעניינו של המבקש קבע בית-משפט השלום, כי המבקש ידע היטב את משמעות חתימותיו על החוזה הכוזב ועל טופס ההצהרה; וכי אומנם המבקש לא היה היוזם של רישום התמורה הבדויה בחוזה ובטופס, אך ידע גם ידע על הכוונה לרשום סכום בדוי בחוזה הכוזב שעליו חתם כמוכר המקרקעין. בית-משפט השלום הוסיף ודחה את טענת המבקש, לפיה בן שלמה הינו עד מדינה שעדותו טעונה סיוע, וקבע כי בן שלמה אינו עד מדינה, אלא נעשה עמו הסדר טיעון, וכי גם אם ייחשב כעד מדינה, הרי שלעדותו נמצא סיוע בחומר הראיות.

לאחר שנתקבל תסקיר שירות-המבחן, שהמליץ להטיל על המבקש עבודות שירות לתועלת הציבור על המבקש ללא הרשעה, ביטל בית-משפט השלום את ההרשעה מכוח הוראת סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982, בנמקו כי המבקש הינו כבן 41, אב לששה ילדים קטינים, ללא עבר פלילי; כי לא היה לו רווח כספי מביצוע העבירות; וכי קיים סיכוי קלוש שהמבקש ישוב ויבצע עבירות מן הסוג האמור. בית-משפט השלום חייב את המבקש בביצוע עבודות שירות לתועלת הציבור.

המדינה ערערה על ביטול ההרשעה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר קיבל את ערעורה, בקובעו כי במעשיו של המבקש יש משום פעולה נמשכת שיש עמה מחשבה, הבנה וכנראה אף תכנון, וכי החשש מפני הפסקת כהונתו של המבקש כיושב-ראש המועצה הדתית בלוד עקב הרשעתו אינו יכול להדריך את בית-המשפט כאשר העבירות בוצעו במחשבה ובתכנון, כשמידת החרטה עליהן מוגבלת מאוד, וכשאין נסיבות משמעותיות אחרות המצדיקות אי הרשעה. בית-המשפט המחוזי הותיר בעינה את החלטת בית-משפט השלום בעניין עבודות השירות לתועלת הציבור (להלן: פסק-דינו הראשון של בית-המשפט המחוזי).

המבקש הגיש לבית-משפט זה בקשה למתן רשות ערעור. לאחר שהתברר כי למבקש טענות לגוף ההרשעה, הומלץ למבקש להגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי. המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי ערעור על הרשעתו, בגידרו טען בעיקר, כי עדותו של בן שלמה רצופה סתירות, וכי יש להתייחס אליו כאל עד מדינה שעדותו טעונה סיוע.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו, בקובעו כי גרסתו של המבקש לא נמצאה מהימנה; כי ניתן היה להרשיע את המבקש על-פי תשתית ראייתית המבוססת על מספר נדבכים ולא רק על עדותו של בן שלמה; וכי המבקש אינו חולק על-כך שחתם על חוזה ריק, ועל-כך שידע בעת עשותו כן כי הוא כבר אינו הבעלים של הקרקע (להלן: פסק-דינו השני של בית-המשפט המחוזי).

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור על שני פסקי-הדין של בית-המשפט המחוזי, לאחר שהתקבלה בקשה להארכת מועד. אשר לפסק-דינו הראשון של בית-המשפט המחוזי, טען המבקש בעיקר, כי לא היה מקום להרשיעו, שכן בית-משפט השלום איזן כדין בין השיקולים השונים לנוכח ממצאי תסקיר שירות-המבחן. אשר לפסק-דינו השני של בית-המשפט המחוזי, נטען כי אלמלא עדותו של בן שלמה, הרצופה פירכות וסתירות, בית-משפט השלום לא היה מרשיע את המבקש.

יש לדחות את טענות המבקש. שכן, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הספציפי של המבקש, והמצדיקה דיון בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגוף העניין יש לדחות את טענות המבקש, המנסה בבקשת רשות הערעור שהגיש לקעקע ממצאים עובדתיים, המעוגנים היטב בחומר הראיות, שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום ואושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי. כמו-כן בנסיבות העניין, החלטתו של בית-המשפט המחוזי להרשיע את המבקש הייתה סבירה, ולא מצאתי מקום להתערב בה.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.