רע"פ 947/09 חיים תושיה נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, בעליו של בניין בן שלוש קומות בתל-אביב, הודה בבית-המשפט לעניינים מקומיים כי הפך את קומת המרתף בבניין שבבעלותו לשתי יחידות מגורים, אף שקומה זו נועדה לשמש חדר משחקים לילדיהם של דיירי הבניין. בעקבות הודאתו, הורשע המבקש בעבירות של שימוש חורג ללא היתר, לפי סעיפים 145 ו-204(ב) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) ותקנות התכנון והבנייה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967. עובר לגזירת העונש, העניק בית-המשפט למבקש ארכה להפסקת

השימוש החורג, ומשלא עשה זאת הוא נדון לתשלום קנס בסך 5,500 ש"ח, היטל השבחה בסך 37,000 ש"ח, וכן נצטווה להפסיק את השימוש החורג בתוך 30 ימים. שיעור ההיטל נקבע בהתבסס על חוות דעתו של שמאי מטעם המשיבה, ובהיעדר חוות דעת נגדית.

2.

המבקש ערער בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על חיובו בהיטל ההשבחה, הואיל ולהשקפתו הסמכות לדון בנושאים הקשורים להיטלי השבחה מסורה, על פי חוק, לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולו בלבד. עוד טען, כי שיעור ההיטל נקבע על פי תחשיב המבוסס על שימוש חורג לצמיתות, ולא כפי שהיה נכון לחשבו - על פי תקופת השימוש החורג בפועל. בית-המשפט דחה טענות אלו, בקובעו כי הערכאה הראשונה היתה מוסמכת, מכוח חוק התכנון והבנייה, להורות על תשלום היטל ההשבחה, וכי חישובו של גובה ההיטל לצמיתות הלם את נסיבות המקרה, מאחר והמבקש לא חדל מן השימוש החורג בנכס גם לאחר שהורשע.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. הוא שב ומלין על חיובו בתשלום היטל השבחה, חיוב שלשיטתו הוטל עליו בהעדר סמכות. כן הוא מלין על הדרך בה חושב ההיטל. נטען, כי סעיף 218 לחוק אמנם מאפשר לבית-המשפט להטיל על נאשם, בנוסף לתשלומי קנס ואגרה, גם תשלום חובה הכרוך בעבירה, אולם כל עוד לא קבעה הוועדה המקומית כי עליו לשלם היטל השבחה בהתאם לסעיף 196א' לחוק, וכל עוד לא נצטווה להפסיק את השימוש החורג בנכס באופן שבו לא יוכל ליהנות ממנו לצמיתות, אין סכום ההיטל בו חויב חוסה תחת ההגדרה של תשלום חובה, אלא מהווה קנס בלתי סביר ובלתי מידתי. עוד מוסיף המבקש, כי לא ניתנה לו הזדמנות הולמת להציג חוות דעת של שמאי מטעמו כנגד חוות הדעת שהתקבלה מטעם המשיבה.

4.

המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות. בתגובתה טענה, כי סעיף 203 לחוק מסמיך את בית-משפט השלום ובית-המשפט העירוני לדון בעבירות על פי החוק, ועל כן היה בית משפט קמא מוסמך לחייב את המבקש בתשלומים מכוח סעיף 218. זאת ועוד, תשלום החובה המוזכר בסעיף 218 לחוק הוא מסוג התשלומים בהם היה מחויב המבקש גם לו היה משתמש בנכס כדין, לאחר שטרח וקיבל היתר לשימוש חורג. המשיבה מדגישה, כי טרם גזירת העונש היא גילתה נכונות לחשב את גובה היטל ההשבחה לתקופה מוגבלת בלבד, אולם התנתה זאת בהפסקת השימוש החורג. משלא מילא המבקש אחר דרישה זו, היא שבה ועמדה על דעתה, כי גובה ההיטל יחושב על פי שימוש לצמיתות. לבסוף, טענה המשיבה, כי המבקש ידע על חוות דעתו של השמאי מטעמה, אולם בחר שלא להגיש חוות דעת נגדית, ובא כוחו גם הודיע לבית-המשפט כי הוא מוותר על זכותו לחקור את השמאי.

5.

אין בידי לקבל בקשה זו, באשר אין היא מעלה שאלה משפטית כללית החורגת מעניינו של המבקש ומצריכה ליבון נוסף (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). למעלה מן הדרוש אוסיף, כי עמדת המשיבה לפיה מכוחו של סעיף 203 לחוק היה בית-המשפט מוסמך לחייב את המבקש בתשלומים מכוח סעיף 218 לחוק – עליהם נמנה גם

היטל השבחה – מקובלת עלי. העובדה כי תשלום זה הוטל לראשונה על ידי בית-המשפט ולא על ידי של הוועדה המקומית, הינה פועל יוצא מהתנהלות המבקש, אשר במקום ללכת בדרך המלך ולבקש היתר לשימוש החורג – ולו נהג כך היה מחויב בתשלום היטל השבחה מכוח סעיף 196א לחוק – הוא בחר לעשות דין לעצמו. גם באשר לחישוב ההיטל לצמיתות אין למבקש להלין אלא על עצמו, הואיל וניתנו לו הזדמנויות להשיב את מצב הנכס לקדמותו, כנדרש לפי חוק, אולם הוא נמנע מכך. לטענת המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות להציג חוות דעת של שמאי איני מוצא מקום להידרש, מאחר שערכאת הערעור קבעה, כעניין שבעובדה, כי למבקש ניתנה אפשרות לעשות זאת ואיני סבור כי בקביעה זו נפל פגם.

על יסוד כל האמור, הבקשה נדחית.