רע"פ 948/99 מישל דהן נ. מדינת ישראל

1.המבקש הועמד לדין ביום 2.9.96 בבית המשפט השלום בירושלים. לפי המתואר בכתב האישום, החזיק המבקש בביתו סם מסוכן מסוג הירואין במשקל כולל של כ- 18.5 גרם, כלי עישון, מכשיר מיקסר חשמלי ובתוכו שרידי סם מסוכן מסוג הירואין, וכן משקל אלקטרוני מסוג TANTA . בגין מעשים אלה, הואשם המבקש בעבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית וכן החזקת כלים לייצור סמים.

2.המבקש הודה כי החזיק בפריטים המתוארים בכתב האישום, אולם טען כי הסמים והכלים אשר נתפסו ברשותו, הוחזקו לצריכה עצמית בלבד, לשם שיכוך כאבים כתוצאה מתאונת דרכים בה נפגע.

בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' דותן) דחה את גירסת המבקש, והרשיעו בעבירות המיוחסות לו. השופטת קמא קבעה כי עדותו של המבקש יצרה "רושם בלתי אמין של עדות מפותלת, שאינה מתמודדת חזיתית עם השאלות המוצגות לו ואינה מפרטת במקור ומלכתחילה את כל הפרטים השייכים לעניין". כך למשל, לא הצליח המבקש להסביר את טיבו של המסמך שנתפס בביתו (ת/ 7), ובו מספרים שונים וגדולים המתייחסים לעיסקה מסתורית. כמו-כן לא הצליח המבקש ליתן הסבר משכנע, לדעת השופטת קמא, מדוע רכש לצריכתו העצמית כמות סם כה גדולה, עד שהיתה יכולה, לדבריו, לספק את צריכתו למשך שנתיים. לאור ההתרשמות השלילית ממהימנות המבקש ומגירסתו, נקבע כי המבקש לא הצליח לעורר ספק סביר כלשהו בחזקה, לפיה כמות הסם שהחזיק והכלים שהיו ברשותו, לא נועדו לצריכתו העצמית בלבד. אשר על כן, הורשע המבקש בעבירות המיוחסות לו.

3.במסגרת הטיעונים לעונש, טען המבקש כי שליחתו לכלא עלולה להמיט עליו ריצוי מאסר נוסף של כ- 6 שנים. זאת מכיוון שהעבירות בהן הורשע, בוצעו בעת שהיה משוחרר ברשיון ממאסר, שהושת עליו בשל ביצוע עבירת רצח. בעניין זה קבעה השופטת קמא:

"ענישתו של הנאשם (המבקש) בתיק זה תהא בהתחשב בעבירות בהן הורשע, נסיבותיהן ונסיבותיו האישיות של הנאשם, כשהן מנותקות מן האפשרות של ביטול הרשיון. אדרבא...הנסיבה הקשורה בביצוע העבירה בתקופת היות הנאשם אסיר ברשיון, הינה נסיבה לחומרה".

ההגנה הגישה לבית המשפט קמא חוות-דעת פסיכולוג מטעמה, אשר המליץ ליתן למבקש טיפול נפשי והכוונה שיקומית, תוך המרת עונשו בעבודות שירות. הפסיכולוג הביע דעתו כי הטלת עונש מאסר על המבקש "עלולה להביא אותו לנקודת שבירה ולתגובה דכאונית בלתי הפיכה". שירות המבחן המליץ גם הוא על תהליך שיקומי, בהתבסס על חוות דעת הפסיכולוג.

השופטת קמא שקלה את חוות דעת הפסיכולוג ואת המלצת שירות המבחן, אולם החליטה שלא לייחס להם משקל רב. הסיבה לכך היתה שלדעת השופטת קמא, חוות דעת הפסיכולוג הביעה באופן חד-צדדי את עמדתו של המבקש. גישתה היתה כי "במקרה הזה רלוונטית התרשמותו האישית של בית המשפט (מן המבקש), ורבות מקביעותיו של המומחה אינן עולות בקנה אחד עם התרשמות זו".

בבואה לגזור את הדין, התחשבה השופטת קמא בנסיבותיו האישיות של המבקש: גילו, מצבו המשפחתי, הטיפול באביו החולה בתקופת חייו האחרונה, וכן פציעתו בתאונת דרכים סמוך לאחר מכן. עם זאת, נוכח חומרת העבירות והסיכון הטבוע בהן לציבור; נוכח טיב הסם וכמותו; וכן בהתחשב בכך שהעבירות בוצעו על-ידי המבקש בעת שהיה אסיר ברשיון; סברה השופטת קמא כי אין בנסיבותיו האישיות של המבקש, כדי להטות את הכף במידה קיצונית להקלה בעונשו.

אשר על כן, נדון המבקש ל- 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ול- 12 חודשי מאסר על תנאי.

4.על פסק-דין זה של בית משפט השלום, הוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים שני ערעורים, שהדיון בהם אוחד. האחד- ערעור המדינה על קולת העונש (ע"פ 2015/98), והשני- ערעורו של המבקש על ההרשעה ועל חומרת העונש (ע"פ 2006/98).

בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' הנשיא ו' זיילר והשופטים ד' חשין וי' צור) דחה את ערעור המבקש לעניין ההרשעה, בקובעו:

"נחה דעתנו שבדין החליט בית משפט קמא מה שהחליט בנושא ההחזקה שלא לצורך עצמי, זאת מטעמיו שלו. נוסיף ונדגיש שספק רב מאד אם הנאשם (המבקש) בכלל צורך סם, ובהנחה שזהו המצב, ברור שההחזקה איננה לצריכה עצמית".

לעניין העונש, הוגש לבית המשפט המחוזי - לבקשת בא כוח המבקש - תסקיר משלים מטעם שירות המבחן, שהמליץ על תהליך שיקומי למבקש. אף על פי כן, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי קבע כי עונש מאסר של שנה בפועל בגין עבירה של החזקת כמות משמעותית של סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, אינו עונש הולם, ודאי לא כשמדובר באסיר ברשיון. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט המחוזי כי יש לערעור המדינה על קולת העונש, בסיס של ממש. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מעשיו של המבקש לאחר שחרורו ברשיון ממאסר, אינם מצביעים על דחף אמיתי וכן להשתלב בחברה.

מנגד, לא ראה בית המשפט המחוזי להתעלם מן האפשרות כי העונש של שנת מאסר בפועל, שהושת על המבקש בתיק זה, עלול לגרום לביטול רשיונו של המבקש להתהלך חופשי, באופן שלשנת המאסר יתווספו שש שנות מאסר נוספות. אשר על כן, הוחלט שלא לקבל את ערעור המדינה, ושני הערעורים נדחו.

5.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו זה של בית המשפט המחוזי. הבקשה מתייחסת הן להרשעה והן לחומרת העונש.

לעניין הרשעתו, טוען המבקש כי נפלו פגמים מהותיים בחקירה המשטרתית בעניינו, שכן המשטרה לא בדקה את גירסתו ולא חקרה עדים רלוונטיים; כן טוען המבקש כי לא ניתנה לבא-כוחו הזדמנות לטעון בפני בית המשפט המחוזי כנגד הרשעתו, ובכך קופחה הגנתו; בנוסף, מציין המבקש כי המשטרה הגיעה אליו באמצעות מודיע. לטענת המבקש, אי חשיפת זהותו של אותו מודיע פגעה בהגנתו, שכן יתכן והמודיע יכול היה להעיד על מטרת החזקת הסם על-ידי המבקש, ובכך לתמוך בגירסתו.

לעניין העונש, טוען המבקש כי לא ניתן משקל מספיק לעובדה ששהה תקופה ארוכה במעצר בית. כן טוען הוא, כי קיים אינטרס ציבורי להפחית מעונשו ולהמירו בעבודות שירות, כפי שנכתב בחוות דעת הפסיכולוג ובתסקירי שירות המבחן.

6.לאחר שעיינתי בבקשה ודנתי בה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. עיקר טענותיו של המבקש לעניין הרשעתו, נוגעות לקביעות עובדתיות שקבע בית משפט השלום ולמסקנות המתחייבות מהן, וכן להתרשמות בית המשפט קמא ממהימנות המבקש. כלל הוא שאין הערעור מיועד לבחינה מחודשת של הכרעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה, קל וחומר כאשר מדובר בערעור שני ברשות.

טענות המבקש לעניין הפגמים שנפלו לגישתו בחקירה המשטרתית, ולעניין הפגיעה בהגנתו עקב אי חשיפת זהות המודיע המשטרתי אינן מבוססות, ולא הועלו על-ידי המבקש בהזדמנות קודמת.

לגבי הטענה לפיה לא התאפשר לבא-כוח המבקש לטעון בפני בית המשפט המחוזי בנוגע להרשעת מרשו- כבר נקבע בפסק הדין המחוזי כי בא כוח המבקש העדיף לפתוח את טיעוניו בנושא העונש, וכי "סופו של דבר, שבמסגרת זמן הטיעון שניתן לנאשם (המבקש) ביד רחבה מאד, הוא צרך את כולו לעניין העונש, ואילו לעניין ההרשעה הסתפק בהפניה לטיעוניו בבית המשפט קמא ולנימוקי הערעור". גם מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי עולה כי בא-כוח המבקש העדיף, משיקוליו הוא, למקד את טיעוניו בעניין העונש ולא בהרשעה.

משכך, סבורה אני כי המבקש לא העלה שאלה משפטית, חוקתית, או ציבורית, המצדיקה מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

בעניין עונשו של המבקש, שקלה שופטת בית משפט השלום במסגרת גזר הדין, את התקופה הארוכה בה שהה המבקש במעצר בית, תוך ציון העובדה כי החל מיום 23.5.97 הותר למבקש לצאת מן הבית בשעות מסוימות, וכן הותרה לו יציאה מן הבית אל בית-הכנסת בימים הנוראים. שתי הערכאות דלמטה שקלו את חוות-דעת הפסיכולוג ואת עמדת שירות המבחן. אף על פי כן, לא מצא בית המשפט המחוזי להתערב בעונש שהושת על המבקש, נוכח חומרת המעשים והעובדה כי בוצעו בעת שהמבקש היה אסיר ברשיון.

כבר נפסק פעמים רבות כי חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות חריגות (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). נסיבות כאלה לא הוכחו בעניינו של המבקש.

אשר על כן, הבקשה נדחית. ממילא, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במגרש הרוסים בירושלים, ביום 21.3.99 עד השעה 10:00.