רע"פ 9480/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית-משפט השלום בחדרה נטען, כי בחודשים דצמבר 1999 וינואר 2000 ביצע המבקש במתלוננת, עמיתתו במקום עבודתו, סדרת מעשים מגונים אשר בחלקם הפעיל כלפיה כוח רב, מישש חלקים שונים בגופה והעיר לה הערות בעלות אופי מיני.

2.המבקש כפר בעובדותיו של כתב האישום, וטען כי המתלוננת הייתה זו שניסתה לפתות אותו כאשר הם שהו לבדם, ואף ניהלה עימו שיחות בעלות אופי מיני בנוכחותם של עמיתים לעבודה. בית-המשפט דחה את גרסתו של המבקש, וביכר על פניה את גרסת המתלוננת לאירועים האמורים, תוך שקבע כי אין בסתירות שנתגלו בה, כגון משך התקופה בה התרחשו האירועים הנדונים, והעובדה כי עדותה הייתה מבולבלת קמעא, כדי לפגום במהימנותה. גרסה זו נתמכה בעדויות מהימנות נוספות – מנהלה הישיר של המתלוננת אשר תאר את סערת הרגשות שלה לאחר אחד המקרים בהם היא הוטרדה על ידי המבקש; עדות חברתה של המתלוננת אשר עודדה אותה להתלונן כנגד המבקש; עדות בעלה של המתלוננת; ולבסוף, טביעות רגליים על קיר במקום עבודתם אשר העידו על המאבק שהתרחש בין המתלוננת למבקש.

נוכח כל אלה, הורשע המבקש בעבירות של מעשים מגונים והטרדה מינית, עבירות לפי סעיפים 348(א) ו-345(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיפים 3(א)(2), 3(א)(3) ו-5 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, ונגזרו לו שלושה חודשי עבודות שירות, עשרה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 7,500 ₪, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 7,500 ש"ח.

3.המבקש ערער על הכרעת-הדין בפני בית-משפט המחוזי, ועיקר השגותיו הופנו כנגד הכרעות עובדתיות, ובהן אי מתן משקל ראוי לסתירות שנתגלו, על פי הנטען, בגרסת המתלוננת, ומתן משקל רב יתר על המידה להכחשת המבקש את המעשים שיוחסו לו. בית-המשפט המחוזי (סגן הנשיא י' גריל והשופטים ב' בר זיו וע' גרשון) דחה את הערעור, בקובעו כי אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי ערכאה קמא. מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש כי תינתן לו רשות ערעור, בטענה כי בית-המשפט המחוזי לא דן בהשגותיו לגופן.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, באשר היא מיועדת למקרים המעלים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש. השגותיו של המבקש אינן חורגות מדלת אמותיו, והן מסבות עצמן לשאלות של עובדה ומהימנות, שערכאת ערעור אינה נוהגת, על דרך הכלל, להתערב בהן, ומקל וחומר שכך הוא שעה שמדובר בערעור שני (ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1)551, 555; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל ,

פ"ד מט(1) 2, 20). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.