פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
950/11 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
יצחק בן דוד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה מיום 26.1.11 בעפ"ג 28263/07/10 שניתן על ידי
כבוד השופטים: א' טל – סג"נ, ר' לורך וצ' דותן
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד אהוד בן יהודה
החלטה
לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 28263-07-10, כבוד השופטים א' טל - סגן נשיא , ר' לורך ו- צ' דותן ) מיום 26.1.2011, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (ת"פ 1638-11-09, כבוד השופט ד' גדול ).
בית משפט השלום הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירות של התפרצות למקום מגורים, היזק בזדון, גניבה והחזקת מכשירי פריצה. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 12.11.2009 התפרץ המבקש לדירה בפתח תקווה וגנב ממנה כסף מזומן ותכשיטים שונים. ביום 11.7.2010 הטיל בית המשפט על המבקש עונש של שמונה חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע וכן פיצוי למתלוננים בסך 1,000 ש"ח. בגזר דינו התחשב בית המשפט בחומרת העבירה שביצע המבקש ובצורך בענישה מרתיעה אך גם בנסיבותיו האישיות, בכך שהודה במיוחס לו וכן בכך שהרכוש הוחזר למתלוננים.
על גזר דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה את הערעור בקובעו כי העונש שהוטל עליו הינו עונש סביר שאינו סוטה ממדיניות הענישה הראויה.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי שלא הקל בעונשו. לטענתו, נסיבותיו האישיות והעובדה כי הודה במעשיו וכי אין לו עבר פלילי אינן מצדיקות במקרה זה את שליחתו לריצוי מאסר בפועל. עוד טוען המבקש, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שלא הורה על ריצוי העונש בדרך של עבודות שירות למרות שחוות הדעת של הממונה על עבודות השירות בעניינו הייתה חיובית. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בכך שלא קיבל את המלצת שירות המבחן שלא להורות על שליחתו למאסר בפועל.
לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.
הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית, משפטית, או ציבורית אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש ואך מטעם זה דין הבקשה להדחות.
אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. כאמור, העונש שהוטל על המבקש הולם את מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה והוא מאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלבנטיים ובכללם גם נסיבותיו האישיות ונסיבות ;המקרה. טענתו של המבקש לפיה שגה בית המשפט בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן דינה להדחות. כידוע, המלצת שירות המבחן כשמה כן היא, המלצה בלבד, ואין בית המשפט מחויב לנהוג לפיה ואף לא לתת לה משקל מכריע בהחלטתו (ראו למשל: בש"פ 6426/09 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם, 12.8.2009) ). אף בטענותיו הנוספות של המבקש לא מצאתי טעם אשר יצדיק את התערבותה של ערכאה זו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, כ"ט בשבט התשע"א (3.2.2011).
ש ו פ ט