פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
9512/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
אריה טל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 30.10.07 בע"פ 40476/07 שניתן על-ידי כבוד
השופטים: ח' עוני – סג"נ, י' שפירא ונ' סולברג
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
עו"ד נ' ורצברגר
בשם המשיבה:
עו"ד ג'ויה שפירא
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בירושלים (פ 1428/06) בגין עבירה של ניסיון פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין; ועבירה של התפרעות, לפי סעיף 152 לחוק העונשין.
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 1.2.2006 נכח המבקש באירוע פינוי המאחז הבלתי חוקי "עמונה". המבקש נטל חלק בהתפרעות שנוצרה במקום ובמהלכה דקר שוטר מג"ב באמצעות דוקרן שנשא עליו.
ביום 21.2.2007 הרשיע בית משפט השלום בירושלים (כבוד הנשיא א' כהן ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בהתבססו על הודאתו של המבקש במשטרה ועל עדויות חיצוניות.
ביום 18.6.2007 גזר בית המשפט השלום על המבקש עונש של שבעה חודשי מאסר בפועל; תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות; וארבעה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה שלך החזקת סכין או התפרעות. בית המשפט התחשב בגזר דינו בתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של המבקש, אשר ציין כי המבקש סובל מבעיות נפשיות.
על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 40476/07). במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי חזר בו המבקש מערעורו על הכרעת הדין, והתמקד בערעור על גזר הדין.
בית המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ע' חבש והשופטים י' שפירא ו- נ' סולברג ) קיבל את הערעור והעמיד את רכיב המאסר בפועל על שישה חודשים, מתוכם שלושה חודשים שירוצו מאחורי סורג ובריח ושלושה חודשים שירוצו במסגרת עבודות שירות.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משלא ביטל לחלוטין את תקופת המאסר שעליו לרצות מאחורי סורג ובריח. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
מנגד, מתנגדת המשיבה לבקשת רשות הערעור, שכן לטענתה אין היא מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982).
יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין אין מקום לקבל את הבקשה.
הטענות אותן מעלה המבקש בבקשתו נשקלו על ידי בית המשפט המחוזי אשר הקל בגינן בעונש שהוטל עליו. העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי הינו עונש המאזן כהלכה בין נסיבותיו האישיות של המבקש, נסיבות האירוע, והצורך לשדר מסר חד משמעי כנגד מי ששולח ידו כדי לפגוע בשוטרים הממלאים את תפקידם, ולא מצאתי מקום להתערב בו.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
לאור האמור, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.
ניתנה היום, ד' בטבת התשס"ח (13.12.2007).
ש ו פ ט