רע"פ 9513/04 טור' אסיה בקר נ. התובע הצבאי הראשי

בקשה למתן רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים ב-ע/12/04, מיום 11.10.2004.

1.המבקשת הורשעה בבית הדין הצבאי במחוז מטכ"ל (מט/215/02) בעבירות של האשמת שווא, קבלת דבר במרמה והתנהגות מבישה. עניינן של ההרשעות – האשמת שווא שהציגה המבקשת (תחילת בפני קצין בריאות נפש, ובהמשך בחקירה במשטרה הצבאית) אודות אונס שביצע בה כביכול קצין מבסיסהּ, בבקְשה להשיג פטור מתורנויות. על המבקשת נגזרו שישה חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. ערעורה לבית הדין הצבאי לערעורים ביחס להרשעה ולעונש נדחה (ע/12/04). בהתייחס לערעור על העונש ציין בית הדין הצבאי לערעורים, כי המערערת הורשעה במעשים "חמורים ומכוערים", שעלולים היו לגרום נזק כבד לקצין לו ייחסה את מעשה האונס כמו גם למתלוננות עתידיות, וכן כי היא לא הביעה חרטה ולא נטלה אחריות למעשיה. בנסיבות אלה נקבע שהעונש שהוטל על המבקשת לא חרג "מרמת הענישה המקובלת והראויה". המבקשת הגישה בקשה זו, כי תינתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן – חוק השיפוט הצבאי).

2.מתוכן הבקשה עולה, שהיא נוגעת לערעור על העונש בלבד. לטענת המבקשת, בית הדין הצבאי לערעורים חרג מהלכה שנפסקה בבית המשפט העליון בדבר העונש הראוי לעבירות בהן הורשעה. המבקשת מפנה לפסק הדין בע"פ 237/79 חמו נ' מדינת ישראל (פ"ד לד(1) 561; להלן – פרשת

חמו ), בו נדון, לשיטתה, מקרה בעל נסיבות דומות. באותה פרשה המיר בית המשפט העליון עונש של מאסר בפועל בן שלושה חודשים במאסר על תנאי, העמיד את הנאשמת במבחן למשך שנתיים, וחייבה בתשלום פיצוי לקורבן (שגם לו יוחסה אשמת-שווא של אונס). המבקשת טוענת, כי לבית הדין הצבאי לערעורים אסור היה לחרוג מחומרת העונש שהוטל ב פרשת

חמו , והיה עליו להימנע מהטלת עונש של מאסר בפועל. חריגה (נטענת) זו מרמת הענישה שנקבעה ב פרשת חמו

מעידה, להבנת המשיבה, על הנחת בית הדין הצבאי לערעורים כי הוא אינו כפוף להלכותיו של בית המשפט העליון, ושסעיף 20(ב) לחוק יסוד: השפיטה אינו חל עליו. בשאלה זו – כפיפותו של בית הדין הצבאי להלכות בית המשפט העליון – מוצאת המבקשת "חשיבות, קשיות או חידוש", המצדיקים מתן רשות לערער.

3.המשיב מתנגד לבקשה. הוא טוען, כי הבקשה אינה מגלה כל חשיבות, קשיות או חידוש המצדיקים הענקת רשות לערער. להבנתו, אין בבקשה אלא ניסיון לערער בשנית על העונש שהוטל על המבקשת, וזאת מבלי להעלות כל שאלה משפטית של ממש. אף את גוף טענותיה של המבקשת דוחה המשיב. הוא מציין, כי העונש שהוטל על המבקשת תואם את רמת הענישה המקובלת בבתי הדין הצבאיים בעבירות מן הסוג בו הורשעה. להבנתו, פסק הדין ב פרשת חמו לא קבע כל הלכה בעניין זה; למעשה, באותה פרשה הודגשה החומרה בעבירת אשמת שווא, בעוד העונש שהושת על המערערת שם התבסס על נסיבותיה האישיות המיוחדות. המשיב מדגיש עוד, כי בתי הדין הצבאיים ראו ורואים עצמם מחויבים להוראות חוק יסוד: השפיטה ולהלכות היוצאות מלפני בית המשפט העליון, ואין בסיס לטענת המבקשת בעניין.

4.עיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהוגש, ונחה דעתי שדין בקשה זו להידחות. לפי הוראת סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". תנאים אלה פורשו כמחייבים קיומה של שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית (רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי , פ"ד מב(1) 45). אין לשלול כי שאלה כזו תתייחס גם לסוגיית הענישה. אולם אין מדובר במצבים, בהם מתבקשת רשות ערעור רק לצורך השגה על העונש שהושת במקרה מסוים. כפי שציין הנשיא שמגר:

"מקובל עלי כי בין השאלות המשפטיות שיש להן חשיבות, קשיות או חידוש, גם יכולה להימנות קביעת המדיניות השיפוטית, לרבות זו הנוגעת לדרכי הענישה. אינני מכוון דברי למקרה בו סבור בעל דין זה או אחר, כי עונש שנגזר בבית דין צבאי לערעורים חמור מדי או קל מדי, אלא למקרים בהם יש גם מקום להעביר את הגישה העקרונית בשבט הביקורת כדי לסייע בגיבושה של מדיניות עונשית ראויה." (רע"פ 2302/91 התובע הצבאי הראשי נ' נוה , פ"ד מה(5) 479, 482).

דברים אלה מקובלים אף עליי. הבקשה שלפניי עוסקת רק בחומרת העונש אשר הוטל על המבקשת בבית הדין הצבאי המחוזי, ונבחן ואושר בבית הדין הצבאי לערעורים. ההחלטה על העונש התקבלה בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המבקשת ושל מעשיה, תוך שקילה בכובד ראש של ההיבטים השונים הנוגעים למקרה. המבקשת לא הראתה כיצד העונש שהוטל עליה מעלה שאלה משפטית כללית, המצדיקה ערעור נוסף (ראו: רע"פ 11007/03 קל נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם)). הבקשה מוצגת כאילו עניינה בשאלת כפיפות בתי הדין הצבאיים להלכותיו של בית המשפט העליון. אולם ניכר שאין הדבר כך – בית הדין הצבאי לערעורים לא פקפק בכפיפותו להלכות בית משפט זה, והדבר אינו נתון כלל במחלוקת. ואמנם, גזר הדין לא חרג מהלכה קיימת של בית המשפט העליון, באשר אף פרשת חמו , כמו המקרה שלפנינו, נפסקה על-פי נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, מבלי להורות שהעונש שהוטל שם הוא העונש הראוי או המחייב (אדרבא: הודגש בפסק הדין כי ככלל יש להחמיר בעבירות מסוג זה ( פרשת חמו , בעמ' 563-562)). אכן, המטרה האמיתית שלשמה הוגשה בקשה זו היא בחינה חוזרת של העונש שהוטל על המבקשת. מטרה זו אינה מצדיקה היעתרות לבקשה.

התוצאה היא, איפוא, כי הבקשה למתן רשות לערער נדחית.