רע"פ 952/00 מדינת ישראל נ. דרור חטר-ישי, עו"ד

1.בתום חקירתו של המשיב במשטרה בתאריך 25.11.99, החליט קצין המשטרה להטיל עליו ערובה. זאת, כדי להבטיח התייצבותו במשטרה לחקירה ככל שיידרש, ולמנוע בעדו מליצור קשר עם מעורבים אחרים בחקירה. המשיב לא הסכים לכך, בטענה כי תנאי הערובה אינם סבירים.

המשטרה הגישה איפוא בקשה לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, בגידרה ביקשה להטיל על המשיב ערובה. בקשתה התקבלה, ועל המשיב הוטלו תנאים מגבילים.

ערר שהגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי התקבל.

בהחלטה שניתנה מפי השופט אריה אבן-ארי, בתאריך 20.1.2000, נפסק כי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, מסמיך קצין משטרה להטיל ערובה רק אם החשוד לא נעצר קודם לכן. ואילו סמכות בית-המשפט מוגבלת לשיחרור בתנאים מגבילים של חשודים עצורים. וכך נכתב, בין השאר, בהחלטה:

משהושמטה סמכות [בית-משפט השלום שנקבעה בהצעת החוק להטיל ערובה על חשוד שאינו עצור] מתוך חוק המעצרים, הרי נותרה סמכותו של בית-המשפט לעצור אדם או להורות על שחרורו בערובה או ללא ערובה כשהיא כפופה לתנאי הראשוני שעניינו "הוגשה בקשה לעצור אדם" (סעיף 12 לחוק המעצרים)... התוצאה היא כי במידה ומשטרת ישראל מעונינת להטיל ערובה על חשוד במסגרת "שחרורו, מן המעצר "הרעיוני", הרי אין מנוס מלהגיש בקשת מעצר פורמלית בה ייאמר כי מתבקש מעצרו ושחרורו של החשוד בערבות או בתנאים מגבילים... נראה לנו כי מלכתחילה טעתה משטרת ישראל כאשר נמנעה מלילך בדרך אשר הותוותה על ידי המחוקק בחוק המעצרים...לו השכילה משטרת ישראל לנהוג בהתאם לחוק המעצרים ולעצור החשוד ולהביאו לבית המשפט, כפי שנהוג עם כל עצור ועצור, תוך הגשת בקשה למעצר ולשחרור בערובה כאמור לעיל, הרי היה נחסך זמן רב מזמנו היקר של בית המשפט.

על החלטה זו הגישה המדינה ערר. בטיעונה בפניי הטעימה באת-כוח המדינה, כי אין היא מבקשת להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי, בדבר ביטול התנאים המגבילים שהוטלו על המשיב שאינם דרושים עוד לאור חלוף הזמן. טענת המדינה היא במישור העקרוני, כנגד הקביעה בדבר סמכותו של בית-משפט להטיל ערובה מבלי לעצור את החשוד. שכן, בעקבות החלטתו של בית-המשפט המחוזי, חייבת המשטרה לעצור חשוד, או לבקש מעצרו, גם כאשר אין הצדקה עניינית לכך, כל אימת שהחשוד לא יסכים לתנאי הערובה שהמשטרה ביקשה להטיל עליו.

על-פי גישת המדינה, סמכות מעצר מקנה בחובה את הסמכות גם לנקוט בצעדים חמורים פחות.

המשיב מתנגד לעמדה זו, ותומך יתדותיו בנימוקי החלטתו של בית-המשפט המחוזי, ואף מוסיף כי באין עילת מעצר גם לא קיימת סמכות להטיל ערובה.

3.פגיעה בחירות ממעצר, כמו בשאר זכויות היסוד הקבועות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק-היסוד), מותרת רק "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" (סעיף 8 לחוק-היסוד). על בית-המשפט לפרש את חוק המעצרים באופן שיאפשר לו להפעיל את סמכויותיו ושיקול-דעתו לפי החוק "לפגוע בחירות באופן שזו לא תיפגע אלא במידה המזערית הנדרשת" (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, בע' 375).

דרך פרשנית זאת אף מתבקשת מתכלית החוק העולה ממכלול הוראותיו. כך מחייב החוק את בית-המשפט, כאשר המעצר אינו להשגת המטרות שלשלמן הוא נדרש, לקבוע אמצעים שפגיעתם בחירותו של החשוד או הנאשם פחותה. ראו סעיפים 13(ב) ו21-(ב)(1) לחוק המעצרים. אף את תנאי הערובה יש לקבוע במידה שאינה עולה על הנדרש להשגת מטרותיה (סעיף 46(ב) לחוק).

4.מעצרו של אדם, באין צורך ענייני בו, במטרה להטיל עליו תנאים מגבילים, פוגע בו "מעבר למידה הדרושה". ויוכיח המקרה שלפנינו, שבו לא נדרש כלל מעצרו של המשיב, אלא כל שביקשה המשטרה היה להבטיח את התייצבותו במשטרה ומניעת התקשרותו עם המעורבים בחקירה. למרות זאת, בית-המשפט המחוזי מתח ביקורת על המשטרה שלא עצרה את המערער או הגישה בקשה לעוצרו בטרם ביקשה הטלת ערובה עליו.

פירוש המוביל לתוצאה זו אינו מתיישב עם תכליות חוק-היסוד וחוק המעצרים.

5.עם זאת, מובן כי אף הטלת תנאים מגבילים פוגעת בחירותו של אדם, ועל-כן, נדרשת להיות על-פי חוק. ברם, על-פי הגיונם של דברים, ותכליות חוק היסוד וחוק המעצרים, כלולה הסמכות להטיל ערובה, שפגיעתה בחירות פחותה מן המעצר, בסמכות המעצר.

על-פי עיקרון פרשני זה נפסק בהחלטה של בית-משפט זה, שניתנה מפי השופט מצא, כי בית-משפט מוסמך מכוח סמכות המעצר הנתונה בידיו להורות על עיכוב יציאה מן הארץ, שהוא אמצעי פחות חמור ממעצר, גם על-פי עילות שאינן נמנות עם העילות המנויות בסעיף 48(ב) לחוק המעצרים. ראו בש"פ 5955/99 מדינת ישראל נ' שוורץ (לא פורסם).

הפירוש המסמיך בית-משפט להטיל ערובה, להבדילו משחרור בערובה, מעוגן בלשון חוק המעצרים. כך נקבע בסעיף 46(ב).

ציווה שופט לשחרר אדם בערובה או להטיל עליו ערובה, יקבע את סוג הערובה, וכן את תנאי הערובה ומשך תוקפם; והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה.

6.בענייננו, אי-הסכמתו של המשיב לתנאי הערובה שהטילה המשטרה, הקימה עילת מעצר על-פי סעיף 42(ד) לחוק, ומכאן, בהתקיים סמכות המעצר קנה בית-המשפט גם סמכות להטיל ערובה.

מסקנתי היא אפוא כי החלטת בית-משפט השלום בדבר קביעת תנאים מגבילים, ניתנה בסמכות. עם זאת, בהסכמת המדינה תעמוד בעינה החלטת בית-המשפט המחוזי בדבר ביטול הערובה.