רע"פ 9526/07 יצחק וייס נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו הרשיע את המבקש, לאחר שמיעתן של ראיות, במספר עבירות של החזקת נכס החשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ניכוי מס תשומות שלא כדין, לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, שתי עבירות של הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה, התשכ"א-1961, ושתי עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה. נקבע, כי המבקש רכש מאחד - חַסן דרדון (להלן: "חסן"), חלקי רכב גנובים למכירתם בעסקו, ובנוסף, העביר חסן לידיו חשבוניות מס פיקטיביות שבאמצעותן ניכה המבקש מס תשומות שלא כדין. כתב האישום הוגש מלכתחילה נגד המבקש וחסן, אך לקראת סיומה של פרשת התביעה עשה חסן תפנית, ובתמורה להקלה בעונשו הסכים לשמש עד מדינה כנגד המבקש. בעקבות כך תיעדה המשיבה שיחה שקיים חסן עם המבקש, במהלכה הציע האחרון לחסן סכום כסף בתמורה לכך שינקה את המבקש מכל אשם. בהמשך, הוגש תיעוד זה של השיחה

בהסכמה לבית-משפט השלום, ונקבע כי יש בו כדי לסייע לעדותו של חסן. בעקבות הרשעתו, נגזרו למבקש ארבעים חודשי מאסר, 24 חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך 70,000 ש"ח.

2.

המבקש ערער על פסק הדין המרשיע בפני בית-המשפט המחוזי, וטען, כי נוכח התנהגותה של המשיבה ראוי הוא לחסות בצילה של "הגנה מן הצדק". לעניין זה הוא הצביע על שלושה נימוקים: הראשון , הפיכתו של חסן לעד מדינה, נעשתה בניגוד להוראות היועץ המשפטי לממשלה, שכן חסן הינו העבריין העיקרי, ולא כטענת המשיבה וכמוצהר בהסכם שנקשר עמו. לעניין זה, הפנה המבקש לפרוטוקול הדיון בבקשה למעצרו של חסן עד תום ההליכים, שם טענה המשיבה כי "חלקו של [ המבקש ] אינו גדול יותר ביחס [ לחסן ]"; הנימוק השני מופנה לשימוש שנעשה בחסן לצורך ביצועה של האזנת סתר בעוד המשפט מתנהל, מבלי שניתן לכך היתר מבית-המשפט; הנימוק השלישי – אחיו של חסן, ראא'ד, העיד ואף הוא סייע לעדותו של חסן, מבלי שהמשיבה טרחה להודיע לבית-המשפט כי ראא'ד הנו עד מדינה, הואיל ובהסכם בין חסן למשיבה נקבע כי לא יוגש נגדו כתב-אישום.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, בציינו כי גם ללא עדותו של חסן די היה בחומר הראיות שהוגש כדי להרשיע את המבקש במיוחס לו. באשר למעשיה ומחדליה של המשיבה נקבע, כי אין באותה הצהרה מפי באת-כוחה של המשיבה בשלב הבקשה למעצר, כדי לפגום בהסכם שנכרת בינה לבין חסן. עוד נקבע, כי תרופתו של הפגם שבהקלטת המבקש שעה שמשפטו התנהל, אינה בטלותה של אותה ראיה, וזאת מן הטעם שזו הוגשה בהסכמה והמבקש קיווה להסתייע בה לצורך הגנתו. עם זאת, נקבע כי הפסול שבפעולת המשיבה משליך על משקלה של אותה ראיה. בהתייחס לעדותו של ראא'ד הובעו שתי דעות, האחת, שיש לפסול את הראיה עקב הפגם שנפל בה, והאחרת, שדי בכך שהערכאה הדיונית היתה מודעת לטובת ההנאה שקיבל ראא'ד.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ובקשתו מנומקת באותם נימוקים אשר שימשו אותו בפני הערכאה קמא.

4.

דין הבקשה להידחות. בית משפט השלום החליט לאמץ את גרסתו של חסן, אותה מצא "הגיונית, קוהרנטית, מפורטת ומדויקת, הנתמכת במסמכים ועדויות" (ראו עמ' 165). באשר לטענה בדבר מעמדו של חסן כעבריין בכיר ועיקרי, נקבע כי "הבדיקה של חומר הראיות מלמדת היפוכם של דברים. חסן היה השלוח ולא השולח, ובסופו של דבר, מי שהיה הנהנה העיקרי מפירות העבירה היה [ המבקש ], שעשה שימוש בחשבוניות הפיקטיביות, כדי להגדיל את רווחיו על חשבון הקופה הציבורית". באשר לגרסתו של המבקש נמצא (ראו עמ' 168), כי הוא "שיקר בבית המשפט במצח נחושה ודבריו אינם אמת".

ממצאים מסוג זה, המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים שהופיעו בפניה, אינם נמנים על סוג העניינים בהם נוהגת ערכאת ערעור להתערב, מקל וחומר שלא תעשה זאת ערכאת ערעור שנייה. המסקנה המתחייבת מכך היא, שנוכח אותם ממצאים, ובעיקר היותו של חסן השותף הזוטר בעבירות, רשאי היה בית המשפט לדחות את ההשגות המתייחסות להחלטת המשיבה לבחור בו כעד מטעמה כנגד המבקש. לא זו אף זו, החלטת בית משפט השלום ליתן אמון בחסן, מבטלת את משקלה של המחלוקת שנתגלעה סביב ההחלטה להסתייע בו כדי לדובב את המבקש, אף שלא ברור לי מקורה של אותה מחלוקת שעה שאותה ראיה הוגשה בהסכמת המבקש, ככל הנראה, מתוך אמונה שהיא עשויה לסייע לו בהגנתו. כוונת הדברים לומר, שגם אם נתעלם כליל מתיעוד השיחה שהתקיימה בין השניים, נותרת מערכת שלמה של ראיות התומכות בעדותו של חסן והכוונה, בין היתר, למציאתם בעסקו של חלקי רכב עליהם התנוססו סימני פריצה; הוא נמנע מלרשום את מקורם של חלקי החילוף שברשותו; ולידיו הגיעו חשבוניות פיקטיביות מחברות שאין להן נגיעה לסחר בחלקים של כלי רכב.

נוכח האמור, סבורני כי הרשעת המבקש ניצבת על בסיס איתן, ומכל מקום לא הוכחה עילה אשר תצדיק את ליבון עניינו בשלישית. אשר על כן הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.