רע"פ 954/05 דוד בר נ. מדינת ישראל

ביום 31.3.03 הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום כנגד המבקש, המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בכוח, בניגוד לסעיף 348 (ג) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 (להלן: החוק) ועבירה של כליאת שווא, בניגוד לסעיף 377 לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 30.9.02 בסביבות השעה 17:00, יצאה המתלוננת מעבודתה במנהל מקרקעי ישראל בתל-אביב והלכה לכיוון תחנת האוטובוס, במטרה לנסוע לביתה שברעננה. כשהגיעה לחניון הבניין, עצר לידה רכב, הנהג פתח את חלונו והציע לה טרמפ. לאחר שהמתלוננת אמרה לנהג, כי היא אינה מכירה אותו, אמר לה המבקש, כי הוא סוכן ביטוח אשר היה באותו היום במינהל מקרקעי ישראל. המתלוננת בידעה, כי אכן ביקרו באותו היום מספר סוכני ביטוח במינהל מקרקעי ישראל, נכנסה לרכב, וחגרה חגורת בטיחות לבקשתו. לאחר זאת, במהלך הנסיעה ברכבו של המבקש מסוג יונדאי, מרחוב דרך מנחם בגין בתל-אביב לכיוון רעננה, ביצע המבקש מעשה מגונה בכוח בגופה של המתלוננת. המבקש, במהלך נסיעתו עם המתלוננת, ליטף את רגליה ולאחר שסירבה להצעתו ללכת עימו לים על מנת לקיים יחסי מין, הרים המבקש את חצאיתה, הכניס את ידו בין רגליה, ונגע באיבר מינה. כמו-כן, בנסיבות המתוארות, הניח המבקש את ידו על איבר מינו, והחל משפשף אותו על מנת להגיע לסיפוק מיני.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' בארי) זיכה את המבקש מעבירת כליאת שווא, והרשיע אותו בעבירה של מעשה מגונה שלא בהסכמה בקובעו, כי המבקש הבין היטב, כי המתלוננת מתנגדת למגע מיני, וביצע את מעשיו בניגוד לרצונה. בית-משפט השלום הטיל על המבקש חמישה חודשי מאסר לריצוי בפועל, שירוצו בעבודות שירות, וכן תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. כמו-כן, הוטלו עליו קנס בסכום של 1,000 ש"ח ופיצויים למתלוננת בסכום של 4,000 ש"ח.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בערעורו טען המבקש, כי טעה בית-משפט השלום בקובעו, כי המתלוננת אמינה, וכי אין בחומר הראיות ולו ראיה אחת אשר יכולה להעיד על כך, כי גרסתו שלו הינה שקרית.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר, וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את הערעור וציין, כי יריעת המחלוקת במקרה דנן הצטמצמה לשאלת הסכמתה של המתלוננת למעשים המיניים, וכי קביעתו של בית-משפט השלום בעניין זה מניחה את הדעת. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי, כי גרסתה ודבריה של המתלוננת מקובלים עליו, ואילו גרסתו של המבקש נראית בעיניו כלא אמינה. לפיכך הערעור נדחה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר בגדרה חוזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי בנוגע לאמינות גרסתו, והיעדר אמינות דברי המתלוננת. בנוסף, טוען המבקש, כי השתרבב לתיק מסמך רפואי של המתלוננת שלא סומן, אשר לגביו הוא מבקש את התייחסות בית-המשפט, עקב חשש שמא מסמך זה השפיע על בית-המשפט המחוזי.

מנגד, המשיבה תומכת יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. המשיבה טוענת, כי אין כל נסיבות מיוחדות בענייננו, המצדיקות מתן רשות ערעור. בנוגע למסמך אותו מזכיר המבקש בבקשתו, טוענת המשיבה, כי מדובר במסמך קצר, המאשר פניית המתלוננת לרופא לאחר האירוע, דל בנתוניו, ובו הבחנה, כי המתלוננת סובלת מ"פטרת בצוואר". מסמך זה, לטענת המשיבה, לא גרם למבקש שום נזק, ואם כן, היה עליו הנטל להוכיח זאת, ולהסביר כיצד גרם לו לעיוות דין. במיוחד אמורים הדברים, לטענת המשיבה, לאור העובדה, כי מסמך זה כלל לא הוזכר בהכרעות הדין של בתי-המשפט דלמטה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מנסיבות העניין הפרטניות של המבקש, והלה אף לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. מקביעותיו של בית-משפט השלום כמו גם מקביעתו של בית-המשפט המחוזי עולה, כי טענותיהם ההדדיות השונות של הצדדים נבחנו על רקע נסיבות הפרשה ונשקלו כראוי. בבחינתי הכרעות אלו, לא מצאתי בענייננו כל מקרה חריג או טעות כזו, המצדיקה את התערבותו של בית-משפט זה.

אשר לטענת המבקש בדבר מהימנותו והיעדר מהימנות המתלוננת - כידוע, הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי מהימנות שנקבעו על -ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ראו ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מא (1) 551; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל , פ"ד מט (1) 2). בענייננו, הגעתי לכלל מסקנה, כי המקרה שבפני אינו נמנה על אותם מקרים חריגים, המצדיקים התערבות כזו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.