פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
955/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
ננסי שדלז
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של
בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"פ 30801/06 מיום 18.1.07, שניתן על-ידי כבוד
סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא וי' נועם
בשם המבקשת:
עו"ד יעקב פודים
בשם המשיבה:
עו"ד אוהד גורדון
החלטה
כנגד המבקשת הוגש, ביום 27.1.04, לבית-משפט השלום בירושלים כתב אישום (ת.פ. 1375/04), המייחס לה עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
לפי הנטען בכתב האישום, ביום 15.5.03 בשעה 9:00 או בסמוך לכך, עמדה המתלוננת בסמוך לבית המבקשת ולצידה כלבה מסוג לברדור. המבקשת פתחה את שער ביתה וכלבה, מסוג לברדור מעורב, זינק החוצה, נשך את המתלוננת בכף ידה ובהמשך תקף את כלבה של התלוננת ופצע אותו באוזן ובראש. המתלוננת נפלה ונגרמו לה סימני נשיכה, נפיחות ונימול באצבעות.
בית-משפט השלום (כבוד השופט ח' לי-רן) הרשיע, ביום 19.11.06, את המבקשת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום, תוך אימוץ גרסת המתלוננת במלואה והעדפתה על פני גרסת המבקשת.
על הכרעת הדין של בית-משפט השלום ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 30801/06). בערעורה טענה המבקשת, כי מעשיה אינם עולים כדי דרגת הרשלנות הנדרשת להרשעה לפי סעיף 338 לחוק העונשין.
בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא צ' בגל והשופטים י' שפירא וי' נועם) דחה, ביום 18.1.07, את הערעור. בין היתר, דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המבקשת בקובעו, כי:
"... במקרה שלפנינו לא עמדה המערערת, בעלת הכלב, בנורמה המתחייבת ורשלנותה המוכחת היא בדרגה הגבוהה מהדרגה הנדרשת בהליך אזרחי. מדובר בכלב מעורב מגזע פוינטר ולברדור, שניתן היה לצפות כי עלול היה לגרום חבלה לעוברי אורח, בעיקר בשל העובדה כי אך כשבועיים קודם לאירוע נשוא כתב האישום היה מעורב בתגרה בין כלבים. כנגד סכנה מסתברת כגון זו מצדו של כלב כגון זה היה על המערערת לנקוט אמצעי זהירות הולמים. משהצליח הכלב לחמוק מבעד לשער בעודה יוצאת הימנו, נשללה היכול לשלוט בכלב ולרסנו במקרה ויתקוף עובר אורח, זאת בעיקר לאחר שהמתלוננת התריעה בפניה על-כך עובר לאירוע ומבעוד מועד, זאת כאמור, לאחר אירוע קודם של ריב כלבים" (בעמ' 4-5 לפסק-הדין).
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שבה המבקשת על טענותיה כפי שהעלתה בפני בית-המשפט המחוזי.
בא-כוח המבקשת מבסס את בקשת רשות הערעור על ע"פ 385/89, 3934/90 אמנון אבנת נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(1) 1 (להלן: פרשת אבנת ), בו נדונה שאלת אחריותו בפלילים של בעל כלב. לטענתו, בית-המשפט המחוזי קבע, כי ההלכה שנפסקה על-ידי בית-משפט זה בפסק-דין אבנת , אינה נוהגת עוד בהסתמך על תיקון מס' 7 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), בו הוסיף המחוקק את סימן ד' 1, שעניינו "היזק על ידי כלב". לטענת בא-כוח המבקשת, בית-המשפט המחוזי קבע, כי לאחר התיקון האמור "די ברשלנות 'רגילה' על מנת לחוב בפלילים". לטענתו, רשלנותה של המבקשת במקרה דנן הייתה רשלנות "רגילה" ולא רשלנות "גבוהה" ולא התקיימו מבחני האחריות המושגית והקונקרטית, אשר נקבעו בפרשת אבנת , כך שלא היה מקום להרשיע את המבקשת. עוד מוסיף וטוען בא-כוח המבקשת, כי סוג כלבה של המבקשת אינו כזה ש"ניתן היה לצפות" כי יגרום חבלה לעוברי אורח, כפי שקבע בית-המשפט, וכי המתלוננת לא התריעה בפני המבקשת קודם לפתיחת השער וכי המבקשת לא שמעה התרעה כזו.
מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, עניינה של המבקשת אינו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, אשר טרם הוכרעה ומצדיקה דיון בעניינה בערכאה שלישית. כמו-כן, טוען בא-כוח המשיבה, כי אין ממש בטענת המבקשת, כאילו בית-המשפט המחוזי פעל בניגוד להלכת אבנת .
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה )). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקשת לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .
בפרשת אבנת נקבע, כי בחינת הרשלנות בהקשרו של סעיף 338(6) לחוק העונשין כוללת דרישות של אחריות מושגית ולצידה אחריות קונקרטית. שם, בית-המשפט עמד על ייחודה של העבירה לפי סעיף 338 (6) לחוק העונשין, לפיה די ביצירת הסיכון כדי להביא להרשעה בה. כמו-כן, בית-המשפט דן ברמת הזהירות הגבוהה הנדרשת לפי פקודת הכלבת וקבע, כי להרשעה בעבירה זו אין צורך ברשלנות כה גבוהה, שכן מטרות חוק העונשין שונות ממטרות פקודת הכלבת. לבסוף, קבע בית-המשפט,כי הרשלנות הנדרשת להרשעה לפי סעיף 338 לחוק העונשין ניצבת בין שתי הדרגות שנזכרו לעיל – "רמת רשלנות ממוצעת" – גבוהה מהרשלנות האזרחית ונמוכה מהרשלנות לפי פקודת הכלבת. עוד נקבע
בפרשת אבנת , כי אחריות קונקרטית תתקיים, כאשר "אובייקטיבית הייתה סכנה מסתברת מאותה חיה ספציפית שהייתה מעורבת במעשה וכי בנסיבות האובייקטיביות של המקרה לא ננקטו אמצעי זהירות נאותים" (פסקה 30 לפסק-הדין).
במקרה שלפנינו, בית-משפט השלום הרשיע את המבקשת לאחר שקבע, כי התנהגותה עולה כדי רשלנות "גבוהה", הנדרשת להרשעה בעבירה לפי סעיף 338 לחוק העונשין. אף בית-המשפט המחוזי לא סטה מהלכה זו וקבע, כי המקרה דנן ניצב בתווך הרשלנות הנדרשת לפי סעיף 338 לחוק העונשין.
יתרה מכך, המבקשת מעלה טענות המכוונות בעיקרן כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, זאת במיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור. כך, למשל, נקבע בע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 625, בעמ' 631-632:
"כידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, וקל וחומר במימצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים ונדירים, ורק אם הגירסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת".
ובהמשך –
"תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש את אשמתו של הנאשם, את צדקתו או את רשעתו; תפקידה הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק-הדין של הערכאה הדיונית ולבחון אם "כשר" הוא או "פסול", ואם נפל בו פגם היורד לשורשו של עניין. אם לא נמצא פגם כזה, אל לה לערכאת הערעור להתערב בו, אפילו סבורה היא כי התוצאה שאליה הייתה מגיעה לו ישבה כערכאה דיונית, יכול שהייתה אחרת".
במקרה שלפנינו, הכרעת הדין של בית-משפט השלום מבוססת בעיקרה על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות. כך למשל אימץ בית-משפט השלום את גרסת המתלוננת במלואה והעדיפה על פני גרסת המבקשת. בנסיבות אלה, לא מצאתי כל עילה להתערבותו של בית-משפט זה.
אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, ב' באדר תשס"ז (20.2.2007).
ש
ו פ ט