רע"פ 9562/09 מרי יחזקאל נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו כתב אישום (ב 4935/05), המייחס לו שתי עבירות של בנייה ללא היתר כדין לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ).

לפי הנטען בכתב האישום, מדובר בשתי עבירות בנייה עצמאיות. עבירה אחת עניינה בבניית תוספת בנייה בשטח של 134.25 מ"ר בתקופה שבין אוקטובר 2004 לבין המועד בו בוצע צו ההריסה המנהלי בקשר לבנייה – 1.12.04. העבירה השנייה עניינה בבניית אותה תוספת בנייה ממש, במועד שלאחר ה- 1.12.04 ועד פברואר 2005.

תוספת הבנייה מתוארת בכתב האישום כרצפת עץ שנבנתה מעל מבנה קיים, ומעליה שלד מתכת ועץ ומעליו קונסטרוקציית עץ עם גג רעפים וקירות, וכן שתי קונסטרוקציות עץ עם גג רעפים משופע משני צידי הגג המרכזי (להלן: התוספת ).

בין הצדדים אין מחלוקת על עצם בניית התוספת, כפי שהיא נראית בתמונות. במהלך פרשת ההוכחות בבית המשפט לעניינים מקומיים, נחקר המהנדס לגבי מידות התוספת על חלקיה השונים. עם זאת, המבקש אישר את בניית התוספת בשני האירועים וכן אישר את הבנייה והנראה בתמונות בעדותו. בנוסף, נערכה ביקורת נוספת במקום במהלך רשת ההוכחות והוצגו תמונות נוספות של התוספת. בנסיבות המתוארות נראה, כי המבקש זנח את טענותיו לאי דיוקים במידות התוספת.

בין הצדדים אין מחלוקת, כי לא קיים היתר בנייה לתוספת. המבקש הודה, כי עובדה זו אושרה על-ידי עד המשיבה, כי לא ניתנים היתרי בנייה בשכונה.

בין הצדדים אין מחלוקת ביחס לעובדה, כי ביום 2.11.04 הוצא צו הריסה מינהלי לתוספת, המבקש עתר לביטולו, אך הוא אושר לביצוע בבית המשפט ובוצע ביום 1.12.04.

המבקש אף מודה, כי לאחר שבוצע הצו המנהלי, הוא בנה מחדש את התוספת. לפיכך, מודה המבקש בביצוע העבודות הנטענות במועדים הנטענים ללא היתר. אלא שלטענתו אין להרשיעו משום שפעל בעקבות מצב עובדתי בו קרס גג ביתו, הוא נותר ללא קורת גג והיה חייב לפתור את המצב באופן מיידי. לדבריו, הוא לא בנה תוספת בנייה, אלא רק החליף את הגג שקרס. המבקש טוען, כי הפתרון שנבחר היה כזה בו מבוצעות מינימום של עבודות בנייה בהתאם לדרישות הבטיחות ולתקנים.

בית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת ל' מרגולין-יחידי ) הרשיע, ביום 9.7.08, את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וגזר עליו ביום 25.1.09 קנס בסך 25,000 ש"ח; קנס לפי כפל שווי בסך 90,000 ש"ח וכן המבקש חויב להרוס את המבנה ללא היתר ולשלם כפל אגרות בסך 4,213 ש"ח.

הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' סלומון-צ'רניאק ) דחה, ביום 28.10.09, את הערעור הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. במסגרת בקשת רשות הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

ביום 5.1.10 החלטתי לעכב את ביצוע צו ההריסה של המבנה נשוא בקשת רשות הערעור וזאת עד למתן החלטה אחרת.

לטענת בא-כוח המבקש, טעה בית המשפט בדחותו את טענת הגנה מן הצדק העומדת למבקש. עוד טוען הוא, כי המבקש נאלץ להחליף את גג ביתו שהיה עשוי אסבסט וקרס, בגג רעפים. הוא לא היה מקבל היתר לבניה גם לו היה פונה למשיבה. לכן, לא היה מקום להעמידו לדין ולהורות על הריסת הגג.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, המבקש מנסה להשליך יהבו על מספר טענות משפטיות שאין בהן ממש. לטענתו, קרס הגג והוא לא יכול היה להישאר מחוסר קורת גג. אולם לטענת באת-כוח המשיבה, גם אם טענתו זו הייתה נכונה לגבי הפעם הראשונה, הרי שלאחר הוצאת צו ההריסה המנהלי וביצועו, לא יכולה טענה זו עוד לעמוד למבקש והוא לא יכול לחסות בצילה עת היה מודע לצורך בקבלת היתר לבנייה, כפי שגם קבעו הערכאות הקודמות.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

יתרה מכך. עיקר טענות המבקש מופנות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים. בבקשתו חוזר המבקש על שתי הטענות העיקריות שהעלה. מעיון בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי עולה, כי טענות אלה נבחנו הן על-ידי בית המשפט לעניינים מקומיים והן על-ידי בית המשפט המחוזי ונדחו על-ידם. לפיכך, דינן להידחות.

המבקש אישר את בניית שתי התוספות בשני האירועים וכן את התמונות שהוצגו לו ותיעדו את הבנייה.

בית המשפט לעניינים מקומיים קבע, כי טענותיו העובדתיות של המבקש מחייבות הצגת תשתית ראייתית ממשית מצידו לביסוס הנטען, ובכפוף להצגת תשתית זו, היא יכולה להשתבץ מבחינה עיונית לשני מסלולי הגנה משפטיים: האחד, פטור מאחריות פלילית בשל טענת הגנה מן הצדק; והשני, סייג מאחריות פלילית מחמת צורך. ברם, בית המשפט לעניינים מקומיים בחן את שני הטענות האמורות והגיע למסקנה, כי המבקש לא הוכיח אף טענה מטענותיו. קביעה זו אושרה אף על-ידי בית המשפט המחוזי. כך למשל קבע בית המשפט המחוזי בפסק-דינו:

"להדגיש כי בית המשפט קבע בהכרעת הדין שהמערער הודה בחקירה נגדית כי הציג בפניו תמונת גג של בית שכנו באופן מטעה וללא הסבר כאילו מדובר בגג ישן מאסבסט של ביתו... גם לו היה מוכח קיומו של גג ישן מאסבסט לא היה בכך כדי לשנות מהעובדה שלא הוכח כי הגג קרס או כי קם צורך דחוף לשקמו בדרך בה שוקם בשתי הפעמים או כי המשיבה היתה מסרבת לאשר החלפת הגג ומותירה את המערער שרוי במצוקה איומה ובסכנה בריאותית לו פנה אליה כמתחייב".

אף באשר לעונש, קבע בית המשפט המחוזי, כי לא נמצאו בגזר-הדין אי סבירות או חוסר איזון ופסק-הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה שהותוותה בפסיקת בית המשפט העליון בקשר עם העבירות בהן הורשע המבקש.

עיון בפסקי-הדין של הערכאות הקודמות מלמד, כי אלה לא סברו ולא קבעו, כי לבית המבקש לא היה גג מלכתחילה, אלא שהן לא שוכנעו, כי הגג המקורי שהיה לבניין קודם לכן הוא גג אסבסט שקרס, כנטען על-ידי המבקש וכי גג זה היה באותן מידות ובאותו השטח, כפי שנבנה הגג החדש.

בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערבות בית-משפט זה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ומשכך דין בקשת רשות הערעור להידחות.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 5.1.10 – בעניין עיכוב ביצוע צו ההריסה – מבוטלת.