רע"פ 9565/11 עופר וינברג נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עפ"ת 34465-09-11, כבוד השופטת הבכירה נ' אהד ) מיום 27.11.2011 בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה (תמ"ש 5374-05-11, כבוד השופטת א' וישקין - סג"נ) מיום 7.7.2011.

ביום 20.4.2010 צולם רכבו של המבקש על ידי מצלמה אלקטרונית כשהוא לא מציית לרמזור אדום וממשיך בנסיעה מבלי לעצור לפני קו העצירה. בעקבות זאת, נרשמה לו הודעת תשלום קנס בסך 1,000 ש"ח, וכן 10 נקודות חובה. משלא שולם הקנס עד לתאריך 5.9.2010 ולא התקבלה הודעה בדבר רצונו להישפט, נשלחה למבקש הודעה בדבר תשלום קנס ותוספת פיגור במסגרתה הודע לו כי עליו לשלם את הקנס בתוספת 50% בגין האיחור – היינו 1,500 ש"ח. הודעה זו נשלחה לו ביום 7.11.2010 וצוין בה כי עליו לשלם את הקנס עד ליום 4.3.2011.

ביום 27.2.2011, פנה המבקש למרכז פניות הנהגים הארצי של משטרת ישראל במכתב רשמי ובו טען כי הוא אמנם בעל הרכב שנתפס אך הוא אינו המשתמש ואינו המחזיק בפועל שלו. במסגרת פנייתו ציין את שמה של מי שהשתמשה לטענתו ברכב, עת נתפס נוסע ברמזור אדום, ואף צירף תצהיר מטעמה. ביום 31.8.2011 נענתה פנייתו של המבקש בשלילה. בעקבות זאת הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח חדש), התשמ"ב-1982.

בית המשפט לתעבורה דחה בקשה זו, ביום 7.7.2011 לאחר שהוכח כי קמה חזקת מסירה לגבי הודעת הקנס המקורית – שלא נסתרה, ותוך מתן משקל לאינטרס הציבורי שלפיו הליכים מסוג זה יסתיימו במישור המנהלי. נקבע כממצא עובדתי שהודעת הכנס נשלחה כחוק ביום 20.6.2010 – אך חזרה לאחר שלא נדרשה. בית המשפט ציין כי מאחר ואין מדובר באירוע חד פעמי בו השתמש אדם אחר ברכבו של המבקש, הרי שעליו ליידע את הרשויות בזמן על כך. נקבע כי אין מדובר בשגגה אלא בעצמית עיניים מכוונת מצד המבקש. על החלטה זו ערער המבקש לבית המשפט המחוזי אשר דחה את ערעורו, ביום 27.9.2011, בחזרו על נימוקיו של בית משפט השלום.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה נטען כי עניינו של המבקש מצדיק מתן רשות ערעור. לדבריו, נודע לו על העבירה שנעברה באמצעות רכבו רק לאחר שהגיעה דרישת התשלום השנייה שכללה תוספת תשלום בגין פיגורים. עוד הוא טוען, בנוגע לחובתו ליידע את הרשויות בדבר השימוש ברכבו על ידי אחרים, כי לא הייתה לו כל דרך לדעת שבמועד הרלוונטי בוצעה העבירה ברכב שבבעלותו. הוא מוסיף, כי עניינו מעורר שאלה עקרונית בנוגע ל"חזקת המסירה" המופיעה בסעיף 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: התקנות ) אשר סותרת במקרה זה את מטרתו המובהקת של המשפט הפלילי והיא מציאת אשמים והענשתם, ואגב כך פוגעת בזכויות בסיסיות.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. זאת, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

המבקש מלין כנגד יישום הדין על ידי הערכאות הקודמות. ההחלטה שלא להיזקק לבקשתו להישפט, לאחר שזו הוגשה באיחור ניכר ומבלי שנסתרה "חזקת המסירה" המצוי בסעיף 44א לתקנות, איננה בלתי סבירה בנסיבות. כך גם נראית בעיני סבירה הקביעה שלפיה חובתו כבעל הרכב להביא להתנהלות שתמנע מצבים מסוג זה. מכל מקום, בוודאי שאין מדובר בשאלה עקרונית ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). גם לגופו של עניין, כאמור, לא מצאתי מקום להתערב בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר, הבקשה נדחית.