רע"פ 9581/02 בן חמו שלמה נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו בגין עבירות של גרם מוות ברשלנות ונהיגה במהירות לא סבירה בקרבת מעבר חציה. על-פי עובדות כתב האישום, בעת שנהג המבקש ברכבו, לא הבחין בהולכת-רגל שחצתה את הכביש (להלן: המנוחה), פגע בה, וכתוצאה מהפגיעה היא נפטרה. לטענת המדינה, לא היה המבקש ערני למתרחש ולא הבחין במועד במנוחה, נסע במהירות מעל המותר בכביש עירוני, לא נקט באמצעי-הזהירות המחויבים כדי לוודא שהדרך פנויה, ולא נהג כפי שנהג סביר היה נוהג בתנאי הזמן והמקום.

לאחר שמיעת ראיות, זיכה בית-משפט השלום את המבקש מהעבירות שיוחסו לו, בקובעו, בין היתר, כי המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל כיוון נסיעת המבקש, ועל-כן היתה גלויה לעיני המבקש רק לאורך 3.5 מטרים של חצייתה את הכביש. זאת, בניגוד לטענת המדינה כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעת המבקש, והספיקה להשלים חציית 7 מטרים בטרם פגע בה המבקש. בית-משפט השלום הוסיף וקבע, כי אין חולק על העובדה שהמנוחה חצתה את הכביש במעבר חציה, כאשר האור ברמזור הולכי-הרגל אדום.

המדינה ערערה על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וערעורה התקבל. בית-המשפט המחוזי קבע, בפסק-דין מנומק ומפורט, כי בית-משפט השלום שגה בקביעותיו, ובעיקר שגה במסקנתו לגבי כיוון חציית המנוחה את הכביש. בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המדינה בקובעו, כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין; כי משנקבע כך, הרי שהמנוחה הספיקה לחצות 7 מטרים מרוחב הכביש, אשר לכל אורכם היתה גלויה לעין המבקש, בשעת יום, במזג-אויר טוב ובשדה הראיה מצוין; וכי היה במרחק הליכה זה די והותר על-מנת לאפשר למבקש לבלום ולמנוע את התאונה. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי בית-משפט השלום טעה כאשר הסיק מסקנות לעניין תיק זה מעדויות שנשמעו בפניו בתיק אחר או מהרצאה ששמע, שכן, ידיעות אלה אינן בבחינת ידיעה שיפוטית, והצדדים אינם יכולים להתמודד עם מידע זה שאיננו חלק מחומר הראיות בתיק. לבסוף, הרשיע בית-המשפט המחוזי את המבקש בעבירה של גרם מוות ברשלנות, אך הותיר על כנו את זיכויו בעבירה של נהיגה במהירות לא סבירה בקרבת מעבר חציה. הדיון הוחזר לבית-משפט השלום, אשר הטיל על המבקש עונש של ששה חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, ששה חודשי מאסר על-תנאי, פסילת רשיון נהיגה למשך ארבע שנים, וקנס בסך 5,000 ש"ח.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגדרה טען המבקש, כי בית-משפט השלום לא הסתמך על דברים ששמע בתיק אחר או בהרצאה, אלא הביא דברים אלו אך כסיוע וכתמיכה למסקנה אליה הגיע על-פי העדויות בתיק הנוכחי בלבד. כמו-כן תקף המבקש ממצאים עובדתיים שקבע בית-המשפט המחוזי ואת מסקנותיו.

יש לדחות את טענות המבקש. שכן, ראשית , הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הספציפי של המבקש, והמצדיקה דיון בגלגול שלישי. שנית , ביקורת בית-המשפט המחוזי – שהופנתה כנגד פסק-דינו של בית-משפט השלום לעניין הסתמכותו על דברים שנשמעו בתיק אחר או בהרצאה – כשלעצמה, לא היתה דרושה לצורך הכרעת בית-המשפט המחוזי בעניינו של המבקש. הרשעת המבקש מבוססת על ממצאים עובדתיים שקבע בית-המשפט המחוזי, שאין אני רואה מקום להתערב בהם.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.