רע"פ 9610/02 נעים שחאדה נ. מדינת ישראל

המבקש, ששימש כסגן ראש המועצה המקומית כפר יאסיף וכאחראי על מחלקת המים במועצה, הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בבית-משפט השלום בחיפה בשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים ובעבירה לפי סעיף 103(ג) לצו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953. זאת לאחר, שעל-פי עובדות כתב-האישום, הכין עם בנו הצעה למכרז להחלפת רשת המים של המועצה, ומסר לו ידיעות ביחס למכרז, אשר הגיעו אליו מתוקף תפקידו. כאשר נפתחה תיבת ההצעות למכרז בישיבת ועדת המכרזים, השתתף המבקש – ששימש באותה ישיבה כיושב-ראש הוועדה – בדיון, ולא יצא החוצה כנדרש, עד שהתברר שהצעתו של בנו היא הזולה ביותר.

בית-משפט השלום גזר על המבקש שישה חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך 80,000 ש"ח. כן נקבע, כי העבירה של מרמה והפרת אמונים, בה הורשע המבקש, היא עבירה שיש עמה קלון, שכן העבירות בוצעו על-ידיו תוך כדי מילוי תפקידו ותוך ניצול תפקידו לשם ביצוען, ומשום שהמבקש העמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים בוטה, ועשה בתפקידו הציבורי מנוף להתעשרות אישית תוך התעלמות מוחלטת מן האינטרס הציבורי.

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בחיפה ערעור כנגד ההרשעה, כנגד חומרת העונש, וכנגד הקביעה כי היה קלון בעבירות שביצע. בגדר ערעורו טען המבקש בעיקר, כי פעל בגלוי, בהתאם לנוהג ולנוהלים שהיו קיימים במועצה במשך שנים, תחת עיניהם הפקוחה של יועציה המשפטיים ותוך דיווח למשרד הפנים, אשר לא הודיע כי קיים פסול או פגם בפעולותיו. על-כן, הוסיף המבקש וטען, לא ניתן לקבוע כי היה מודע לכך שמעשיו נגועים בפלילים. לבסוף טען המבקש, שאף אם ייקבע כי העובדה שהמבקש פעל בהתאם לנוהג, בדומה לחברי מועצה אחרים, בחסות היועצים המשפטיים ותוך דיווח למשרד הפנים, אינה יכולה לפטור אותו מהפליליות הגלומה במעשיו, היא בוודאי צריכה להגן עליו מפני הדבקת הקלון.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, בקובעו כי אין מחלוקת על התשתית העובדתית שנפרסה בפסק-דינו המקיף של בית-משפט השלום ממנה עולה, כי הבן והאב היו למעשה יחידה כלכלית אחת; כי האב היה שותף ונטל חלק בטובת ההנאה שצמחה לבנו מן העסקאות שנקשרו בין הבן לבין המועצה; וכי על-אף שהיה אחראי על נושא המים והביוב במועצה, נטל המבקש חלק בהכנת הצעת בנו למכרז וכן החל לדון בהצעות שבמכרז. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי די בנגישות שהייתה למבקש לאומדני המכרז – אף אם לא הוכח פוזיטיבית כי עיין בהם – כדי להעמידו במצב של ניגוד עניינים אינהרנטי. כן דחה בית-המשפט המחוזי את טענות המבקש, לפיהן לא הייתה בפעולותיו עבירה, שכן יועציה המשפטיים של המועצה לא העירו לו על מעשיו, ומשום שהדברים דווחו למשרד הפנים שלא העיר דבר על פסלות פעולותיו. חלף זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אי החוקיות, חוסר ניקיון הכפיים וניגוד העניינים בולטים לעין במעשיו של המבקש; כי אין זו אלא היתממות לנסות ולהטיל האחריות על אחרים; וכי המבקש היה מודע היטב לכל אורך הדרך למצב ניגוד העניינים המובהק אליו הכניס את עצמו. לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי, כי העבירה של מרמה והפרת אמונים יש עמה, בהיעדר נסיבות יוצאות דופן, קלון מעצם טיבה; כי לא ניתן לומר שהעונש שהוטל על המבקש חורג לחומרא במידה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור; וכי אומנם ההרשעה עצמה והקלון הנלווה לה מהווים גם הם עונש בפני עצמו, ואולם הצורך להיאבק בעבירות מסוג זה מצדיק ענישה חמורה אף מזו שהוטלה על המבקש.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, בגידרה חזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי, ובפרט על הטענה כי נהג כפי שנהגו חברי מועצה אחרים, בהתאם לנהלים ולנוהג המקובל במועצה במשך עשרות שנים, וכי על-כן לא התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לצורך ההרשעה.

יש לדחות את טענות המבקש. שכן, הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הספציפי של המבקש, והמצדיקה דיון בגלגול שלישי.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגוף העניין אין מקום להתערב בפסק-דינו המפורט והמנומק של בית-המשפט המחוזי, אשר בחן את טענות המבקש, ובדין קבע כי המבקש היה מודע לפליליות שבמעשיו. כמו-כן, נוכח הנסיבות שבהן בוצעו העבירות על-ידי המבקש, אף לא מצאתי מקום להתערב בקביעה, כי המדובר בעבירות שיש עמן קלון.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.