רע"פ 9617/11 פאינה זילברט נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"פ 27995-10-11, כבוד השופטים א' קולה, ד' צרפתי וע' עילבוני ) מיום 6.12.2011, בו נדחה ערעורה של המבקשת על גזר דינו של בית משפט השלום בנצרת, מיום 5.10.2011 (ת"פ 3937-12-09 כבוד השופטת ל' יונג-גפר- ס'נ' ).

נגד המבקשת הוגש כתב אישום, אשר תוקן, המייחס לה עבירות של סיוע לגניבה, זיוף בנסיבות מחמירות, סיוע לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בכוונה לקבל דבר. במסגרת האישום הראשון לכתב האישום נטען, כי המבקשת אימתה ואישרה מסמכי מכר מקרקעין מזויפים. במסגרת האישום השני נטען, כי המבקשת אימתה ייפוי כוח מזויף אשר הוגש למשרדי הטאבו בנצרת, יחד עם מסמכי מכר מקרקעין מזויפים נוספים. בנוסף, שימש ייפוי הכוח לרישום הערת אזהרת על מקרקעין אלו. המבקשת הורשעה על פי הודאתה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום המתוקן. ביום 5.10.2011 גזר בית משפט השלום על המבקשת 9 חודשי מאסר בפועל; שנים עשר חודשי מאסר על תנאי; קנס בסך 15,000 ש"ח ופיצוי למתלוננת באישום השני בסך 15,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. ביום 6.12.2011 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, וקבע כי על אף שבגזר הדין מתייחס בית המשפט לכך שהמבקשת פעלה מתוך משרד עורכי הדין של אמה, זאת חרף העובדה שפרט זה הושמט מכתב האישום המתוקן, הרי שאין בכך לאיין את גזר הדין. שכן כל אימות חתימה (ובוודאי זה המתקבל בלשכת רישום המקרקעין) צריך להיעשות בהכרח על ידי על ידי עורך דין. עוד נקבע, כי על אף השיהוי והמלצת שירות המבחן הרי אין מקום להתערב בעונש, נוכח חומרת העבירות ונוכח עברה הפלילי המכביד של המבקשת.

מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה שבה וטוענת המבקשת כי יש להתערב בגזר הדין, מאחר שהוא נסמך בין היתר על העובדה כי היא פעלה מתוך משרד עורכי הדין של אמה, עובדה אשר הושמטה מכתב האישום המתוקן. לטענתה, משהושמט פרט זה מכתב האישום המתוקן לא ניתן היה להשתמש בו כשיקול לחומרה כנגדה. כן טוענת המבקשת, כי שגו הערכאות עת התעלמו מהמלצת שירות המבחן שלא להשית עליה עונש של מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והיא לא הצביעה על עילה המצדיקה דיון אף בפני ערכאה שלישית. יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעה המבקשת.

אוסיף, כי לטעמי אין כלל צורך להידרש לשאלה האם יכול היה בית המשפט להביא בחשבון, במסגרת השיקולים לעונש, נסיבה לחומרה אשר הושמטה מכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון. זאת, מאחר שהעונש שנגזר על המבקשת הינו ראוי אף מבלי להיזקק לנסיבה מחמירה זו, שכן המעשים אותם ביצעה המבקשת הינם חמורים וקשים. המבקשת נתנה יד לגזילת קרקעות מאחורי גבם של בעליהן, והיתה שותפה להונאת רשויות רישום המקרקעין. בנסיבות הללו, איני מוצא כל עילה להתערב בעונש שנגזר על המבקשת.

אשר על כן בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עימה.