רע"פ 9629/07 אברהים חמדאן נ. מדינת ישראל

1.

בית-משפט השלום בירושלים הרשיע את המבקש, פלסטיני תושב השטחים, במסגרת הסדר-טיעון, בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב-האישום המתוקן: ניסיון לגניבת רכב, לפי סעיף 413ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בצירוף סעיף 25 לחוק, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לאותו חוק, וכניסה לישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בגזר-הדין נקבע, כי "רק ענישה מכאיבה וכואבת יש בה, אולי, כדי להעביר מסר הרתעתי כלפי גונבי רכב פוטנציאליים, במיוחד כאלה שנכנסים לתחומי מדינת ישראל שלא כדין, כדי לבצע עבירות של גניבת רכב" (עמ' 13 לגזר-הדין). בעקבות כך נדון המבקש ל-32 חודשי מאסר ו-18 חודשים מאסר על-תנאי.

2.

המבקש ערער בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים על חומרת העונש, ובין היתר טען כי ענישתו לוקה באפליה פסולה. טענה זו, יש להבהיר, נטענה עוד טרם נגזר-דינם של שותפיו לביצוע העבירה, ואף ב טרם הוגשו נגדם כתבי-אישום . המבקש הניח כי הואיל ושותפיו הם תושבי ישראל, עתיד עונשם להיות קל יותר מזה שהושת עליו. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך הפניה לכך שלמבקש הרשעה דומה בעברו. עוד נקבע, כי אם וכאשר יורשעו שותפיו, יש להניח כי תינתן הדעת גם על העונש שהושת עליו, ובדרך זו ייושם עקרון האחידות בענישה.

3.

בבקשה שבפני, בה שב המבקש ומעלה את השקפתו בדבר אפליה פסולה בדרך ענישתו, נטען, בין היתר, כי קביעתו של בית-המשפט הנכבד כי בשל היותו תושב השטחים ראוי להחמיר עמו, היא אפליה על רקע זהות לאומית שאיננה יכולה להוות מרכיב בשיקולי הענישה (עמ' 6 לבקשה).

4.

אין בבקשה זו ממש. לנידון אין כל זכות קנויה שעונשו יהא זהה לעונשם של מורשעים אחרים, שנסיבותיהם שונות משלו . יתרה מזאת, טענתו זו מבוססת על ההנחה היפותטית כי החמירו עמו, בניגוד למה שעלול להיגזר לשותפיו על בסיס שאינו רלוונטי. זוהי טענה נעדרת בסיס עובדתי באשר היא מוקדמת, ועל כן אין מקום לדון בה.

אף בטענתו הנוספת של המבקש אין כל ממש. הרתעתו של מי שנכנס לתחומי המדינה שלא כדין – בין אם מהשטחים ובין אם ממקום אחר – במטרה לבצע עבירות רכוש, אינה בבחינת אפליה פסולה. אדרבא, הולם וראוי שעונשו של אדם שאינו בוחל בביצוע עבירות נוספות, יהא חמור משל שותפיו לביצוע חלק

מהעבירות, ודומה שהדבר ברור מאילו.

אשר על כן, דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.