רע"פ 9695/06 שלומי וקנין נ. מדינת ישראל

1.על-פי הנטען בכתב-אישום, שהוגש לבית-משפט השלום בבאר-שבע, הפר המבקש צו שיפוטי אשר הורה לו להימצא בתנאי מעצר בית מלא, ואף ניצל הפרה זו לשם גניבת רכב. המבקש כפר במיוחס לו, והציג גרסה חילופית לאירועים לפיה הוא חש ברע, ועל כן נאלץ לצאת מביתו כדי לנסוע לבית-החולים. במהלך נסיעה זו הבחין כי ברכבו של המתלונן, אותו הוא מכיר באופן אישי, נוהג אדם זר, ועל כן החליט לדלוק בעקבותיו עד שעצר. את המרדף ערך, לטענתו, באמצעות מונית, שכן את רכבו שלו הותיר בחניית המתלונן עקב קלה טכנית שאירעה בו. לאחר מכן, שב למקום בו הותיר את רכבו, והפעם כדי לספר למתלונן את אשר אירע.

בית-משפט השלום הגדיר את גרסתו של המבקש כמופרכת, וקבע כי הוא זה אשר גנב את הרכב, וכי מטרתו היחידה בשובו לחניית המתלונן, היתה לקחת את רכבו שלו. בעקבות כך הרשיע בית-משפט השלום את המבקש בעבירות של גניבת רכב והפרת הוראה חוקית, לפי סעיפים 413(ב) ו-287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה נגזרו למבקש 18 חודשי מאסר, והופעלו שני עונשי מאסר על תנאי אשר עמדו נגדו, באופן שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על 26 חודשים. כמו כן, נידון המבקש לתשעה חודשים מאסר על תנאי.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בערעורו העלה שורה של טענות כנגד הכרעת-הדין, אשר המרכזית בהן היתה כי הואיל והחזיר את הרכב למתלונן באופן מידי, לא התקיים יסוד "שלילת קבע" הנדרש להרשעה בעבירת גניבה. כמו כן, טען כי שגה בית-משפט השלום במסקנתו כי הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה אחת ויחידה לפיה הוא זה אשר גנב את הרכב. לבסוף, הלין המבקש על מחדלי החקירה, ובהם העובדה כי לא נלקחו טביעות אצבע, וכן על כך ששופט בית-משפט השלום לא פסל את עצמו נוכח היכרותו עם המבקש ועם הרשעותיו הקודמות. באשר לעונש שנגזר לו טען המבקש, כי הנו מופרז, ואין בו התחשבות בכך שהרכב הוחזר לבעליו.

בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור כנגד הכרעת-הדין, תוך שקבע כי לאחר בדיקה יסודית של חומר הראיות, אין ספק כי נמצאו די ראיות לביצועה של עבירת הגניבה בידי המבקש. באשר לטענה לפיה לא התקיימו יסודותיה של עבירת הגניבה, ציין בית-המשפט, כי השבת הרכוש הגנוב לאחר גילוי הגניבה, אינה שוללת את הקביעה כי לגניבה נלוותה כוונה לשלול את הנכס לצמיתות. בית- המשפט המחוזי לא מצא ממש גם בטענה בעניין הפסלות, וקבע כי אין בעובדה שאותו מותב הרשיע בעבר את המבקש בעבירה מאותו הסוג כדי להביא לפסילתו. עם זאת, מצא בית-המשפט המחוזי מקום להקל מעט בעונש, במובן זה שחלק מעונש המאסר המותנה שהופעל ירוצה בחופף לעונש המאסר העיקרי, ובסך הכל הועמדה תקופת המאסר הכוללת על 22 חודשים.

3.עתה, עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-משפט המחוזי. זאת עושה הוא, על יסוד אותן הטענות אשר שימשו אותו בערעורו, עליהן הוא מוסיף את הטרוניה לפיה בית-המשפט המחוזי לא התייחס לנימוקי הערעור, ולמעשה שב וחזר של הנאמר בפסק-דינו של בית-משפט השלום.

4.דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ניתנת אך מקום בו מתעוררת שאלה משפטית, להבדיל מסוגיה דיונית או עובדתית, אשר לה השלכות כלליות החורגות מענינו המסוים של המבקש (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). שאלה כזו לא נמצאה לי במקרה דנן. לא זו אף זו, הלכה היא כי ערכאת ערעור, ובוודאי ערכאה שלישית, לא תיטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו בערכאה הדיונית בהתבסס על התרשמותה הישירה, ובעניין שבפני, המבוסס כולו על שאלות שבעובדה, לא ראיתי כל עילה לחרוג מהלכה זו. בנוסף, ולאחר שעיינתי בפסק-דינה של ערכאת הערעור, נחה דעתי כי זו נימקה את מסקנותיה כדבעי. אשר על כן, דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.