רע"פ 9700/11 חאלד אבו רמדאן נ. עיריית חולון

נגד המבקש ואחיו הוגש, ביום 2.11.2009 לבית משפט לעניינים מקומיים בחולון כתב אישום (ת.פ. 1248-09) המייחס לו ניהול מוסך למכונאות רכב ללא רישיון במהלך שנת 2008. המבקש ואחיו הודו בעובדות כתב האישום, אך ביקשו לבטלו נוכח התקיימות טענה של הגנה מן הצדק שמקורה בהתנהלותה המתעתעת של המשיבה בעניינם.

המבקש ואחיו טענו להגנה מן הצדק בעיקר על שניים: האחד, הסכם שנחתם בין המשיבה ובין אביהם המנוח בשנת 2002, לפיו יינתן לעסק רישיון זמני לתקופה בת שנתיים עם אפשרות להאריכו בשנתיים נוספות עד לאישורה של התב"ע הנוגעת לשטח הנדון. השני, הובלתה של המשיבה את המבקש ואחיו לחשוב, כי אם יקיימו את דרישות מחלקת איכות הסביבה של המשיבה, מה שבפועל עשו תוך השקעה כספית גדולה, יינתן להם רישיון עסק ולמצער לא יוגש נגדם כתב אישום.

בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון (כב' השופט ע' אלקלעי ) הרשיע, ביום 18.5.2011, את המבקש ואחיו במיוחס להם תוך דחיית טענתם להגנה מן הצדק. נמצא, כי העסק מתנהל במבנה הבנוי ללא היתר בנייה, שאף הוצא בגינו צו הריסה שהוטל על אבי המבקש – מורישו. על המבקש ואחיו הוטל קנס וכן הוצא צו סגירה לעסק.

על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מקומיים ערערו המבקש ואחיו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. עיקר ערעורם נסוב על טענתם להגנה מן הצדק.

בית המשפט המחוזי (כב' השופטת א' כהן ) דחה, ביום 14.11.2011, את הערעור על ההרשעה, אולם התערב בגזר הדין ונתן ארכה נוספת לביצועו של צו הסגירה על-מנת לאפשר התארגנות ראויה להקמת מוסך במקום חלופי.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני הערכאות הקודמות.

המבקש מעולם לא הכחיש את העובדה, כי עסקו מתנהל ללא רישיון עסק. טענה כזו גם לא הועלתה בערכאות הקודמות. המבקש הודה בעובדה זו. אלא, שלטענתו עומדת לו הגנה מן הצדק בנסיבות המיוחדות של המקרה ובמיוחד נוכח ההסכם בין אביו לבין המשיבה משנת 2002. לטענתו, ההסכם משנת 2002 נחתם בדיוק נוכח הנסיבות המיוחדות של העסק. אף שהיה ברור לכולם ובמיוחד למשיבה, כי העסק מתנהל ללא רישיון, ראתה המשיבה לנכון לחתום על ההסכם עם אביו. עוד טוען הוא, כי המשיבה קיבלה מאביו תמורה הולמת ביותר שקידמה את מטרותיה והקלה עליה בהליכי התכנון באזור. במסגרת ההסכם, חויב האב לפנות חלק מהעסק לצורך סלילת כביש מתוכנן, לוותר על אחת משתי כניסות לעסק ולהימנע מכל התנגדות לתכנית בניין עיר המתוכננת באזור. לפיכך, טוען המבקש, כי כל טענות המשיבה על היותו של העסק ללא רישיון או על הרשעתו של אביו משנת 1979 בעבירות בנייה אינן רלוואנטיות לבקשה, שכן ההסכם משנת 2002 נחתם בדיוק משום שהעסק פועל ללא רישיון עסק. עוד טוען הוא, כי ברור שאם העסק היה פועל עם רישיון עסק, הרי שההסכם לא היה בכלל נולד. עוד טוען הוא, כי סבר, שאם יסיר את המחדלים הסביבתיים יינתן לו רישיון עסק עד לאישורה של התב"ע או לכל הפחות לא יוגש נגדו כתב אישום.

מנגד, תומכת המשיבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, טענתו של המבקש לקיומה של הגנה מן הצדק בעניינו עמדה בליבת הדיון בשתי הערכאות הקודמות ונדחתה ואין להידרש לעניין זה בשלישית. המשיבה טוענת, כי עניינו של המבקש לא מקים את אותה תחושה של פגיעה בעקרונות צדק והגינות משפטית, המהווים את הבסיס לקיומה של טענת ההגנה מן הצדק. עוד טוענת היא, כי אין בפי המבקש מענה מדוע לא נעשתה כל פעולה להסדרת הרישיון החל משנת 2004 או למצער בשנת 2006 עת פקעה אופציית ההארכה, אף שהיה ברור, כי תוקפו של הרישיון פג.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

נראה, כי עיקר טענות המבקש מופנות כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים. מעיון בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי עולה, כי טענות אלה נבחנו הן על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים והן על-ידי בית-המשפט המחוזי ונדחו על-ידם. לפיכך, דינן להידחות.

אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

בשנת 2002 ניתן לאביו המנוח של המבקש רישיון זמני לעסק למשך שנתיים עם אופציה להאריכן בשנתיים נוספות וכל עוד לא תאושר התב"ע שתוכננה לאזור. בהסכם צוין במפורש, כי אם עד למועד הנדחה לא תאושר התב"ע האמורה, תידון הבקשה לרישוי עסק מחדש. על סמך ההסכם, במהלך שנת 2002-2004, ורק בהן, פעל העסק ברישיון. בפועל, לא הוארך הרישיון מאחר ולא ניתנו האישורים הנדרשים. משכך, ההסכם שנחתם בין אבי המבקש לבין המשיבה קוים וניסיונו של המבקש לקרוא בו הבטחה כי כל עוד לא תאושר התב"ע האזורית יחודש הרישיון, נעדר בסיס בכתובים.

אשר לטענת המבקש בנוגע למצג העירייה – אין לקבל טענה זו, לפיה אם יסיר את המחדלים הסביבתיים, יינתן לו רישיון עסק עד לאישורה של התב"ע או לכל הפחות לא יוגש נגדו כתב אישום. שכן, המבקש לא עמד בכל דרישות האגף לאיכות הסביבה עובר להגשת כתב האישום ולכן לא הונח הבסיס הראשוני להקמת עילת ההסתמכות הנטענת. זאת ועוד, גם למבקש היה ברור, כי אין די באישור של איכות הסביבה וכי רישיון העסק מותנה גם באישורה של מחלקת ההנדסה. עניין זה קיבל ביטוי מפורש במסמך מיום 10.12.2008. יתרה מכך. אין בטענתו של המבקש לפיה השקיע כספים רבים על מנת לתקן את המחדל הסביבתי כדי להקים את טענתו להגנה מן הצדק, שכן גם הוא הודה כי בשום שלב לא הובטח לו רישיון קבוע וכי עסקו חי על זמן אסור נוכח צו ההריסה שתלוי ועומד כל העת נגד המקום (כבר משנת 1979). לפיכך, בחירתו של המבקש להשקיע כספים במצב הנתון היתה משיקוליו הוא ואינה יכולה להיזקף לחובת המשיבה.

מכל האמור לעיל, לא מצאתי כל הצדקה להתערבות בית משפט זה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ודין בקשת רשות הערעור להידחות.