רע"פ 9704/06 גרמן סלונים נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש נגד המבקש לבית-משפט השלום באשדוד נטען, כי ביום 10.8.05, שעה שחברתו לחיים (להלן: "המתלוננת") שבה לביתה, רץ לעברה המבקש ואיים עליה כי יהרוג אותה, וזאת מתוך כוונה להפחיד אותה ולהקניטה. בגדרו של הסדר טיעון, הודה המבקש בעובדות שיוחסו לו, והורשע בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. נוכח ההרשעה, גזר בית-המשפט למבקש שישה חודשי מאסר ועשרה חודשים מאסר על תנאי. כן הפעיל בית המשפט מאסר מותנה בן שישה חודשים שעמד כנגד המבקש בגין הרשעה קודמת, וקבע כי שלושה חודשים מתוכו ירוצו באופן חופף, כך שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על תשעה חודשים. בנוסף, חויב המבקש לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירות אלימות ואיומים במשך שנתיים מיום מתן גזר-הדין.

2.המבקש הביא את השגותיו כנגד גזר-הדין בפני בית-משפט המחוזי בבאר-שבע. בערעורו טען, כי בעונש שהוטל עליו חרג בית-משפט השלום מהסדר הטיעון עליו הוסכם בין הצדדים, וזאת מבלי שהביא נימוקים לכך. עוד טען, כי בטרם גזר את דינו היה על בית-המשפט לאפשר לו לקבל טיפול אשר יסייע בשיקומו. לבסוף, טען המבקש, כי לא היה מקום להפעיל את

עונש המאסר המותנה שהרי עניינו הרשעה בעבירה כנגד בת זוג, ואילו הקשר שהוא קיים עם המתלוננת לא היה קשר זוגי אלא חברי בלבד.

בית-משפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהוא קובע כי לא היה הסדר טיעון אשר תחם את גבולותיו של העונש המוצע, ומשכך, לא היתה כל חריגה ממנו. בית-המשפט אף לא מצא ממש בטענה בדבר הזדמנות לקבלת טיפול שיקומי, הואיל ועל פי התרשמותו של שירות המבחן, מתקשה המערער לקחת אחריות על התנהגותו,הוא אינו מבטא הבנה לאלימות בה נהג, ואף לא הביע רצון של ממש לקבל טיפול כזה. לבסוף, קבע בית-המשפט כי למבקש אכן היתה מערכת יחסים זוגית עם המתלוננת.

3.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית. במסגרת בקשתו שב הוא ומעלה את אותן טענות ששימשו אותו בערעורו לפני בית-משפט קמא. מעבר לכך, מציין המבקש, כי הוא עשה כברת דרך ארוכה לקראת שיקומו, וכי ריצוי עונש מאסר מאחורי סורג ובריח יגרום לנסיגה במצבו. על כן, עותר הוא להפחית את עונשו לשישה חודשי מאסר, כדי לאפשר לו לשאת בהם בדרך של עבודות שירות.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות לערעור נוסף יוחדה למקרים חריגים בהם קיימת הצדקה לברר שאלות משפטיות כלליות, המשליכות על עניינם של בעלי דין רבים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). השגותיו של המבקש מופנות כנגד חומרת העונש בלבד, וזו, כשלעצמה, אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור (רע"פ 10213/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על החריגים לכלל זה , במיוחד נוכח העובדה שלחובתו שתי עבירות אלימות נוספות כנגד המתלוננת. מסקנתי היא אפוא, כי משלא צלחו הניסיונות להרתיע את המבקש באמצעות דרכי ענישה אחרות, לא היה מנוס מלהורות על כליאתו.

על יסוד כל האמור, אני דוחה את הבקשה, ועמה את העתירה לעכב ביצועו של העונש.