רע"פ 9707/05 שמואל עטיה נ. מדינת ישראל

נגד המבקש, שמואל עטיה, הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בחיפה, בו נטען כי בין השנים 1991-1997, בעת שעבד בבנק 'מסד', הוא מעל בכספי לקוחות כאשר זייף בקשות לפדיון תכניות חסכון, ואת הכסף העביר לחשבונו האישי. כן נטען, כי המבקש ביצע העברות בנקאיות של סכומי כסף שונים מחשבונות של לקוחות לחשבונו האישי. הסכום הכולל שנטל המבקש שלא כדין עומד על כ-390,000 ש"ח.

המבקש הודה בעובדותיו של כתב האישום, ובעקבות כך הורשע בעבירות של גניבה בידי עובד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד וזיוף, עבירות לפי סעיפים 391, 425 ו-418 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, גזר בית המשפט למבקש 15 חודשי מאסר ו-12 חודשי מאסר על-תנאי. בכך, דחה בית המשפט את המלצתו של שרות המבחן להימנע מכליאתו של המבקש. נקבע, כי בעבירות מהסוג בהן הורשע המבקש "יש לתת משקל משמעותי להרתעה ולצורך למנוע מפקידי בנק אחרים להתפתות לרווחים קלים, במיוחד נוכח נגישותם הקלה לכספי הלקוחות ומאידך הקושי בגילוי העבירות בתחום זה. קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה להגן על לקוחות הבנקים ולשמור על אמון הציבור במוסדות הבנקאיים ובעובדיהם" (עמוד 20 לפרוטוקול הדיון).

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי כנגד גזר הדין, התקבל בחלקו, ותקופת המאסר בפועל הועמדה על 12 חודשים. בית המשפט מצא כי בהתחשב בנסיבותיו של המבקש, העונש שהוטל עליו "אינו חמור כלל וכלל". יחד עם זאת, נקבע כי הפחתה מסוימת בעונש מוצדקת לנוכח העובדה שכתב האישום הוגש בחלוף ארבע שנים מאז סיומה של החקירה.

עתה עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור. בבקשתו הוא טוען כי לא הפיק טובת הנאה מביצוען של העבירות, והוא מפנה להמלצתו של שירות המבחן בו תואר המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע בשל הרשעתו. ועוד, להשקפת המבקש הזמן הרב שחלף מאז ביצוען של העבירות, היה כרוך בעינוי דין אשר חייב להימנע כליל מגזירתו של מאסר ממש.

הבקשה שבפני אינה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, המצדיקה כי עניינו של המבקש ידון בפני ערכאה שלישית. אכן, שיהוי בהליכים שכרוך בו, מטבעו, עינוי דין, הוא שיקול שעל בית המשפט לתת עליו את דעתו בבואו לגזור את עונשו של נאשם. כך נהגו שתי ערכאות קמא, ועל כן לא מצאתי כי בפסקי הדין שיצאו מתחת ידן נפלה טעות המחייבת ליבון נוסף.

הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.