רע"פ 9719/11 אהרון סיסו נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של

בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר כהן) מיום 7.12.11 בתיק עפ"ת 11774-10-11 בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (השופטת קסלסי) מיום 13.9.11 בתיק תת"ע 490-03-11.

ב.

המבקש לא התייצב לדיון אליו הוזמן בבית המשפט לתעבורה, הורשע בהיעדרו - אם כי לאחר שמיעת ראיות - בנהיגה בשכרות והושתו עליו קנס כספי (2,000 ₪), פסילה (36 חודשים) ופסילה מותנית. בהמשך יום הדיונים התייצב המבקש ועתר לביטול הרשעתו, בטענה כי הבין שהדיון בעניינו קבוע לשעה 11:00 (אף שציין, כי בהזמנה לדיון נרשמו מפורשות השעות 11:00-08:30). הבקשה נדחתה בו ביום, ובין היתר הוזכר כי הוכח כדבעי שהמבקש אכן היה תחת השפעת אלכוהול, כי לא הוסבר בבקשה איזו הגנה טובה עומדת למבקש, וכי בנסיבות אלה שכחה או טעות מצד המבקש אינה מצדיקה את ביטול ההרשעה. חרף האמור קבע בית המשפט מתוה מסוים שיאפשר בעתיד הקלה בעונש. קרי, "אם הנאשם יפקיד רשיונו, ישלם הקנס שהוטל עליו ויוכיח כי בחלוף 27 חודשים מיום שהפקיד רשיונו לא נתפס כשהוא נוהג בשלילה ולאו מבצע עבירת תעבורה אחרת, ביהמ"ש ישקול בחיוב להקל בעונשו. בשלב זה הבקשה נדחית".

ג.

כלפי פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר התמקד בעובדה שהמבקש - אשר מייצג את עצמו - לא קיבל את יומו בבית המשפט לתעבורה. ביום 7.12.11 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בקבעו:

"לא מצאתי ממש בערעור. המערער ידע על מועד הדיון ולא התייצב בשעה שנקבעה. למעלה מן הצורך בדקתי את חומר הראיות ומצאתי, כי אין למערער הגנה ראויה בתיק זה. די להסתכל בדו"ח הפעולה והמאפיינים (ת/4) כדי להיווכח, כי מדובר בשכרות. גם דבריו של החשוד בעת שנעצר לא היו ראויים (בלשון עדינה). אשר על כן אני דוחה את הערעור".

ד.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו. בין היתר נטען, כי המבקש לא סירב להיבדק במכשיר ינשוף (ונסיונות הבדיקה שתועדו יוכיחו לשיטתו עובדה זו); כי אין הוכחות מספקות לנהיגה בשכרות, ולמעשה מתבססת ההרשעה רק על בדיקת מאפיינים; כי הדברים שאמר לשוטרים באו בעקבות אמירות בוטות שלהם - ואין לראות בהם ראיה לנהיגה בשכרות; כי ההתנהגות במהלך בדיקת המאפיינים נבעה מהיות המבקש נסער בעקבות חילופי דברים אלה; כי המבקש ביקש שתיערך לו בדיקת דם לאחר שבדיקת הינשוף נכשלה. עוד נטען, כי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן מאפשרות לו לשלם את הקנס, וכי ראוי היה להיעתר לבקשתו למינוי סנגור על מנת לאפשר את שמיעת טענותיו כדבעי.

ה.

ברם, לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. כיון שהמבקש מייצג את עצמו נבהיר מושכלות ראשונים: לפי סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה "פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות", ואין במשפט הישראלי זכות

לערעור נוסף. רשות לערעור נוסף נשקלת רק במקרים חריגים מאוד, בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 6481/95

ימין נגד מדינת ישראל (לא פורסם)), וזאת על מנת לקבוע הלכה ברורה בשאלות משפטיות. הבקשה שלפנינו איננה מעוררת שאלה מסוג זה, ולכן - אף אילו היה בה ממש - אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור. אף לגופו של עניין, והרבה למעלה מן הצורך, עיינתי בדו"ח הפעולה שרשמו השוטרים (ת/4 בבית המשפט לתעבורה) אשר לא צורף לבקשה, ודומה כי יש ממש בקביעות שני בתי המשפט הקודמים לגבי סיכויי ההגנה של המבקש. ולבסוף, עם כל הצער לגבי נסיבותיו האישיות והכלכליות של המבקש, הערעור הנוסף לא נועד לדון בחומרת העונש (רע"פ 96/87

חדד נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1/89 פפיאשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לעניין הקנס בידי המבקש לפנות לפי סעיף 25 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ו-1996 לשם פריסה או דחיה של התשלום, בלא שכמובן אביע כל דעה בעניין זה.

ו.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה. ייטיב המבקש לעשות אם יפעל במתוה שנקבע בהחלטת בית המשפט לתעבורה מיום 13.9.11 אשר הובא מעלה, באופן אשר יתכן שיאפשר לבית המשפט לשקול

בעתיד הקלה בעונש.