רע"פ 9739/04 רפאל ביהם נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' ברלינר, י' גריל וי' דר ), אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (סגן הנשיא א' הבר ).

המבקש הואשם בעבירה של החניית רכב במקום חנייה שאינו שייך לסוגי רכב שחנייתם הותרה, לפי סעיף 6(ג)(1) לחוק עזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ה-1985 (להלן: חוק העזר ). בבית המשפט לתעבורה הודה המבקש כי ביום 28.12.00 החנה את רכבו ללא כרטיס חנייה ברחוב מגידו בחיפה, בו מוצב תמרור המורה כי החנייה במקום ללא כרטיס חנייה מותרת לדיירי הרחוב בלבד (להלן: התמרור ). יחד עם זאת, טען המבקש כי התמרור הוצב שלא כדין, מבחינה זו שתהליך קבלת ההחלטה על הצבתו היה לקוי. לטענת המבקש, ההחלטה על הצבת התמרור התקבלה ביום 23.12.90 על ידי מר שמעון רודיק, שכיהן באותה עת כממלא מקום וסגן ראש עיריית חיפה. המבקש הוסיף וטען כי מר רודיק לא היה מוסמך באותה עת לקבל את ההחלטה האמורה, שכן החלטה על הצבת תמרור צריכה להתקבל על ידי ראש רשות התימרור המקומית, בעוד מר רודיק מונה כראש רשות התמרור המקומית רק ביום 21.3.91. נוכח העובדה שהעירייה לא איתרה מסמכים המעידים כי ההחלטה על הצבת התמרור התקבלה כדין על ידי ראש רשות התימרור המקומית, קבע בית המשפט לתעבורה כי עלה בידי המבקש להוכיח שהתמרור הוצב שלא כדין, ולפיכך זיכה את המבקש מהאישום שיוחס לו. בהתאם לסעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, חייב בית המשפט לתעבורה את המדינה לשלם למבקש פיצויים בסך של 1,000 ₪.

על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה הגישה המדינה ערעור לבית המשפט המחוזי. לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, קבע בית המשפט המחוזי כי לא עלה בידי המבקש להפריך את חזקת התקינות המנהלית, שכן לצד האפשרות שמר רודיק הורה על הצבת התמרור בטרם הוסמך לכך כחוק, קיימת גם אפשרות שההחלטה התקבלה על ידי ראש רשות התמרור המקומית שקדם למר רודיק. כן ציין בית המשפט המחוזי כי ייתכן שבמהלך עשר השנים שחלפו מאז הוצב התמרור נשוא הדיון תיקנה רשות התמרור המקומית את פגם חוסר הסמכות. בקביעותיו אלו הסתמך בית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית משפט זה במ"ח 5810/02 שגיב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), שעסק גם הוא בהצבת אותו תמרור ברחוב מגידו בחיפה.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשתו, טוען המבקש שתי טענות מרכזיות. האחת, כי עלה בידו להוכיח שהתמרור הוצב שלא כדין; והשנייה, כי הסעיף לפיו הורשע - סעיף 6(ג)(1) לחוק העזר - אינו מתאים לעבירה שביצע. לטענת המבקש, סעיף 6(ג)(1) הנ"ל אוסר על חניית רכב במקום חנייה שאינו שייך לסוגי רכב שחנייתם הותרה, בעוד רכבם של דיירי רחוב מסויים אינו "סוג" של רכב. המבקש מוסיף וטוען כי היה על המדינה להאשימו בעבירה לפי סעיף 17 לחוק העזר, הקובע כי רק מי שמתגוררים באיזור שנקבע כמקום חנייה מוסדר רשאים להחנות את רכבם באותו איזור מבלי להשתמש בכרטיסי חנייה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. הלכה היא כי בית משפט זה לא ייתן רשות לערער על פסק דין ולהביאו בפני ערכאה שלישית, אלא אם יש בבקשת רשות הערעור כדי להצביע על שאלה משפטית או ציבורית קשה וחשובה, החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת. טענתו הראשונה של המבקש, לפיה התמרור הוצב שלא כדין, אינה מעוררת כל שאלה קשה וחשובה אשר תצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. באשר לטענתו השניה של המבקש, לפיה 6(ג)(1) לחוק העזר אינו מתאים לעבירה שביצע, הרי שטענה זו לא הועלתה בפני שתי הערכאות הקודמות ומכל מקום גם היא אינה מעוררת שאלה חשובה המצדיקה ליתן רשות ערעור.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות.