רע"פ 9771/06 סעדיה עמיאל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 1916/04) בגין עבירה של השמטת הכנסה, לפי סעיף 217 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה).

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, המבקש ושותפו, עזריאל אייזנברג (להלן: השותף), היו בעלי מניות בחברת תלגל בע"מ וחברת דורים בע"מ (להלן: החברות). ביום 29.1.93 נחתם חוזה בין המבקש ושותפו לחברות לפיו המבקש יעביר את כל מניותיו בחברות לשותף בתמורה למכונית מסוג שברולט וכן בתמורה למחילת כל חובותיו כלפי החברות. שוויה של המכונית במועד חתימת החוזה היה 68,000 ש"ח וחובו של המבקש לחברות עמד על סך של 146,636 ש"ח. המבקש לא כלל את ההכנסה שצמחה לו ממכירת המניות האמורה בדו"ח שהגיש למס הכנסה בשנת 1993, ואף לא עשה כן בשנים מאוחרות יותר.

בית-משפט השלום (כבוד השופטת א' באום-ניקוטרה) הרשיע את המבקש, בעקבות הודאתו ולאחר שחזו בו מכפירתו במסגרת הסדר הטיעון שנחתם בין הצדדים, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום וגזר עליו ביום 18.6.06 עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירה לפי הפקודה, וכן קנס בסך של 28,000 ש"ח או 90 ימי מאסר תמורתו. בגזר-דינו התייחס בית-המשפט אל ההלכה לפיה דינם של מעלימי מס הינו מאסר בפועל, אך התחשב בכך שבהסדר הטיעון הוסכם שהמשיבה לא תטען לעונש מאסר בפועל וכן בנסיבות המקלות החלות בענייננו ובהן פרק הזמן הארוך שעבר מעת ביצוע העבירה, מצבו הכלכלי הקשה של המבקש וחזרתו מן הכפירה.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' שפירא וי' נועם) דחה את הערעור בקובעו, כי אין הוא מוצא מקום להתערב בגזר-דינו של בית-משפט השלום אשר ניתן במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים. יחד עם זאת ומתוך התחשבות במצבו הכלכלי של המבקש, הורה לפרוס את הקנס שהוטל עליו לתשלומים חודשיים שווים ורצופים של 750 ש"ח כל אחד.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר במסגרתה חוזר המבקש על טענותיו בפני בית-המשפט המחוזי וטוען, כי היות והמבקש לא יכול לשלם את הקנס שהוטל עליו לאור מצבו הכלכלי הקשה, הוא יצטרך לרצות את עונשו במסגרת מאסר בפועל, ולכן גזר הדין שהוטל עליו חורג מהסדר הטיעון בין הצדדים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש אף לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו, או כל עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. הלכה היא, כי מי שעובר עבירות מס צפוי לעונש מאסר בפועל (ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 211). בענייננו, סטה בית-משפט השלום מהלכה זו וגזר על המבקש עונש של קנס כספי ומאסר על תנאי, וזאת לאור נסיבות המקרה ובעקבות הסדר הטיעון בין הצדדים, במסגרתו הסכימה המשיבה שלא לבקש עונש מאסר בפועל. לעניין גובה הקנס, נקבע בהסדר הטיעון, כי הצדדים יטענו באופן חופשי וגובה הקנס ייקבע על-ידי בית-המשפט. בית-משפט השלום, בקובעו את שיעור הקנס, התחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש ובמצבו הכלכלי הקשה ואף בכך שעבר זמן רב מאז שביצע את העבירה בה הורשע. בית-המשפט המחוזי, אף הוא התחשב במצבו הכלכלי של המבקש כאשר הוריד את גובה התשלום החודשי בו מחויב המבקש מסכום של 1,000 ש"ח לסכום של 750 ש"ח. בהתחשב בכך שהערכאות הקודמות נתנו דעתן לנסיבות האישיות של המבקש, לא מצאתי מקום להתערב בעונש שהוטל עליו, אשר אינו חמור בהתחשב בעבירה בה הורשע.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.