רע"פ 9856/05 עופר ידין נ. מדינת ישראל

בתאריך 30.10.03 צולם המבקש פעמיים על-ידי מצלמות אלקטרוניות, כשהוא נוהג במהירות של 124 קמ"ש ו-132 קמ"ש בכביש בו המהירות המרבית המותרת הינה 90 קמ"ש בלבד. המבקש הודה במשפטו בעובדות שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע על ידי בית המשפט לתעבורה בנתניה, שגזר לו כמפורט להלן: בגין העבירה הראשונה, קנס בסך 750 ש"ח, ובגין העבירה השנייה - קנס בסך 850 ש"ח, הוא חויב לחתום על התחייבות בסך של 3,000 ש"ח להימנע מביצועה של עבירת מהירות העולה על 50 קמ"ש מעל למותר, וכן הוחלט להאריך את תוקפו של עונש פסילה על-תנאי שעמד נגד המבקש בשנתיים נוספות.

כנגד גזר הדין הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי, והוא התקבל במובן זה שלמבקש נגזרו 4 חודשי פסילה, עונש הפסילה על-תנאי הופעל בחופף, וכן נגזרו לו 4 חודשי פסילה על-תנאי. נקבע, כי "הארכת תנאי אינה עניין שבשגרה. הוא היוצא מן הכלל, הוא היוצא דופן, הוא החריג וניתן לעשות בו שימוש רק בנימוקים כבדי משקל ראויים ואשר ינומקו נמק היטב מדוע בית המשפט עושה שימוש בסמכותו להאריך פסילה על תנאי. בית משפט של ערעור איננו ממצא [ צ"ל: ממצה ] מלוא חומרת הדין עם הנאשם, יחד עם זאת, אין להתעלם מהתנהגותו ונהיגתו של המשיב באותו יום 30.10.03 כשהוא פשוט 'טס' על הכביש בשעה שהוא נוסע למקום היעד ו'טס' בכביש בשעה שהוא חוזר ממקום היעד. ומי שבעברו עבירות מהירות מלמדנו כי מדובר במשיב שנהיגתו מסכנת ומסוכנת" (עמוד 13-14 לפסק-הדין).

עתה עותר המבקש לקבלת רשות ערעור הואיל, ולהשקפתו, שגה בית משפט קמא כאשר הטיל עליו פסילה בפועל בעבירה של נסיעה במהירות 124 קמ"ש, אשר הוגדרה כעבירה של ברירת משפט. באשר לעבירה זו נטען עוד, כי המבקש בחר להישפט בגינה משום שרק כך היה יכול לעיין בחומר החקירה, ולוודא כי הרכב שצולם על-ידי מצלמות המשטרה היה רכבו. כן נטען, כי עונש הפסילה שהושת עליו הינו חריג בחומרתו.

לא מצאתי כי הוכחה עילה למתן רשות לערער. עניינו של המבקש אינו מעלה סוגיה משפטית בעלת השלכות כלליות, ולמעשה הוא אינו חורג מגדר עניינו של המבקש בלבד. לא למקרים מסוג זה מיועד ההליך של ערעור נוסף. יתר על כן, טענת המבקש לפיה בקשתו להישפט באה על רקע רצונו לעיין בחומר החקירה, מוזרה היא, באשר הוא היה רשאי לפנות למשיבה ולבקש לעיין בחומר החקירה עוד בטרם הגיש את בקשתו להישפט, וללא כל זיקה לבקשה זו, אולם מטעמים השמורים עימו הוא נמנע מכך.

העולה מכל האמור כי דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה.