רע"פ 9879/05 י.ג סלפטר(1983) בע"מ נ. מדינת ישראל

המבקשת 1, חברת י.ג. סלפטר (1983) בע"מ, היא חברה לייבוא ושיווק מוצרי חשמל. המבקש 2, גדעון סלפטר (להלן: "המבקש"), היה מנהלה של החברה ובעל מניות בה בתקופה הרלוונטית לאישומים.

בכתב אישום שהוגש נגד המבקשים לבית משפט השלום בתל-אביב, וכלל שלושה אישומים, נטען כי לשם שחרור מוצרי חשמל שיובאו לישראל מרשויות המכס, הציגה החברה אישורים פיקטיביים של מכון התקנים הישראלי, אותם זייף המבקש. באשר לזיופם של אישורים אלה נטען, כי בעת שביקר במכון התקנים, גנב המבקש חותמות של המכון וניירות הדפסה מקוריים, ובאמצעות אלה הפיק 115 מסמכים שנחזו להיות אישורים בדבר בטיחותם של מוצרי החשמל, שניתנו, כביכול, על-ידי המכון.

ועוד נטען בכתב האישום, כי בעת שהחברה הציגה בפני רשויות המכס רשימוני שחרור ממחסן המכס, היא צירפה להם 76 חשבונות ספק אשר זויפו על-ידי המבקש, ובהם הוצגו מחירי מוצרים נמוכים מהמחיר האמיתי בו נרכשו, במטרה להפחית את שיעורם של מיסי הייבוא בהם היה על החברה לשאת. סכום המס הכולל אשר מתשלומו הצליחה החברה להשתמט כתוצאה ממעשים אלה, עמד על 5,712,230 ש"ח.

באישום השלישי נטען, כי המבקש הציג בפני רשויות המכס 34 רשימונים כוזבים, אשר נחזו להיות רשימוני יבוא אישי של מוצרי חשמל. רשימונים אלה נשאו שמות של אנשים שונים, והם נועדו לשחרר מוצרי חשמל מהמכס במסווה של יבוא אישי, שאינו טעון בדיקה של מכון התקנים.

המבקש הודה בעובדות כתב-האישום במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, ומכוחו עתרה המשיבה לגזור לו, בין היתר, 18 חודשי מאסר. בעקבות ההודאה, הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו, עבירות לפי סעיפים 212(א)(4), 212(א)(9), 212(א)(6), 212(א)(3), 212(א)(8), לפקודת המכס, סעיפים 23(א)(2), 384, 418, 242 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, וסעיף 22(א)(5) לחוק מס קניה (טובין ושירותים), התשי"ב-1952. בהמשך גזר בית-המשפט לחברה קנס בסך של 50,000 ש"ח, ולמבקש מאסר בפועל למשך 18 חודשים, 12 חודשי מאסר על-תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח.

המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי על גזר הדין, ושם טען כי שילם למשיבה את כל חובותיו, ולעובדה זו צריך היה להינתן משקל מכריע בכל הנוגע לרכיב המאסר בעונש שהושת עליו. כן פירט המבקש בפני בית-המשפט נסיבות שונות אשר יש בהן, להשקפתו, כדי להקל בעונשו, וביניהן עברו הנקי, ומצבו בריאותו. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, ובתוך כך ציין כי "הסרת המחדל היא בעלת משמעות רבה, אלא שלשיטתנו, בגזירת העונש שהטיל בית משפט קמא נלקחה בחשבון גם עובדה זו. אין לשכוח כי בית משפט אינו כבול להסדר הטיעון והדעת נותנת כי אלמלא הסרת המחדל העונש היה חמור יותר. גם אם הסיר המערער את המחדל, הודאתו נבעה רק מכך שנתפס בביצוע העבירות ולא מיוזמתו, עקב חרטה. ההיקף הכספי – עצום. העבירות בוצעו לאורך כ-5 שנים" (עמוד 9 לפסק-הדין).

עתה עותר המבקש לקבלתה של רשות ערעור, ובבקשתו הוא שב ומדגיש את בריאותו הלקויה בעטיה הופנה אף לביצוע צנתור. כמו כן, שב המבקש והדגיש את תשלום חובו לגורמי המס, ולהשקפתו לעובדה זו צריך היה לייחס משקל רב יותר בשיקולי הענישה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לא מצאתי כי הוכחה עילה למתן רשות לערער. כידוע, הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים בהם הבקשה מגלה שאלה משפטית כללית, לה עשויה להיות השלכה החורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים. לא כזו היא הבקשה הנוכחית, המצמצמת עצמה לגזר הדין שהושת על המבקש. יתרה מכך, עיון בפסקי הדין שניתנו על ידי ערכאות קמא מגלה, כי הן נתנו משקל לכל אותם טעמים מכוחם עותר המבקש לקבלת סעד מבית משפט זה. כך הוא המצב בכל הנוגע להסרת המחדל, וכך הוא המצב בכל הנוגע למצב בריאותו של המבקש.

בנסיבות אלו דינה של הבקשה להידחות, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.