רע"פ 9905/03 ישראל שבו נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר דחה את ערעורו של המבקש על חומרת העונש שהושת עליו בבית משפט השלום בתל-אביב. המבקש הורשע על ידי בית משפט השלום (כבוד השופט ד' בארי) בעבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה, החזקת רכוש החשוד כגנוב והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית. בגין עבירות אלה נגזרו עליו חמישה חודשי מאסר לריצוי בפועל. כמו כן נגזרו עליו מאסר מותנה בן שבעה חודשים, לעניין עבירת ההתפרצות, ומאסר מותנה בן שלושה חודשים, לעניין עבירת החזקת הרכוש החשוד כגנוב, שניהם למשך שלוש שנים מיום שחרורו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר, י' שיצר) דחה את ערעורו של המבקש על עונש המאסר בפועל שהושת עליו. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

2.המבקש טוען, כי לאור נסיבותיו האישיות, מן הראוי היה להימנע מלהטיל עליו עונש מאסר בפועל, ותחת זאת היה על הערכאות דלמטה להסתפק בעונש של עבודות שירות. סיבה אחת לכך הינה גילו המבוגר, 52 שנים, ועובדת היותו אב לילדים וסב לנכדים. כמו כן טוען הוא, כי שליחתו אל מאחורי סורג ובריח תשיב אותו אל העולם העברייני, אליו השתייך בעבר, ותסכל את האפשרות לשיקומו. למבקש עבר פלילי עשיר, אך הוא השתחרר מן הכלא בפעם האחרונה לפני 11 שנים, ולטענתו הוא מנהל מאז חיים נורמטיביים. בפרט, מציין המבקש כי לא נגע בסמים מאז שחרורו עד שמעד בגדרו של המקרה דנא. המבקש גורס, כי האינטרס הציבורי בדבר שיקומם של עבריינים מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בעונש שהושת עליו.

3.אינני מוצא עילה להתערבות בפסקי הדין של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי. בית משפט זה חזר בפסיקתו שוב ושוב על העיקרון, לפיו ככלל, לא תינתן רשות לערער על חומרתו של העונש בלבד (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6307/03 דניאל ויניב התקנות ושירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - אגף המכס

(לא פורסם)). בנסיבותיו של המקרה שבפנינו אין כל טעם המצדיק סטייה מן הכלל האמור. עונש המאסר בפועל בן חמשת החודשים שנגזר על המבקש אינו חורג לחומרה ממתחם הענישה הסביר ביחס לעבירות נשוא האישום, אלא נוטה הוא לקולה. לצד הטיעונים לקולה שמנה המבקש, אשר השפיעו על גזר דינו של בית משפט השלום, קיימים שיקולים רציניים לצד החומרה. כך, שירות המבחן, אשר בדק את המבקש, קבע כי הוא ממשיך להשתמש בסמים, ונמנע מליתן לגביו המלצה טיפולית. על אף שהמבקש הביע רצון להיגמל מסמים, הוא לא נקט בצעדים מעשיים לקידום שאיפתו זו. בנוסף, המבקש נושא על גבו לא פחות מעשרים וחמש הרשעות קודמות. אמנם, העבירות לא בוצעו בעת האחרונה, אך מאידך אין לומר שהן נחלת העבר הרחוק. המבקש מציין, כי ב-11 השנים האחרונות, מאז שחרורו מן הכלא, הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי. טענה זו נכונה, לכל היותר, לגבי עבירות סמים, בהן לא הורשע בתקופה האמורה. ברם, הוא לא נמנע מלעבור עבירות אחרות במהלכה. העבירה האחרונה בגינה הורשע נעשתה בשנת 1997, שלוש שנים בלבד לפני ביצוע העבירות נשוא האישום הנוכחי. יתר על כן, הבקשה אינה מעלה כל סוגיה החורגת מגדר עניינו האישי של המבקש. ניסיונו לשוות לה גוון עקרוני, ולטעון כי היא משרתת אינטרס ציבורי, נידון לכישלון.

4.דין הבקשה להידחות, וכך נפסק. ממילא מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין.