רע"פ 9916/05 סיגלית דבורה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקשת הוגש לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב כתב אישום, המייחס לה עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 (להלן: הפקודה).

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 8.4.05, נהגה המבקשת ברכב פרטי מסוג מיצובישי, בכביש מספר 20 לכיוון צפון, כאשר רישיון הנהיגה שלה איננו בתוקף מזה מספר חודשים.

ביום 15.8.05, הרשיע בית-המשפט לתעבורה בתל-אביב (כב' השופטת א' שדמי) את המבקשת בגין העבירה שיוחסה לה והטיל עליה קנס בסך של 1,000 ש"ח. בנוסף, פסל אותה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים, וכן הטיל עליה עונש של פסילת רישיון על תנאי של 8 חודשים למשך 3 שנים.

על גזר-דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בטענה, כי לא היו מונחות בפני בית-המשפט לתעבורה כל העובדות הצריכות לעניין וביניהן, כי על-פי אישור משרד הרישוי, בתקופה שבין 12.12.02 – 12.6.03 החזיקה המבקשת ברישיון נהיגה זמני. לפיכך, לטענתה, התקופה בה לא היה לה רישיון הינה למעשה פחות משנתיים ימים, ואין מקום לגזור עליה עונש כה כבד.

ביום 11.10.05 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) את הערעור, בקובעו, כי במעמד מתן דו"ח התנועה, לא הציגה המבקשת רישיון נהיגה ולא טענה לקיומו של רישיון נהיגה בתקופה קודמת. על-פי מחשבי משרד הרישוי, פקע רישיונה של המבקשת ביולי 2001, ואילו משרד הרישוי הלך לקראתה ואפשר לה תשלום קנסות ואף הוציא לה לשם כך רישיון נהיגה זמני. אולם, המבקשת לא השכילה במהלך תקופה זו להוציא רישיון נהיגה קבוע ולפיכך אין לראות בתקופת 6 החודשים כתקופה המפסיקה את מרוץ התקופה מאז פקע רישיון הנהיגה, דהיינו, מאז יולי 2001. לפיכך, בנסיבות אלו, קבע בית-המשפט, כי לא מצא כל מקום להתערב בגזר-הדין.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

בגדר הבקשה, שבה המבקשת על טענותיה כפי שהועלו בפני בית-המשפט לתעבורה ובפני בית-המשפט המחוזי. עוד טוענת המבקשת, בין היתר, כי על אף שמדובר לכאורה בערעור בעניין פרטי, הרי שבמקרה זה, יש לשאלה חשיבות ציבורית. לטענתה, קביעתו של בית-המשפט המחוזי שגויה, שכן לטעמה דין מי שרישיונו הזמני פקע כדין מי שרישיונו הקבוע פקע. לטענת המבקשת, לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, כי: "רק רישיון קבוע יש בו כדי להפסיק מרוץ התקופה", אין כל ביסוס בלשון החוק, ואין מקום לאבחנה בין שני סוגי הרישיונות.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בהכרעות הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את הבקשה. לטענתה, אין לערוך דיון שלישי במקרה, אלא כאשר מתעוררת שאלה משפטית החורגת מנסיבות המקרה הספציפיות. לטענתה, אין מדובר בענייננו במקרה חריג שכזה. כמו-כן, טוענת המשיבה, כי המבקשת מעוניינת לערער על מידת העונש שנגזר עליה ותו לא, דבר אשר לכשעצמו, איננו מצדיק מתן רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה, כי למבקשת לא נגרם כל עיוות דין בעונש שהושת עליה, שכן קיומו של רישיון נהיגה זמני למשך תקופה בת חצי שנה, בשנת 2002, כאשר רישיון הנהיגה של המבקשת פקע כבר בחודש יולי 2001, מהווה נסיבה שולית בלבד בעניינה.

דין הבקשה להידחות.

עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיה של המבקשת, זאת בהסתמך על החומרים השונים אשר הוצגו בפניהם ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. הלכה היא, כי הרשות לקבלת רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לבעלי-הדין. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי הדין והמבקשת אף לא הצביעה על כל עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כמו-כן, אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, אכן בעניינה של המבקשת אין מדובר ברישיון קבוע שניתן לה, אלא מדובר ברישיון זמני אשר ניתן למטרה מסוימת והיא ללכת לקראתה ולאפשר לה לשלם את הקנסות, כמו גם לקבל בינתיים רישיון נהיגה קבוע, אך כאמור המבקשת לא השכילה לעשות זאת.

בנוסף, בעברה של המבקשת מספר הרשעות בעבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה בר תוקף, ואף עמד לחובתה עונש פסילה על תנאי, בר הפעלה.

לפיכך, נראה, כי לאור כל האמור, אין העונש אשר הוטל על המבקשת חמור במיוחד, ובוודאי שלא במידה כזו המצדיקה את התערבות בית-משפט זה.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.