רע"פ 9942/09מלי טובי נפתלי נ. מדינת ישראל

1.

המבקשת, שהועסקה כמנהלת משרד בחברה, זייפה, בעצה אחת עם מנהלת החשבונות, כ-250 שיקים בסכום כולל של כ-950,000 ש"ח, אותם הפקידו בחשבונן הפרטי. כמו כן, זייפו השתיים מסמכים שונים במטרה לטשטש את עקבות מעשיהן. משנודע למבקשת כי מעשיה נחשפו, היא הגישה תלונה נגד מנהלת החשבונות בגין מעשי המרמה, אף שידעה כי אלה בוצעו בידי שתיהן. המבקש הודתה במיוחס לה במסגרת הסדר טיעון, בגדרו הוסכם כי בכפוף לכך שהמבקשת תשיב לחברה חלק מן הכסף, תגביל עצמה המשיבה בעתירתה לעונש לשנתיים מאסר ומאסר על-תנאי. בעקבות זאת, הרשיע בית-המשפט השלום בתל-אביב את המבקשת בעבירות של גניבה בידי עובד, זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, רישום כוזב במסמכי תאגיד ומסירת ידיעה כוזבת, לפי סעיפים 391, 418, 420, 423 ו-243 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

בתסקיר שהגיש שירות המבחן הובעה הדעה, כי נוכח נסיבותיה האישיות של המבקשת, בהן העדר עבר פלילי, אלימות שחוותה מידי בעלה לשעבר ומותו של אחיה, נכון להימנע מלגזור לה מאסר מאחורי סורג ובריח. את ההמלצה הזו אימץ בית משפט השלום אשר דן את המבקשת לשישה חודשי מאסר לנשיאה בדרך של עבודות שירות, 18 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 10,000 ש"ח, ופיצוי החברה בסכום של 350,000 ש"ח.

3.

המשיבה ערערה על קולת העונש לפני בית-המשפט המחוזי, שם טענה כי בעבירה של גניבה ממעביד יש משום הפרה גסה של יחסי אמון בין העובד למעסיקו, שבעטיה מן הראוי להשית על המבצע מאסר מאחורי סורג ובריח. עוד נטען, כי העבירות בוצעו בשיטתיות ולאורך זמן; חשיפת המעשים התרחשה רק לאחר שהחברה נקלעה לחובות וניצבה בפני קריסה; וקיים פער לא מידתי בין העונש שהושת על המבקשת לבין זה שהוטל על מנהלת החשבונות. בית-המשפט המחוזי, בקבלו את הערעור קבע, כי נוכח חומרת העבירות ואורך תקופה במהלכה בוצעו, אין מנוס מלגזור למבקשת מאסר ממש, ולעניין זה נינתן משקל לנסיבותיה האישיות של המבקשת והפיצוי אותו שילמה. בעקבות כך, העמיד בית-המשפט את תקופת מאסרה של המבקשת על שנה, כאשר יתר רכיביו של גזר-הדין נותרו על כנם.

4.

עתה עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער בפני בית-משפט זה, הואיל ולהשקפתה התעלמה ערכאת הערעור מקביעותיה העובדתית של הערכאה הדיונית בבואה לגזור את העונש, ובהן העובדה כי מנהלת החשבונות הייתה יוזמת העבירות בעוד שהמבקשת חברה אליה עקב מעמדה הזוטר ומצוקה כלכלית ורגשית בה היתה נתונה. עוד נטען, כי הסכום שהגיע לידי המבקשת, על פי ממצאו של בית משפט השלום, לא עלה על 30,000 ש"ח, וכי העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת.

5.

אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 680 (2003); רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.08)). לא מצאתי כי עניינה של המבקשת נמנה על אותם חריגים. אדרבא, מדובר בעבירות חמורות שהיו מלוות במעילה באימון המעסיק, וככלל נוהגים לגזור בגינן מאסר ממש. כך או כך, בית-המשפט המחוזי בחן בקפידה את כלל השיקולים הצריכים לעניין, ולא מצאתי בעונש דבר המצדיק דיון בפני בית משפט זה.

אי-לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.