רע"פ 9946/02 אסולין שמעון נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש הוגש, לבית משפט השלום בקריות, כתב אישום, בו הואשם בסחר בסם מסוכן מסוג אקסטזי, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), תשל"ג-1973.

תחילה, כפר המבקש בהאשמות שיוחסו לו וביקש כי ימונה סניגור ציבורי לייצוגו בתיק. בית המשפט נעתר לבקשתו ודחה את הדיון לשמיעת הוכחות. אולם, עוד באותה הישיבה, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון. על-פי המפורט בפרוטוקול הדיון, הוסבר למבקש כי בית המשפט אינו צד להסדר ואינו כבול אליו, ולאחר הדברים הללו דבק המבקש בהסדר שהושג, חזר בו מהכפירה, ובית המשפט הרשיעו בעבירה המיוחסת לו. בשלב הטיעונים לעונש, פירטה באת-כוח המשיבה את הסדר הטיעון ובהתאם לו עתרה לכך שבית המשפט יטיל על המבקש עונש של 14 חודשי מאסר בפועל, וכן יפעיל, באופן חופף, עונש של מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים, שהיה תלוי ועומד נגדו. עוד, עתרה באת-כוח המשיבה להטלת מאסר על תנאי, לפסילת רישיון ולקנס (להלן: "הסדר הטיעון הראשון" ).

2.בית משפט השלום (כבוד סגן הנשיא השופט א' מגן) דחה את הסדר הטיעון הראשון, בטענה כי העונש מקל עמו יתר על המידה. וכך כתב:

"במקרה זה מדובר בעבריין מועד ואדם שאיני רואה שמץ סימן שהוא עומד לשנות את דרכיו. שיקולי שיקום אינם רלבנטיים לתיק זה. במקרה זה על הענישה לשרת את הצורך בתגמול לעבריין חוזר ואת הצורך בהרתעת היחיד והרבים. העונש המבוקש אינו עושה זאת."

השופט המלומד סבר, כי העונש הראוי לנאשם הינו מאסר בן 6 שנים בפועל. אף על פי כן, ציין השופט, אינו יכול להתעלם מכך שהנאשם הודה בעובדות בעקבות הסדר הטיעון, תוך ציפייה שההסדר יכובד. על כן, גזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 14 חודשים והפעיל, במצטבר, את המאסר המותנה בן 12 חודשים, שהיה תלוי ועומד נגדו. כמו כן, גזר בית המשפט על המבקש מאסר על תנאי למשך 18 חודשים.

3.המבקש ערער על גזר הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה. באת-כוח המבקש טענה שבעת הדיון בבית משפט השלום המבקש לא היה מיוצג, ולא הובהר לו, כדבעי, בטרם התקשר בהסדר הטיעון הראשון, כי בית המשפט אינו כבול לעונש עליו הסכימו הצדדים במסגרת ההסדר. עוד טענה באת-כוח המבקש, כי בית משפט השלום חרג באופן קיצוני מן העונש המקובל בעבירות מסוג זה, בכלל, ומהעונש שנקבע בהסדר הטיעון הראשון, בפרט, ולא נתן משקל ראוי לכך שהמבקש לא היה מיוצג, לנסיבותיו האישיות ולתרומה של המבקש, בהודאתו, לקיצור הליכי המשפט.

במהלך הדיון בערעור, הגיעו באי-כוח הצדדים להסדר טיעון חדש, לפיו הפעלת המאסר המותנה, שהיה תלוי ועומד נגד המבקש, תיעשה מחציתה בחופף ומחציתה במצטבר, קרי, עונש המאסר בפועל שירצה המבקש יעמוד על 20 חודשים (להלן: "הסדר הטיעון השני" ). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' דר, י' כהן וי' עמית) סבר, כי הסדר הטיעון הראשון שהובא בפני בית משפט השלום היה אכן מקל מדי, הן ביחס לעונש והן ביחס לחפיפת המאסר. יחד עם זאת, ראה בית המשפט המחוזי לנכון לקבל את הסדר הטיעון השני, שהושג בין הצדדים, והותיר את עונש המאסר המותנה, שקבע השופט קמא, על כנו.

4.עתה, בפני בקשה למתן רשות ערעור, שהגיש המבקש על פסק הדין, שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה, וכן בקשה לקבלת תסקיר שירות מבחן.

בבקשה טוען המבקש, כי בית המשפט השלום לא ערך איזון ראוי - עת דחה את הסדר הטיעון הראשון - בין טובת ההנאה שמעניק הסדר הטיעון לנאשם ובין האינטרס הציבורי, כמתחייב, לעניין זה, מן ההלכה שנקבעה בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). יתר על כן, המבקש הסתמך, לטענתו, על הסדר הטיעון הראשון, ושינה את מצבו לרעה בעקבותיו. לפיכך, כך הוא טוען, לא הייתה המשיבה רשאית לערוך הסדר טיעון שני במסגרת הערעור, כשהיא מתבססת, למעשה, על גזר הדין, אשר דחה את הסדר הטיעון הראשון. המבקש מפנה, בהקשר זה, לפסקי הדין שניתנו לאחרונה על-ידי בית משפט זה בע"פ 7132/02 פרץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ובע"פ 8164/02 פלונים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). המבקש אף עותר עתה להורות על קבלת תסקיר מבחן בעניינו, על מנת שבית משפט זה יוכל לעמוד על נסיבותיו האישיות הקשות, אשר לא קיבלו, לשיטתו, ביטוי הולם בהסדרי הטיעון ובהחלטותיהן של הערכאות קמא.

המשיבה מתנגדת הן למתן רשות ערעור והן להגשת תסקיר מבחן.

5.על-פי ההלכה הנוהגת בבית משפט זה, אין מקום לבקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", אלא אם כן מועלית בה טענה משפטית בעלת חשיבות כללית (ראו רע"פ 5154/02 מדינת ישראל נ' מרגלית דורון (לא פורסם)).

הטענות אותן מעלה המבקש, נידונו והוכרעו על-ידי בית משפט זה, ולא מצאתי כי יש הצדקה לשוב ולדון בהן. מסקנה זו מתחזקת בייחוד לנוכח העובדה כי בית המשפט קמא לא סטה מן ההלכות שנפסקו, ויתרה מכך, בשלב הערעור ובעת שהמבקש כבר היה מיוצג, הגיעו הצדדים להסדר טיעון בהסכמה, שאומץ על-ידי בית המשפט.

הבקשה לקבל תסקיר של שירות המבחן, אף היא, אין לה מקום בנסיבות העניין.

הבקשה נדחית.