רע"פ 9960/05 שלומית מאיר נ. מדינת ישראל

כנגד המבקשת הוגש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כתב אישום, הכולל שלושה אישומים ומייחס לה עבירה של העמדת רכב במקום חניה מוסדר ללא תשלום אגרת הסדר, לפי סעיף 11(א) לחוק העזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960 (להלן: חוק העזר) וכן שתי עבירות של העמדת רכב במקום חניה בלא שהרכב שייך לסוגים שחנייתם שם הותרה, לפי סעיף 5(ב)1 לחוק העזר.

לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 11.6.03 בשעה 13:18 העמידו המבקשת ובעלה את רכבם שמספרו 4739416 (להלן: הרכב) במקום חניה מוסדר באמצעות כרטיס חניה מבלי לשלם אגרת הסדר בשיעורים הנקובים בתוספת לחוק העזר. בנוסף, נטען, כי בתאריך 2.7.03, בשעה 12:32 ברחוב המאסף 9 בירושלים, ובהמשך לכך, ביום 15.6.03, בשעה 13:05 ברחוב המאסף ליד 7, העמידו המבקשת ובעלה את הרכב במקום חניה שאינו שייך לסוג הרכב שחנייתו שם מותרת, בניגוד לחוק העזר.

ביום 6.2.05 הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט ד"ר א.צ. בן-זמרה) את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום והטיל עליה

קנס בסך 600 ש"ח וכן התחייבות על סך 1,000 ש"ח להימנע תוך שנתיים מלעבור על הוראות סעיף 11 לחוק העזר.

על פסק-דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים .

ביום 30.8.05 דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן הנשיא ד' חשין וכבוד השופטים מ' שידלובסקי-אור וע' חבש) את הערעור, למעט בעניין פריט ההתחייבות שנכלל בגזר-הדין. את יתר פרטי גזר-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים הותיר בית-המשפט המחוזי על כנם, בקובעו, כי בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים היו עדויותיהם של פקחי העירייה ושאר הראיות, אשר פורטו ובצדק הגיע על יסודן להכרעת דינו. בנוסף, נקבע, כי אחריותה של המבקשת נובעת מהיותה בעלת הרכב בעת ביצוע העבירות ולפיכך, משלא הוכיחה את זהותו של נהג הרכב בעת ביצוע העבירות – הרי היא האחראית לביצוען.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

בגדר הבקשה, שבה המבקשת, בין היתר, על טענותיה כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. כמו-כן, לטענתה, ההסתמכות על תעודת עובד הציבור להוכחת בעלותה ברכב נעשתה שלא כדין . בנוסף, חוזרת היא על טענתה, כי צירופה לכתב האישום מלכתחילה נעשה שלא כדין וכן היא מעלה טענה לעניין התנהלותו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בהכרעת הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אין עילה בענייננו אשר תצדיק לערוך דיון בגלגול שלישי במקרה. בנוסף, לטענתה, עובדת העירייה, אשר חתמה על תעודת עובד הציבור, היא אשר קיבלה את המידע ממשרד הרישוי בדבר רישום בעלות הרכב. לפיכך, משלא הביאה המבקשת שום ראיה לסתור זאת, נותרה הראיה כעדות יחידה שלא נסתרה והערכאות הקודמות רשאיות היו לקבלה. בנוסף, לעניין טענותיה של המבקשת על עיוות דין, הרי שיש להעלות טענות אלה בזמן אמת. כמו-כן, לעניין טענת המבקשת, כי צירופה לכתב האישום נעשה שלא כדין, היה עליה לטעון זאת בדיון בו נדון תיקון כתב האישום, אולם היא בחרה שלא לעשות כן ולא התייצבה לדיון זה.

דין הבקשה להידחות .

עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות, אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה וטענותיה של המבקשת ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לבעלי-הדין. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כמו-כן, מעלה המבקשת טענות בבקשתה, אשר מופנות כנגד קביעותיהן של הערכאות הקודמות, שבנוגע אליהן ניתנה לה כבר ההזדמנות להתגונן. ערכאת ערעור בגלגול שלישי לא נועדה לשם בחינה חוזרת של ממצאים והכרעות עובדתיים אשר דנו בהם שתי ערכאות קודמות (לעניין זה, ראו ברע"פ 6883/96 בוטושנסקי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם )).

בנוסף לאמור, אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. בית-המשפט לעניינים מקומיים ובית-המשפט המחוזי ערכו בדיקה של החומר אשר הועמד לרשותם ובהתבסס על כך, נקבע, כי עובדת בעלות ברכב מהווה נתון שמעוגן במסמך רשמי ולכן ניתן להשתמש בתעודת עובד הציבור לשם הוכחתה. לאור נסיבות העניין, נראה לי, כי בצדק קבע בית-המשפט המחוזי, כי ניתן לראות את תעודת עובד הציבור של עובדת העירייה, כעדות על "ידיעה שנתקבלה" ולהסתמך עליה בקביעת עובדת בעלות המבקשת ברכב בענייננו וזאת במיוחד נוכח הימנעותו של בא-כוח המבקשת לחקור את עורכת התעודה חקירה נגדית.

כמו-כן, לעניין עונשה של המבקשת יצוין, כי העונש אשר הוטל עליה הינו סביר בנסיבות העניין וכי נראה, כי צדק בית-המשפט בקובעו, כי העובדה שנרשמו שלוש עבירות של חניה שלא כדין, פעם אחר פעם ולא היה בהם למנוע מנהג הרכב להמשיך במנהגו, מעידה על מידת זלזול רבה בחוק. בנוסף לכך, במיוחד הדברים אמורים נוכח העובדה, שבית-המשפט המחוזי אף הטה עם המבקשת חסד וביטל את רכיב ההתחייבות שהטיל עליה בית-המשפט לעניינים מקומיים .

לפיכך נראה, כי נוכח הנסיבות, אכן בצדק קבעו הערכאות אשר קדמו לי את אשר קבעו וכן, אין העונש אשר הוטל על המבקשת חמור בהתחשב בנסיבות ובוודאי שלא במידה כזו, אשר מצדיקה את התערבותו של בית-משפט זה.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.