רע"פ 9961/06 טבגה ישעיהו נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש נגד המבקש, ישעיהו טבגה, נטען, כי הוא מכר סם מסוכן מסוג קנבוס במשקל 72 ו-80 גרם בשתי הזדמנויות במהלך שנת 2004. במסגרת הסדר טיעון שנערך בבית-משפט השלום, הודה המבקש בעבירה של עשיית עסקה אחרת וסחר בסם מסוכן, עבירות לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. עובר למתן-גזר הדין, הוגש לבית-המשפט תסקיר מטעם שירות המבחן, אשר הצביע על עברו הקשה של המבקש, בן למשפחה ברוכת ילדים אשר עלה מאתיופיה בגיל צעיר, והביע אמון רב ביכולתו להשתקם ולנהל אורח חיים נורמטיבי. על כן, המליץ שירות המבחן שלא להשית עליו מאסר ממש.

בעקבות כך, נגזר דינו של המבקש לשישה חודשי מאסר בפועל, בהם היה אמור לשאת בדרך של עבודות שירות, שמונה חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 1,500 ש"ח, ושלושה חודשי פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה. כן הועמד המבקש בפיקוחו של שירות המבחן למשך שנה.

המבקש הביא את השגותיו כנגד העונש בפני ערכאת הערעור, ובהמלצת בית-המשפט, חזר בו מערעורו. בתוך כך, הוגשה לבית-המשפט חוות-דעת עדכנית של הממונה על עבודות השירות, בה נאמר כי נוכח הימצאותם של שרידי סם בבדיקות שתן שנערכו למבקש, הוא אינו מתאים עוד לביצוען של עבודות שירות. אשר על כן, נקבע כי המבקש ירצה את ששת חודשי המאסר שהוטלו עליו מאחורי סורג ובריח. מכאן הבקשה שבפני, בה עותר המבקש כי תינתן לו רשות ערעור, בטענה כי בית-המשפט המחוזי החמיר בעונשו מבלי שהמשיבה ערערה על קולתו, והדבר מנוגד להוראת סעיף 217 לחוק סדר הדין הפלילי.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ומיועדת היא לאותם מקרים חריגים המעוררים סוגיות משפטיות כלליות, בעלות השפעה החורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים. לא כזו היא הבקשה שבפני, הנסבה על חומרת העונש, וככזו היא אינה מקימה, כשלעצמה, עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל , לא פורסם; רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , לא פורסם). אף לגופם של דברים אין ממש בטענת המבקש לפיה החמיר בית-המשפט המחוזי בעונשו, שהרי כלל נקוט בידינו כי עבודות שירות הן דרך לריצויו של מאסר בפועל, ואינן בגדר אמצעי ענישה אחר (השוו ע"פ 4103/92 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין , פ"ד נא(3) 481, 486; ע"פ 42/89 מדינת ישראל נ' ועקנין , פ"ד מג(1) 511, 514). למעלה מן הדרוש אוסיף, כי ההחלטה אשר חייבה את כליאתו של המבקש, מקורה בכישלונו של המבקש לשנות את אורחותיו, ובנסיבות אלו, אין לו להלין אלא על עצמו.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.