רע"פ 998/00 אופיר בן סימון נ. מדינת ישראל

השאלה המרכזית שעורר לפנינו ערעור זה היא אם על יסוד הראיות שבאו לפני בית המשפט המחוזי היה זה בטוח לקבוע, לחובת המערער, כי דקר את המנוח תוך החלטה להמיתו. בית המשפט המחוזי לא היה מוכן לקבוע, כי היה זה המערער שהניף את הסכין לראשונה. בכך קמה הנחה עובדתית, הפועלת לזכותו של המערער, כי דקר את המנוח לאחר שהצליח לחלץ את הסכין מידיו. חרף קיומם של פצעי דקירה בכפות ידיו של המנוח, שלפי הערכת המומחה פרופ' היס נוצרו לפני פגיעת הסכין בבטנו, לא ניתן להסיק מעדותו של פרופ' היס כי המערער הנחית את הסכין לעברו של המנוח יותר מפעם אחת. מאידך ברי, וזאת על יסוד עדותו של לוסקי, שחזר אל המשאית בסיומה של ההתרחשות, כי המערער לא דקר את המנוח פעם נוספת למרות שהמנוח היה עדיין בחיים וביקש להצילו. מכלל הנסיבות הללו ניתן, לכאורה, להסיק כי המערער דקר את המנוח, בהנפת סכין אחת ויחידה, לאחר שעלה בידו לחלץ את הסכין מידי המנוח שהניפה לעברו תחילה. נסיבות אלו עשויות לכאורה להתיישב גם עם האפשרות שלמערער לא הייתה כוונה לקטול את המנוח.

בעקבות שמיעת טענות הפרקליטים ושאלות בית המשפט, בסוגיית קיומה של החלטה להמית, נשאו פרקליטי התביעה וההגנה ביניהם. באת-כוח המשיבה הודיעה, כי בנסיבות שתוארו הריהי מסכימה לקבלת הערעור במובן זה שהרשעת המערער בעבירת רצח תבוטל וכי המערער יורשע, תחת זאת, בעבירת הריגה, בהתאם לסעיף 298 לחוק העונשין. לנוכח עמדה זו הודיע הסניגור, כי המערער חוזר בו מטענותיו האחרות בערעור ומסכים להרשעתו בעבירת הריגה.

מן הטעמים שהוסברו, ועל יסוד הסכמת בעלי הדין, הננו מקבלים את הערעור במובן זה שהרשעת המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה מתבטלת ותחתיה מורשע המערער בעבירת הריגה. כפועל-יוצא מכך הננו מבטלים את העונש של מאסר עולם, שהושת על המערער בעקבות הרשעתו המקורית, ומחזירים את ההליך לבית המשפט המחוזי לקיום דיון בשאלת מידת העונש ולמתן גזר-דין חדש. עד למתן גזר הדין החדש, או למשך תשעים ימים מהיום לפי המוקדם, יימצא המערער במעצר.