רע"פ 9983/03 סמיר פאוזי מזאוי נ. מדינת ישראל

ביום 3.12.01 הוגש לבית-משפט השלום בנצרת כתב אישום כנגד המבקש, המייחס לו שלוש עבירות של אי-הגשת דין-וחשבון במועד, ללא סיבה מספקת, כנדרש על-פי פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), בגין שנות המס 1996, 1997 ו- 1998, בניגוד לסעיף 216 (4) וסעיף 224א לפקודה. המבקש הועמד לדין יחד עם חברה בע"מ, שלפי הנטען בכתב האישום, המבקש היה "בעל תפקיד אחראי" בה. כמו-כן, אף הועמד לדין אביו של המבקש, משום היותו "בעל השליטה" בחברה בגין אי-הגשת דין-וחשבון עבור השנים 1996, 1997, 1998 ו- 1999.

בית-משפט השלום בנצרת (כב' השופט ד' פורת) הרשיע את המבקש והטיל עליו 3 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, קנס בסכום של 8,000 ש"ח והתחייבות בסכום של 5,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה במשך שנתיים. החברה, אשר הורשעה על-פי הודאתה, חויבה לשלם קנס בסכום של 5,000 ש"ח. אביו של המבקש הורשע אף הוא על-פי הודאתו, וחויב לשלם 4,000 ש"ח והתחייבות בסכום של 5,000 ש"ח להימנע מלעבור עבירה במשך שנתיים.

על פסק-הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת, הן על הרשעתו בדין והן על חומרת העונש. בערעורו טען המבקש, כי אשר להרשעתו, אין הוא היה יותר מאשר מנהל עבודה מקצועי בחברה וככזה אין לראותו כ"בעל תפקיד אחראי" כהגדרת סעיף 224א לפקודה. אשר לחומרת העונש, טען המבקש, כי טעה בית-משפט השלום כשהחמיר בעונשו בשל כך שבחר לנהל את המשפט וכן הוסיף וטען, כי בית-משפט השלום לא יישם את הכלל בדבר אחידות הענישה, שכן עונשו כבד ביחס לעונשים שהושתו על האחרים שהורשעו עמו.

בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה ליאו) לוי) דחה את הערעור, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש בקובעו, כי המבקש אכן היה מנהל פעיל בחברה, עד כי מתקיימים בו התנאים הקבועים בסעיף 224א לפקודה וכן קבע, כי אף עונשו של המבקש הולם את חומרת העבירה בה הורשע. עוד הוסיף וקבע בית-המשפט המחוזי לעניין הטענה של אחידות הענישה, כי אין לה על מה לסמוך, שכן בית-משפט השלום ציין בפסק-דינו את הנסיבות, המצדיקות אבחנה בין המבקש לבין הנאשמים האחרים.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, שבגדרה חזר המבקש על טענותיו אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי.

מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור.

החלטתי לדחות את הבקשה.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

מעבר לדרוש יוער, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97

דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97 (4), 17). לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

יתרה מכך, כידוע, עקרון השוויון ואיסור על הפלייה בין נאשמים איננו עקרון-על שיש לו מעמד בכורה בכל מקרה, אלא שומה לאזנו כנגד שיקולים חשובים אחרים ולהעריך את משקלו בהתאם לכך. כך, למשל, כנגד העקרון שתכליתו להשוות את דינם של נאשמים עשוי לעמוד עקרון נגדי שעניינו הגנה על אינטרס בטחון והגנה על תקינותו של ההליך השיפוטי העשוי, בנסיבות מתאימות, לגבור על המגמה להשוות את דינם של נאשמים שעניינם דומה (ראו בש"פ 2649/02 סרגיי בקייב נ' מדינת ישראל , תק-על 2002 (2) 1169). במקרה שלפני, בית-המשפט המחוזי מצא, כי בנסיבות המקרה מתקיימים טעמים המצדיקים סטייה מעקרון זה, ואף נימק את האבחנה בין המבקש לבין אביו. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב אף בקביעתו זו.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.