ע"א 13483-11-25 ע"א 13483-11-25

כב' השופטת סגנית הנשיא חנה קיציס – אב"ד: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ל' חלד-רון) בת"א 55379-12-21 מיום 3.9.2025. בפסק הדין קיבל בית המשפט את תביעת המשיבה לפינוי המערערים ממקרקעין בהם הם מחזיקים, וקבע את הפיצוי שעל המשיבה לשלם להם. תביעת הפינוי הוגשה על ידי המשיבה, עיריית יבנה (להלן: העירייה). בתביעה ביקשה המשיבה את פינוי המערערים מן המקרקעין הידועים כחלק מחלקה 41 בגוש 5167 בפינת הרחובות העצמאות וחטיבת גבעתי בעיר יבנה (להלן: המקרקעין). העירייה נרשמה כבעלת הזכויות במקרקעין לאחר הליך הפקעה: ביום 4.10.1987 פרסמה הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה יבנה הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: פקודת הקרקעות), וביום 28.10.1997 נרשמה העירייה כבעלת הזכויות במקרקעין בהתאם להוראת סעיף 19 לפקודה. קודם לכן היו המקרקעין בבעלות רשות הפיתוח ונוהלו על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל). על פי נסח הטאבו שטח המקרקעין הוא 13,688 מ"ר ויעודו כיום הוא לדרך. המערערים 2-1, אשר ויוסף חלפון (להלן: אשר ויוסף), מתגוררים בבית מגורים במקרקעין מזה עשרות בשנים. שטח הבית 91 מ"ר. בנוסף הם מחזיקים במחסן הבנוי מעץ המחופה בגג אסבסט. מבנה זה מכונה "הרפת" (להלן: הרפת). בזמנו היה במקרקעין מבנה נוסף שכונה "הצריף" (להלן: הצריף). בשנת 1990 הגיש המינהל תביעה נגד אשר ויוסף לפינוי המקרקעין. בכתב התביעה נטען כי הבית הושכר בחוזה שכירות למנוח חלפון אברהם (סבם של אשר ויוסף) וכי האחרונים הפרו את הסכם השכירות בכך שבנו במקרקעין סככות ומבנה נוסף. בית משפט השלום ברחובות דחה את התביעה וקבע כי אשר ויוסף ירשו את זכויות המנוח והם דיירים מוגנים; כי ההגנה משתרעת על שלושת המבנים שבמקרקעין (הבית, הרפת והצריף) כמקשה אחת; וכי הסכם השכירות לא הופר בדרך של בנייה ללא רשות (ת"א (שלום רח') 4707/90). המינהל ערער על פסק הדין. בפסק דין מיום 10.5.1995 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב את הערעור בחלקו. נקבע כי זכות הדיירות המוגנת מתייחסת רק לבית המגורים ולרפת, וכי אשר ויוסף אינם רשאים להחזיק במגרש "שהמושכר צמוד לו" ובצריף שבו התגורר אשר. כפועל יוצא הורה בית המשפט לאשר ויוסף "לסלק ידם מהמגרש לבד מ'הבית הערבי' ו'הרפת'" (ע"א (מחוזי ת"א) 383/92 - להלן: פסק הדין). בקשת רשות ערעור שהגישו אשר ויוסף על פסק הדין נדחתה ביום 27.5.1996, מהטעם שאין הצדקה לדון בעניין בגלגול שלישי (רע"א 3841/95). המינהל נקט הליכי הוצאה לפועל לאכיפת פסק הדין שנמשכו שנים ארוכות לאחר פסק הדין. בשלב מסוים, אשר ויוסף הגישו בקשה בטענת "פרעתי" וטענו כי פסק הדין אינו מגדיר את השטח שאליו מתייחסת זכות הדיירות המוגנת, וכי זכותם מתפרשת גם על שטחים הנדרשים לשימוש נוח במושכר לרבות שביל המעבר, חצר, גן פרי וכד'. בהחלטה מיום 12.8.2007 נדחתה הבקשה. אשר ויוסף הגישו בקשה נוספת לאחר שפינו חלק מהמקרקעין (אותו חלק שגם לשיטתם אין להם בו כל זכות) וחזרו על טענתם כי זכות הדיירות המוגנת משתרעת על פני כל שטח שנדרש לשימוש בנכס לרבות שביל המעבר. בהחלטה מפורטת ומנומקת מיום 2.3.2008 דחה ראש ההוצאה לפועל את הבקשה. ביום 8.7.2008 בוצע הליך הפינוי שבמהלכו נעקרו עצים ונהרסו מספר מבנים. על פי דו"ח פיקוח של המינהל, לקראת סיום ההריסה הגיעו למקום נציגי רשות העתיקות ולא אפשרו להמשיך בהריסה. השטח גודר בגדר רשת ובסיום הדו"ח נכתב כי "הפינוי בוצע במלואו למרות התנגדות קשה של המשפחה". בשנת 2021 הגישה העירייה את תביעת הפינוי נושא ההליך. העירייה הסבירה כי השטח נדרש לה לצורך הרחבת דרך קיימת וכי המערערים דחו את ניסיונותיה להגיע להסדר פינוי כנגד קבלת דיור חלוף או פיצוי כספי. התביעה הוגשה נגד אשר ויוסף ונגד מערערים 11-3, בני משפחתם אשר מתגוררים במקום (כולם ביחד להלן: המערערים). המערערים טענו בכתב ההגנה כי הם מחזיקים כדין בבית, בחצר הצמודה לבית וברפת. עוד טענו, בין היתר, כי ההפקעה אינה חוקית ורישומה של העירייה כבעלת המקרקעין נעשה בניגוד לדין. תמצית פסק דינו של בית משפט קמא בית המשפט קיבל את התביעה והורה למערערים לפנות את המקרקעין בתוך שלושה חודשים ממועד פסק הדין. נקבע כי לעירייה עילות פינוי מוצקות לפי פקודת הקרקעות וכן עילת פינוי חלופית לפי סעיף 131(8) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. נדחתה טענת המערערים כי זכות הדיירות המוגנת משתרעת גם על החצר וכפועל יוצא נדחתה טענתם שהם זכאים לפיצוי בגין שטח זה. נקבע כי פסק הדין שלל מכל וכל זכות של אשר ויוסף בחצר, והקים מעשה בית דין והשתק פלוגתא כלפי כל המערערים. הפינוי הותנה בתשלום דמי פיצוי לאשר ויוסף בסך של 2,568,000 ₪. נקבע כי 20% מהסכום ישולמו בתוך 30 ימים והיתרה עם הפינוי בפועל. תמצית טענות הצדדים בערעור המערערים טוענים כי בפסק דינו של בית משפט קמא נפלו שגיאות מהותיות; כי לא קיימת עילת פינוי נגדם; כי הטענה לקיומה של עילת פינוי מכוח פקודת הקרקעות נדחתה בפסק הדין בתביעת הפינוי הקודמת, ובשל כך נוצר מעשה בית דין; כי הם זכאים לדיור חלוף בעין; וכי יש להם זכויות בכל השטח שבו הם מחזיקים. המערערים טוענים שיש לראות את שטח החצר (כ-1,100 מ"ר) כחלק מזכות הדיירות המוגנת. הם מדגישים כי לפי ההלכה שנקבעה בע"א 398/63 ליבוביץ נ' כץ, פ"ד יח(1) 384 (1964) (להלן: הלכת ליבוביץ) החצר צמודה לבית קרקע ומהווה חלק בלתי נפרד מהדיירות המוגנת. לשיטתם בפסק הדין אין הכרעה פוזיטיבית בשאלה זו, והתנהלות הצדדים לאחר פסק הדין מלמדת כי גם המינהל ראה בשטח החצר כחלק בלתי נפרד מזכות הדיירות המוגנת. העירייה סומכת את ידיה על נימוקי בית משפט קמא ומסקנותיו. היא מדגישה כי קיים מעשה בית דין מכוח פסק הדין אשר קבע במפורש כי למערערים אין כל זכות בחצר או במגרש, וכי אשר ויוסף טענו טענה זהה בפני ראש ההוצאה לפועל במסגרת הליך הפינוי וזו נדחתה בהחלטה מנומקת. העירייה מוסיפה כי פינוי השטח נדרש באופן דחוף לצורך סלילת כביש ארצי. ההליך ביום 25.11.2025 עוכב ביצועו של פסק הדין. בדיון שהתקיים ביום 7.7.2026 מיקד ב"כ המערערים את הטענות בערעור בשאלת הפיצוי המגיע למערערים. בתום הדיון הצענו לצדדים להסמיך אותנו לפסוק במחלוקת הכספית לפשרה, באופן שיפסק פיצוי נוסף למערערים. הצדדים שקלו את ההצעה ולבסוף היא נדחתה. על כן נכריע במחלוקת שהונחה לפנינו. דיון ומסקנות לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, מצאתי כי דין הערעור להידחות במלואו, וכי אין מקום להתערב בפסק דינו המנומק של בית משפט קמא. זכות הדיירות המוגנת והחצר המערערים טוענים כי שטח החצר שבה הם מחזיקים (שטח של כ-740 מ"ר) הוא חלק מזכות הדיירות המוגנת. לשיטתם, פסק הדין כלל לא עסק בחצר הצמודה למושכר אלא בקרקע אחרת, "הקרקע שליד המושכר". המערערים מדגישים כי בהתאם להלכה הפסוקה יש לראות בחצר הצמודה כחלק בלתי נפרד מהמושכר אלא אם נקבע בהסכם השכירות אחרת (הלכת ליבוביץ, ע"א (מחוזי ת"א) 2646/01 אדרי נ' מנהל מקרקעי ישראל (6.2.2005) ועוד). המערערים טוענים עוד כי במהלך השנים כלל לא הייתה מחלוקת סביב החצר הצמודה למושכר. המערערים מדגישים כי הקביעה כאילו פסק הדין "העמיד את המערערים עם בית מגורים ורפת על אי באוויר – ללא חצר אשר מקשרת ביניהם - איננה יכולה להתקבל" וכי פסק הדין הותיר בידם שני מבנים –"הבית הערבי" ו"הרפת" לרבות חצר צמודה הכוללת את המגרש עליו ניצבים שני מבנים אלו. אני סבורה כי אין בפסק הדין הוראה לפיה החצר הצמודה היא חלק מהמושכר, אלא להיפך. אבהיר מסקנה זו. בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום נטען כי לאחר פטירת הסב תפסו אשר ויוסף חזקה בדירה ובמקרקעין שמסביבה. עוד נטען כי המערערים הפרו את הוראות הסכם השכירות ובנו מבנים שלא כדין ועל כן עליהם לפנות את המקרקעין. התביעה נדחתה וערעור הוגש לבית המשפט המחוזי. בפסק הדין נבחנה תחילה השאלה אם אשר ויוסף ירשו את זכויות הדיירות המוגנת של הסב המנוח בבית נושא הסכם השכירות. לאחר שנקבע כי אכן כך, נבחנה השאלה "על אלו מבנים חלה הגנת החוק". בית המשפט קבע כי זכות הדיירות המוגנת חלה על המושכר כפי שתואר בהסכם השכירות "דירה סוג א' בת שניים וחצי חדרים, חדר מטבח, חדר כניסה, מטבח, חדר נוחיות בפנים מחסן ומרפסת פתוחה". בית המשפט הדגיש כי הסב המנוח לא היה רשאי ליטול לעצמו זכויות נוספות "בקרקע שליד המושכר או בכל מבנה שהיה קיים עליו" (ההדגשה הוספה). המסקנה שהסיק בית המשפט שדן בערעור היא שזכויות אשר ויוסף מתייחסות אך ורק לדירה (הבית הערבי) ולרפת (המחסן) ושאין להם זכות במגרש שליד המושכר. מכאן שבית המשפט לא סבר שיש לכלול בשטח המושכר גם את החצר הצמודה או חלק ממנה. לא מצאתי עיגון לשוני בפסק הדין לטענת המערערים כאילו שטח החצר שבה הם מחזיקים כיום הוא חלק מהמושכר וכי המגרש שליד המושכר כפי שנזכר בפסק הדין הוא שטח אחר שאינו שטח החצר הצמודה. כאמור, הגדרת המושכר מופיעה בהסכם ובית המשפט הגדיר את יתרת המקרקעין כ"קרקע ליד המושכר" ולא באופן אחר. בסעיף 8 בפסק דינו של השופט בר אופיר ז"ל, שהוא סעיף הסיכום, נקבע כי המגרש והצריף אינם חלק מהשכירות וכי על אשר ויוסף לסלק את ידם מהמגרש "לבד מה'בית הערבי' והרפת'". בסוף פסק הדין, בשורות הכוללות את הסעד האופרטיבי, קבע הרכב השופטים כי על אשר ויוסף לסלק את ידם מן המגרש והצריף "להוציא 'הבית הערבי' ו'הרפת' וזאת תוך 90 יום". לאור קביעות אלו שבפסק הדין, אני סבורה כי זכות הדיירות המוגנת כפי שנקבעה בפסק הדין מוגבלת לשטח המבנים הנ"ל בלבד. אכן היו מקרים שבהם נפסק כי שטח חצר צמודה הוא חלק מהמושכר נושא הדיירות המוגנת, ואולם הדבר הוא תלוי הנסיבות הספציפיות, ואין להרחיב זכויות דיירות מוגנת לשטח נוסף רק משום שהדייר השתמש בו לאורך שנים. כך, בע"א (מחוזי ב"ש) 56/78 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פטל (21.9.1980) נקבע בעניין חצר של עסק המושכר בדיירות מוגנת כי: "אין פירושו של דבר, שבאופן אוטומטי כל חצר או גינה המשמשות את אותה מטרה לה משמשת השכירות מהוות חלק מהמושכר. מה שהסעיף קובע הוא, כי חצר או גינה או חלק מהם, המשמשים את מטרת השכירות באופן שלא ניתן להשתמש בשכירות הבנין בלעדיהם או שהם מהווים חלק אינטגראלי של השימוש בבנין המושכר, אזי תחולנה עליהם הוראות החוק, אך אם ניתן להשתמש בשכירות של הבנין גם בלי החצר או הגינה, הרי עצם העובדה שמשתמשים בחצר או בגינה לאותה מטרה כמו בבנין, אין הדבר הופך את אותה חצר או גינה, באופן אוטומטי, לחלק מהמושכר ואין תחולת החוק חלה על חצר או גינה אלה. לגבי היות החצר או הגינה, במקרה אחרון כזה, חלק מהמושכר, הדבר תלוי בהסכמת הצדדים שיכולים להסכים על השכרת בנין שלם או חלק ממנו ובדומה לכך יכולים להסכים על השכרת שטח הצמוד למבנה, או חלק ממנו, או להסכים שהשטח הצמוד לא יהווה חלק מהמושכר ובכל מקרה לא תחולנה הוראות החוק על שכירות שטח כזה. בהתאם לכך, השאלה הנכונה שיש להציג איננה אם המשיב משתמש בשטח למטרת עיסקו אלא, אם המשיב יכול להשתמש במבנה המושכר למטרת העסק גם מבלי להשתמש בשטח המגרש שמסביב, שאז אין לראות את השימוש במגרש כשימוש למטרת השכירות או שהשימוש במגרש מהוות חלק חיוני ובלתי נפרד מהשימוש במבנה, שאז משמש המגרש למטרת השכירות, נכלל במושכר והגנת החוק פרושה עליו ... ". דברים אלו יפים גם לשכירות של בית מגורים. בענייננו כאמור בית המשפט המחוזי שדן בערעור, וחזקה עליו שהיה ער להלכות הנ"ל, בחן על איזה שטח חלה זכות הדיירות המוגנת וקבע כי הזכות חלה רק בקשר למושכר כפי תיאורו בהסכם השכירות. הוא לא מצא לנכון לקבוע כי המושכר כולל חצר צמודה וקבע כי זכות הדיירות המוגנת חלה רק על "הנכסים שנכללים במפורש בחוזה השכירות". המערערים טוענים כי אין משמעות הגיונית ומעשית לדברים ושבכך הם נותרו עם שני נכסים המוקפים בשטח השייך לאחר. בעניין זה אדגיש כי ניתנה לאשר וליוסף זכות מעבר למבנים במהלך השנים ולא נשללה מהם האפשרות להשתמש במושכר למטרתו. לפיכך יש משמעות מעשית לקביעות שבפסק הדין. רשות חינם זו מאפשרת את השימוש במושכר לצרכיו אך היא אינה הופכת לחלק משטח הדיירות המוגנת. בהקשר זה אציין כי בית משפט קמא דחה את הטענה כי אשר ויוסף היו בני רשות בחצר. נוכח האמור, דומה כי אין לקבל קביעה זו. מכל מקום, כפי שציין אף בית משפט קמא, גם אם אשר ויוסף היו בני רשות הרי שמדובר ברשות הדירה הניתנת לביטול, והביטול אינו מצדיק פסיקת פיצוי. לאור האמור קם בין הצדדים מעשה בית דין בעניין השטח שעליו חלה זכות הדיירות המוגנת, ובהתאם לפסק הדין אין למערערים זכויות בחצר הצמודה. ההחלטה בטענת פרעתי ומשמעותה כאמור במסגרת הליכי ביצוע פסק הדין טענו יוסף ואשר כי אין לפנות אותם מהשטח החצר, שכן זכות הדיירות המוגנת משתרעת גם על כל שטח הדרוש לשימוש נוח במושכר. טענה זו נטענה במסגרת "טענת פרעתי". ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה וקבע כי "פסק הדין קובע בבירור כי זכותם של החייבים מוגבלת אך ורק ל'דירה' אשר לפי הגדרתה לעיל אינה כוללת חצר ומאידך קבע בית המשפט במפורש כי אין לחייבים זכות כלשהי במגרש שהמושכר צמוד לו. פסק הדין אינו קובע כל מרווח או שוליים הנדרשים לחייבים לשם שימוש סביר בנכס". מטרתם של הליכי הוצאה לפועל היא אכיפת החיוב שנקבע בפסק דין. לשם אכיפת החיוב במדויק יש להבין את מהותו. מקום בו פסק הדין אינו ברור רשאי ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט בבקשה להבהרה לפי סעיף 12 בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (רע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח(5) 785 (1994)). בענייננו, ראש ההוצאה לפועל לא נתקל בבעיה פרשנית. הוא סבר כי פסק הדין ברור וכי נקבע בו שזכות הדיירות המוגנת של אשר ויוסף מוגבלת לדירה, ושזכות זו אינה כוללת את החצר הצמודה. אשר ויוסף לא הגישו ערעור על החלטה זו והיא הפכה לחלוטה. הגישה המקובלת בפסיקה היא כי החלטה בטענת "פרעתי" מקימה מעשה בית-דין מסוג של השתק פלוגתא (ר' לדוגמא רע"א 1764/03 מארק נ' פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים(17.5.2005) , רע"א 1984/05 כוכבי נ' עדני (26.3.2007)). לצד זאת, בפסיקה הובעה דעה כי ההשתק מתייחס רק לאכיפת חיובים כספים ואינו מגביל את שיקול דעתו של בית המשפט בחיובים שאינם כספיים (ע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' קופיץ, פסקה 34 (14.4.2011)). איני נדרשת להכריע האם קיים בענייננו השתק פלוגתא מכוח החלטת ראש ההוצאה לפועל, שכן, כאמור לעיל, לגופו של עניין לדעתי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוא שהקים את השתק הפלוגתא והאופן שבו הבין ראש ההוצאה לפועל את פסק הדין עולה בקנה אחד עם התוצאה שאליה הגעתי. הכלל של השתק פלוגתא מבוסס על ההכרה בכך שיש לשים סוף לכל סכסוך משפטי הן לצורך ודאות הדין הן בכדי לחסוך בהוצאות. העניין שבפנינו ממחיש זאת. הקביעה בדבר שטח הדיירות המוגנת ניתנה לפני שנים רבות. המשיבה זקוקה למלוא השטח שהופקע באופן מיידי ואין מקום לכלות כעת זמן ומשאבים יקרי ערך אחרים, כדי לברר את הסוגיה פעם נוספת. הליכי הפינוי בהוצאה לפועל כאמור הליך הפינוי בהוצאה לפועל בוצע ביום 8.7.2008 ובסיומו גודר השטח שבו מחזיקים המערערים בגדר רשת. בדו"ח שהוגש ללשכת ההוצאה לפועל נכתב כי "הפינוי בוצע במלואו למרות התנגדות קשה של המשפחה". המערערים טוענים כי במסגרת תיק ההוצאה לפועל פונה הצריף של אשר ושטח קרקע של כ-1.5 דונם ובזאת השלים המינהל את הליך הפינוי. המערערים סבורים כי התנהלות זו של המינהל מלמדת שאף הוא הכיר בכך שיש להם זכויות בחצר הצמודה וכי פסק הדין לא התייחס אליה, שאחרת הוא היה ממשיך בהליך הפינוי. המערערים מדגישים כי רשות המבצעת הליך פינוי בפיקוח ההוצאה לפועל ואשר מדווחת כי הפינוי בוצע במלואו מושתקת מלטעון אחרת בהמשך. גם טענה זו מצאתי לדחות. הפינוי כפי שבוצע אינו יכול לסתור את הקביעות שבפסק הדין. בנוסף, המינהל הרי גילה עמדתו במסגרת הדיון בטענת הפרעתי בכך שהתנגד לטענה כי שטח החצר הצמודה הוא חלק מהמושכר. על כן אופן הפינוי אין די בו כדי לקבוע שעמדתו השתנתה. ככל שעולה הטענה כי התנהלות המינהל בעניין הפינוי מלמדת על הסכמה המאוחרת לפסק הדין הרי שהנטל על המערערים להוכיח הסכמה שכזו ובנטל זו לא עמדו. לפיכך הפינוי החלקי כפי שבוצע אינו יכול לעמוד בסתירה לקביעות שבפסק הדין. כאמור בדיון שהתקיים מיקדו המערערים את טענותיהם בשאלת הדיירות המוגנת ובפיצוי המגיע להם (כך גם נהגו בבית משפט קמא). אבהיר בקצרה כי גם את יתר הטענות המופיעות בערעור יש לדחות. עילת התביעה של המשיבה מבוססת על צורך ציבורי עדכני בסלילת דרך, שלא עמד בעבר בפני בית המשפט שדן בתביעת הפינוי. ממילא, פסק דינו של בית משפט המחוזי לא הקים מעשה בית דין בקשר לשאלה זו. לצד זאת, אציין כי קביעתו של בית משפט קמא שהמשיבה אינה מהווה חליפתו של המינהל אינה נקייה מספקות. גם לא מצאתי מקום להתערב בסכום הפיצוי שנקבע על ידי מומחה בית המשפט. הלכה היא כי "לא בנקל תתערב ערכאת הערעור במסקנות שהתבססו על עובדות אשר נקבעו על ידי מומחה שמינה בית המשפט) "ע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989)בע"מ נ' רובין, פסקה 57((6.12.2018) . לא מצאתי שעניינם של המערערים בא בגדר אותם מקרים המצדיקים סטייה מחוות דעתו של המומחה והתערבות בממצאי עובדה ומומחיות. לאור כל האמור אציע לדחות את הערעור, להורות למערערים לפנות את המקרקעין בתוך 60 יום מהיום ולחייבם בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ש"ח. חנה קיציס, שופטת, סגנית הנשיאה כב' השופט אבי סתיו: אני מסכים כי יש לדחות את הערעור על פסק הדין ככל שהדברים אמורים בעצם הקביעה כי יש מקום לפינוי המערערים מהמקרקעין כנגד פיצוי, וכן כי יש לדחות את טענות המערערים בכל הנוגע לקביעתו של בית משפט קמא כי יש לאמץ את חוות דעת המומחה מטעמו באשר לגובה הפיצוי אשר המערערים זכאים לו. עם זאת, לאחר ששקלתי בדבר סבורני כי יש להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי המערערים חסומים, מכוח מעשה בית דין, מלטעון כי הם זכאים לפיצוי גם בגין החצר או חלק ממנה. כפי שפורט בפסק דינה של חברתי, המערערים החזיקו בשטח שכלל בתוכו שלושה מבנים, אשר כונו "בית המגורים" (או "הבית הערבי"), "הרפת" (או "המחסן") ו"הצריף". בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת הגיש מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) נגד המערערים תביעת פינוי, וזו נדחתה על ידי בית משפט השלום ברחובות, אשר קבע כי המערערים הם דיירים מוגנים מכוח הסכם שכירות שנחתם על ידי סבם. בהקשר זה ציין בית המשפט כי הסכם השכירות אומנם מזכיר רק את בית המגורים והרפת, אולם יש לפרשו כך שהוא חל על שלושת המבנים כמקשה אחת. ערעור שהגיש המינהל לבית המשפט המחוזי בתל אביב התקבל בחלקו (ע"א 383/92; להלן: פסק הדין). בפסק הדין, שניתן על ידי כב' השופט ד' בר-אופיר בהסכמת כב' השופטים א' אבן ארי ו-ר' שטרנברג אליעז, נקבע כי המערערים הם דיירים מוגנים, וכי הם לא ביצעו הפרה המצדיקה את פינויים. אולם, בכל הנוגע להיקף השכירות קבע בית המשפט כי זו חלה רק על תיאור המושכר בחוזה השכירות, הכולל: "דירה מסוג א' בת שניים וחצי חדרים, חדר מטבח, חדר כניסה, מטבח, חדר נוחיות בפנים, מחסן ומרפסת פתוחה". משמעות הדבר, הבהיר בית המשפט, היא "שזכותם של המשיבים שבאו למושכר מכוחו של סבם מתייחסת אך ורק לדירה שנמצאת במה שכונה בפי הצדדים 'הבית הערבי' ו'הרפת' אשר משמשת כמחסן. כלומר: לאותם נכסים אשר נכללים במפורש בחוזה השכירות. אין למשיבים כל זכות במגרש שליד המושכר או במבנה הנוסף המכונה 'הצריף' ומשמש מקום מגורים לאשר חלפון. על כורחך אתה אומר כי אין המשיבים רשאים להחזיק במגרש ובצריף הנוסף ולעשות בהם שימוש כלשהו" (פסקה 5 לפסק הדין). בהמשך הוסיף בית המשפט וציין, כי "אין למשיבים זכות כלשהי במגרש שהמושכר צמוד לו ואף לא בצריף שמתגורר בו אשר חלפון. המגרש והצריף אינם מהווים חלק מנשוא השכירות, ומשום כך אני מציע להורות לאשר לפנות את הצריף האמור בהיותו מסיג גבול בו" (פסקה 8.ב לפסק הדין). במישור האופרטיבי הורה בית המשפט, כי "על המשיבים לסלק ידם מן המגרש ו'הצריף', להוציא 'הבית הערבי' ו'הרפת' וזאת תוך 90 יום מהיום". המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא כיצד יש לפרש את פסק הדין. לטענת המערערים, נקודת המוצא הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי הייתה שהחצר הצמודה לבית המגורים ולרפת היא חלק מהמושכר, והוויכוח היה רק ביחס לצריף ולשטח הצמוד לו. ממילא, הסעד שניתן בערעור מתייחס לצריף ולקרקע הצמודה לו. לעומת זאת, לטענת המשיבה יש לפרש את פסק הדין כפשוטו – זכויות המערערים מוגבלות למבנים שנזכרים בחוזה השכירות, הבית הערבי והרפת, ואין להם זכות דיירות מוגנת בכל שטח אחר. השאלה כיצד יש לפרש את פסק הדין התעוררה במסגרת דיון בפני ראש ההוצאה לפועל בבקשה בטענת "פרעתי" שהגישו המערערים. יצוין, כי המערערים הגישו שתי בקשות בטענת "פרעתי". במסגרת ההליך הוגשה כראיה החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 27.2.2008 בבקשה השנייה בלבד, ולא הוגשו הבקשות או התגובות להן. מכל מקום, במסגרת ההחלטה קבע ראש ההוצאה לפועל כי יש לפרש את פסק הדין כך שהוא מורה על פינוי כל השטח למעט בית המגורים והרפת, וכי "פסק הדין אינו קובע כל מרווח או שוליים הנדרשים לחייבים לשם שימוש סביר בנכס". ההחלטה מאמצת, אפוא, את הפרשנות של המשיבה לפסק הדין. האם ההחלטה יוצרת השתק פלוגתה בשאלת פרשנות פסק הדין? לדעתי, התשובה לשאלה זו היא בשלילה, נוכח ההלכה שנפסקה בע"פ 7809/10 המשביר לצרכן החדש בע"מ נ' קופיץ, פסקה 34 (14.4.2011). באותו עניין קבע בית המשפט העליון, כי הכרעה של רשם ההוצאה לפועל לגבי פרשנות פסק הדין במסגרת דיון בטענת "פרעתי" בשאלה של אכיפת סעדים כספיים מקימה השתק פלוגתה רק בנוגע לאכיפת סעדים כאלו, ואין בה כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט בבואו לדון באכיפה של חיובים שאינם כספיים במסגרת דיון בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, וזאת בשל ההבדל בין הערכאות בכל הנוגע להיקף הסמכות העניינית שלהן. ביישום לענייננו, הכרעת ראש ההוצאה לפועל בעת דיון בסוגיית הפינוי לא הקימה מעשה בית דין כאשר עומדת על הפרק שאלת הזכות לפיצוי, שכן השאלה האחרונה לא הייתה בסמכותו העניינית של ראש ההוצאה לפועל. אציין, כי דומה שניתן להעלות השגות כאלו או אחרות לגבי יעילותו וצדקתו של הכלל האמור, אולם משעה שזו ההלכה יש לנהוג לפיה. הנה כי כן, לא קיים השתק פלוגתה מכוח החלטת ראש ההוצאה לפועל בשאלה כיצד יש לפרש את פסק הדין. לגופו של עניין, לא מצאתי עיגון לטענת המערערים כי נקודת המוצא של פסק הדין בבית המשפט המחוזי הייתה שהחצר היא חלק מהמושכר, ובוודאי שלא כל החצר. עם זאת, לצד הפרשנות הנטענת על ידי המשיבה, ישנה אפשרות פרשנית נוספת, והיא שבית המשפט המחוזי כלל לא נדרש ולא נתן את דעתו לשאלה האם השכירות מתייחסת לחצר הצמודה למושכר. כפי שאפרט, לדעתי לא ניתן לשלול אפשרות פרשנית זו, וממילא המסקנה המתבקשת היא שלא נוצר השתק פלוגתה. כמו בכל שאלה פרשנית, יש לפתוח בלשון הטקסט. פסק הדין קובע שזכויות המערערים מוגבלות לנכסים שנזכרים בחוזה השכירות, וכי על המערערים לסלק ידם מה"מגרש" למעט בית המגורים והרפת. השאלה שלענייננו היא האם המונח "מגרש" מתייחס לכל השטח או רק לחטיבת הקרקע שהצריף היה בה, במובחן מהשטח אשר הבית והרפת נמצאים בו. לא אכחד כי פשוטו של מקרא נוטה יותר לפרשנות המוצעת על ידי המשיבה, היינו כי ה"מגרש" שעל המערערים לפנות את ידם ממנו הוא כל שטח שאינו חלק מבית המגורים או מהרפת עצמם. אולם מעיון בפסק הדין סבורני כי לא ניתן לשלול גם את האפשרות הפרשנית האחרת, לפיה יש לקרוא את התיבות "המגרש" ו"הצריף" יחד, במובן זה שהקביעה לפיה הסכם השכירות אינו חל על "המגרש" מתייחסת לחלקת הקרקע אשר הצריף משתייך אליה. לפי קו פרשנות זה, בית המשפט כלל לא נדרש לשאלה האם זכות הדיירות המוגנת במבנים משתרעת גם על החצר הסמוכה למבנים או על חלק ממנה, אלא דן בשאלה על איזה מבנים חל חוזה השכירות. בהקשר זה אבקש לציין מספר נקודות אשר מאפשרות לדעתי פרשנות כזו במישור הלשוני. ראשית, אין בפסק הדין הגדרה של המונח "מגרש". כמו כן, המילה "חצר" אינה נזכרת כלל בפסק הדין. שנית, יש לשים לב לאופן הצגת השאלה הרלוונטית בפסקה 2.ב לפסק הדין: "על אלו מבנים חלה הגנת החוק?". שלישית, בכל המקומות בהם נעשה בפסק הדין שימוש במונח "המגרש" הרי שהוא נעשה בסמוך למילה "הצריף". במקום אחד (פסקה 4) נעשה שימוש במילה "קרקע" בלא להזכיר את "הצריף", אולם גם שם מתייחס בית המשפט ל"מבנה שהיה קיים עליו". רביעית, בפסק הדין ישנם ביטויים המתייחסים ל"מגרש" כאל כזה הנמצא סמוך למושכר ("בקרקע שליד המושכר" בפסקה 4, "במגרש שליד המושכר" בפסקה 5, "במגרש שהמושכר צמוד לו" בפסקה 8.ב). ביטויי סמיכות מעין אלו עשויים לדעתי להתיישב עם התייחסות אל ה"מגרש" כאל יחידה מובחנת הנמצאת סמוך לשטח המושכר, ולאו דווקא כאל שטח המקיף את יחידות המושכר. אכן, במישור הלשוני הפרשנות המוצעת על ידי המשיבה, אשר כאמור אומצה בזמנו גם על ידי ראש ההוצאה לפועל, נראית טבעית יותר. אולם, נוכח האמור לעיל סבורני כי הפרשנות האחרת – זו הגורסת כי עניין החצר כלל לא עמד על הפרק – אפשרית גם היא מבחינה לשונית. ממילא, נפתחת הדרך לבחינת השאלה הפרשנית בהתחשב בנסיבות. כפי שאפרט עתה, סבורני כי בחינת מכלול הנסיבות מביאה למסקנה כי נותרה עמימות בשאלה האם הפלוגתה שהוכרעה בפסק הדין מתייחסת לשאלת תחולת השכירות על החצר הצמודה לבית המגורים ולרפת, וממילא פסק הדין אינו מקים השתק פלוגתה בשאלה זו. כאשר עולה השאלה מהי הפלוגתה שהוכרעה במסגרת פסק הדין, ישנה חשיבות רבה לכתבי הטענות הגודרים את המחלוקת (ראו, יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 877 (2015)). במקרה הנוכחי, סבורני כי השאלה מה בדיוק נטען בפני בית המשפט המחוזי עשויה להיות בעלת חשיבות בכל הנוגע לשאלה הפרשנית שלענייננו. כך, אם נניח – לצורך ההמחשה – כי המינהל מיקד את טענותיו בערעור בנושא היקף השכירות בשאלת הזכויות על הצריף, הרי שהדבר עשוי לתמוך בטענה כי ההתייחסות ל"מגרש" בפסק הדין אינה לחצר כולה אלא לשטח בו נמצא הצריף. אלא שכתב הערעור או פרוטוקול הדיון בפני בית המשפט המחוזי לא הוגשו כראיה (וניתן להניח כי הדבר נובע מאובדן המסמכים בחלוף השנים), ובכך יש כדי להקשות על זיהוי הפלוגתה שהוכרעה. מכיוון שהנטל להוכיח כי נוצר השתק פלוגתה רובץ על הטוען לכך, עובדה זו נזקפת לחובת המשיבה. נתון נוסף שיש ליתן עליו את הדעת בהקשר זה הוא העובדה כי בפועל לא פונה מלוא השטח אלא רק חלק ממנו, ולאחר מכן תיק ההוצאה לפועל נסגר תוך מתן דיווח כי "הפינוי בוצע במלואו". מקובלת עלי עמדת חברתי כי אופן ביצוע הפינוי אינו יכול לגבור על הוראות פסק הדין. עצם העובדה שכלל השטח לא פונה עשויה לנבוע מהיעדר צורך או מטעות של הגורם המפנה. גם העובדה שניתן דיווח לפיו הפינוי בוצע במלואו עשויה לנבוע מטעות. בהינתן שמדובר בדיווח מנהלתי-טכני, דומה שאין לומר כי נוצר השתק המונע מהמינהל (או מהמשיבה הבאה בנעליו) לטעון כי פסק הדין לא בוצע במלואו. אולם, כאשר עולה שאלה של פרשנות פסק הדין, דומה כי העובדה שבפועל הצדדים התנהלו בדרך שאינה עולה בקנה אחד עם אחת הפרשנויות (ובענייננו – הפרשנות שבה מצדדת המשיבה) עשויה להיות בעלת משקל מסוים. ומעל כל האמור – כפי שציינה חברתי, על פי הפסיקה השאלה אם חצר צמודה נכללת בשטח המושכר, על אף שהיא אינה נזכרת במפורש בהסכם, מצריכה פרשנות של החוזה הספציפי. בהקשר זה עשויה להיות חשיבות למאפיינים הקונקרטיים של המושכר ולאינדיקציות העשויות להצביע על כוונת הצדדים. אלא שבפסק הדין אין כל התייחסות לפסיקה העוסקת בסוגיית הצמדת החצר למושכר, למבחנים שנקבעו בה, להתאמתם למקרה הקונקרטי וכדומה. חזקה על בית המשפט כי אילו היה סבור ששאלת הצמדת החצר היא חלק מחזית המחלוקת היה דן בסוגיה זו לגופה. בכך יש, לדעתי, אינדיקציה משמעותית כי בית המשפט לא סבר שהשאלה העומדת על הפרק היא תחולת השכירות על החצר, אלא שאלת תחולתה על הצריף והחלק במקרקעין הקשור אליו. בסופו של יום, סבורני כי קיים ספק האם היה למערערים את יומם בשאלת תחולת השכירות על החצר הצמודה למבנה (או על חלקה), ובהתחשב בכך אין מקום לקבוע שנוצר השתק פלוגתה בסוגיה זו. יודגש כי בכך אין כדי לומר, כפי שטוענים המערערים, כי הנחת המוצא הייתה שהחצר הסמוכה לבית המגורים ולרפת היא חלק מהמושכר (ודאי לא כל החצר), אלא רק שנושא זה לא היה חלק ממסגרת הדיון. נוכח כלל האמור, לדעתי לא ניתן לקבוע כי פסק הדין יוצר השתק פלוגתה – לכאן או לכאן – בשאלה האם השכירות משתרעת על החצר או על חלק ממנה, ועל בית המשפט לדון בשאלה זו לגופה. למען הסר ספק אבהיר, כי אין באמור כדי לקבוע כי השכירות חלה על החצר או על חלק ממנה, אלא רק שלא קיים השתק פלוגתה בעניין זה. עוד אציין כי השאלה איזו משמעות יש, אם בכלל, להחזקת המערערים בשטח החצר לעניין השאלה האם השכירות משתרעת עליה צריכה להידון יחד עם מכלול הראיות הקשורות לעניין. במישור העקרוני, ומבלי לקבוע מסמרות, אציין כי החזקה בשטח הנמצא בסביבתו של מושכר, בפני עצמה, אינה מלמדת בהכרח כי השכירות חלה עליו, ויש לשקול גם אפשרויות אחרות, כגון כי מדובר בפלישה אשר הרשות לא טיפלה בה כיאות או כי המחזיק הפך לבר רשות הדירה בשטח זה או בחלקו. אשר על כן, לו הייתה דעתי נשמעת הינו מקבלים את הערעור בחלקו וקובעים כי לא נוצר השתק פלוגתה בשאלה אם החצר או חלק ממנה היא חלק מהמושכר, ומשיבים את הדיון בסוגיה זו לבית משפט קמא על מנת שידון בה לגופה. כמו כן, לאור התוצאה הייתי נמנע מפסיקת הוצאות בערעור. אבי סתיו, שופט כב' השופטת שרון צנציפר הלפמן: חבריי מסכימים כי יש ליתן צו לפינוי המערערים מהמקרקעין, הדרושים באופן דחוף לצורך סלילת דרך ארצית ומימוש מטרות ציבוריות חיוניות. המחלוקת ביניהם מתמצה בשאלה אם פסק דינו של בית המשפט המחוזי משנת 1995 (להלן: פסק הדין) יצר השתק פלוגתה בשאלה אם זכות הדיירות המוגנת של המערערים 2-1 חלה גם על החצר הצמודה למבנים המוגנים. חברי סבור שהתשובה שלילית, ולפיכך יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא, על מנת שידון בשאלה לגופה, ובמידת הצורך ידון גם בשאלת הפיצוי שלו זכאים המערערים בגין פינויים מהחצר. יצוין כי המערערים אינם טוענים לזכויות רק בחלק מהחצר (למשל, החלק המשמש אותם ככניסה ומעבר למבנים המוגנים), אלא לשיטתם הם עושים "שימוש רגיל כפי שנעשה על ידי כל דייר בית צמוד קרקע" בכל השטח הצמוד לביתם, המשתרע על 1,107 מ"ר (סעיף 49 לערעור). לאחר שעיינתי בחוות הדעת של חבריי, ושבתי ובחנתי את פסק הדין, מצטרפת אני לדעתה של חברתי כי יש לדחות את הערעור. אפרט בתמצית את מסקנתי. מעיון בכתב התביעה המקורי, שהוגש לבית משפט השלום בשנת 1990 (צורף כנספח 3 לכתב הערעור), עולה כי תביעת מנהל מקרקעי ישראל נסבה מלכתחילה גם על תפישה נטענת, שלא כדין, של המקרקעין. ה"מקרקעין" הוגדרו כחלקה כולה ולא כחלק ממנה (סעיף 1 לכתב התביעה); הובהר כי לדייר המוגן, סבם של המערערים, הושכרה דירה בת 2.5 חדרים; ונטען כי "לאחר פטירת הדייר תפשו הנתבעים 1 ו-2 [המערערים] חזקה בדירה ובמקרקעין... יתר על כן, הנתבעים תפשו חזקה במקרקעין ובנו בה שלא כדין סככות ומבנה נוסף, אשר לאחרונה שופץ והנתבעים מכשירים אותו למגורים" (סעיפים 4 ו-5 לכתב התביעה. הדגשה הוספה. וראו גם את סעיף 1 לפסק הדין). על רקע זה יש לקרוא, לדעתי, את פסק הדין. בפסק הדין הפנה בית המשפט המחוזי לתיאור "המושכר" בהסכם השכירות, הכולל את הדירה בת שנים וחצי החדרים ("הבית הערבי") והמחסן ("הרפת"). בית המשפט קבע כי סבם המנוח של המערערים "לא היה רשאי ליטול לעצמו זכויות נוספות בקרקע שליד המושכר..." (פסקה 4 לפסק הדין. הדגשה הוספה). בית המשפט כלל אינו דן בשלב זה ב"צריף", הנזכר לראשונה רק בפסקה 5 לפסק הדין. לפיכך ברי, לטעמי, כי כוונת הדברים היא כפשוטם – הקרקע שליד המושכר כפי שהוגדר בהסכם השכירות ובפסק הדין ("הבית הערבי" ו"הרפת"), ללא קשר או הגבלה לחלק הדרומי של החלקה, שבו ממוקם "הצריף". כפי שכבר צוין, בהמשך פסק הדין שב בית המשפט המחוזי וחוזר על הדברים, תוך שמירה על ההבחנה הברורה בין "המושכר", המגרש הצמוד למושכר ו"הצריף". כך, בית המשפט שב וקובע כי זכותם של המערערים מתייחסת אך ורק ל"אותם נכסים אשר נכללים במפורש בהסכם השכירות. אין למשיבים כל זכות במגרש שליד המושכר או במבנה הנוסף המכונה 'הצריף'" (סעיף 5 לפסק הדין. הדגשה הוספה); "אין למשיבים זכות כלשהי במגרש שהמושכר צמוד לו ואף לא בצריף..." (פסקה 8.ב לפסק הדין. הדגשה הוספה); "על המשיבים לסלק ידם מהמגרש האמור בפסקה ב' לבד מ'הבית הערבי' ו'הרפת'" (פסקה 8.ג לפסק הדין. הדגשה הוספה). נוכח הבחנה זו בפסק הדין, בין "המושכר", "המגרש שהמושכר צמוד לו" ו"הצריף", איני סבורה שיש אפשרות לפרש את פסק הדין באופן שדן רק בפינוי המגרש הצמוד לצריף, כפי שטוענים המערערים. למסקנה זו הגיעה חברתי. כך סבר גם בית משפט קמא, שקבע כי לשון פסק הדין "אינה משתמעת לשתי פנים" (פסקה 32 לפסק הדין נושא הערעור). כך קבע גם ראש ההוצאה לפועל בשעתו, כי "פסק הדין קובע בבירור כי זכותם של החייבים [המערערים] מוגבלת אך ורק ל'דירה' אשר לפי הגדרתה לעיל אינה כוללת חצר ומאידך קבע בית המשפט במפורש כין אין לחייבים [המערערים] זכות כלשהי במגרש שהמושכר צמוד לו" (עמ' 4-3 להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 27.2.2008, עמ' 352-351 לנספחי הערעור). לאור האמור, מצאתי לנכון להצטרף לפסק דינה של חברתי. שרון צנציפר הלפמן, שופטת הוחלט ברוב דעות השופטות קיציס וצנציפר הלפמן לדחות את הערעור. המערערים יפנו את המקרקעין בתוך 60 יום. הפיצוי ישולם להם בהתאם להוראות שנקבעו בסעיף 61 לפסק דינו של בית משפט קמא. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בסכום של 20,000 ₪. הערובה שהפקידו המערערים תועבר למשיבה.