פרטי ההליך
לפני:
כבוד השופטת עירית כהן, אב"ד
כבוד השופט גיא שני
כבוד השופטת צבייה גרדשטיין פפקין
המערערת/המשיבה
ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ
על ידי ב"כ עוה"ד תומר זמר ואח'
נגד
המשיב/המערער
פלוני
על ידי עוה"ד מחמוד דחלה, אלי שורקי ואח'
פסק דין
השופטת עירית כהן, אב"ד לפנינו ערעורים שהגישו הצדדים על פסק דין של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת מ' מועלם שיפרמן) מיום 30.10.2025 בת"א 9489-07-21, שבמסגרתו התקבלה טענת המשיב כי האירוע שבו הוא נפגע נכנס לגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים). המערערת ערערה על הקביעה כי חוק הפיצויים חל על האירוע. שני הצדדים ערערו על גובה הפיצוי שנפסק. הרקע המשיב נפגע בתאונה שאירעה ביום 29.12.2019 שבמהלכה נקטע הגליל המרוחק באצבע 2 בידו השמאלית. התאונה אירעה כאשר המשיב ביקש לחבר וו גרירה לכננת חשמלית. הכננת הותקנה על הרכב מספר ימים לפני האירוע. המשיב הפעיל את הכננת על מנת למשוך את הכבל החוצה, אולם הכבל נמשך לכיוון ההפוך, האצבע נתפסה בכננת ונקטעה. ביום התאונה תכנן המשיב לצאת לטיול ג'יפים עם בני משפחתו וחברים. לפני היציאה הוא רצה לבדוק את תפקוד הכננת על ידי בדיקה המדמה גרירה. הכננת הייתה חדשה והותקנה ללא וו הגרירה ולכן הוא נדרש לחבר את הוו ללולאה. המשיב משך מעט את הכבל אולם זה לא השתחרר ולכן הוא חיבר את השלט לכננת והפעיל אותה באמצעותו. מאחר שהחיבור היה הפוך, נמשך הכבל כלפי פנים עם אצבעו של המשיב שנתפסה בכננת ונקטעה. המשיב הצהיר שאלמלא הפגיעה, הוא היה מושך את הכבל, מחבר אותו לוו הגרירה ומבצע ניסיון גרירה במקום. המערערת ביטחה במועדים הרלוונטיים את השימוש ברכב בביטוח חובה. המערערת איננה חולקת על כך שבעת התאונה נעשה שימוש בכוח המכני של הרכב, אלא שלטענתה נסיבות הפגיעה אינן מקימות עילה לפי חוק הפיצויים. לטענת המערערת, פעולת הגרירה טרם החלה, והחזקה המרבה של ניצול הכוח המכני של הרכב לא חלה, שכן אין מדובר ברכב דו-ייעודי, אלא ברכב אשר שני הייעודים שלו תחבורתיים. לטענת המשיב הפעולה שהוא ביצע היא פעולת גרירה שנכנסת לגדר "שימוש ברכב" לפי חוק הפיצויים. נוסף על כך, מדובר בתאונה שאירעה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב ולכן קמה לו עילת תביעה לפי החוק. כאמור, שני הצדדים ערערו על גובה הפיצוי שנפסק. תמצית פסק הדין בבית משפט קמא בית משפט קמא קיבל את טענת המשיב וקבע שהאירוע נכנס לגדר תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים, הן מהטעם שהשימוש שנעשה ברכב נכנס לגדר "גרירה" והן מהטעם שהתאונה אירעה תוך כדי ועקב ניצול הכוח המכני של הרכב. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת ששלב הגרירה לא החל ושהפעולה שביצע המשיב הייתה הכנה לגרירה. נקבע שהגרירה החלה, שכן הפעולה שביצע המשיב הייתה הכרחית לצורך הגרירה והיוותה חלק בלתי נפרד ממנה, וכי ללא חיבור וו הגרירה לכננת לא ניתן היה לבצע את פעולת הגרירה. למעלה מהצורך דן בית משפט קמא בחלופה של ניצול הכוח המכני של הרכב וקבע כי חלה החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב. מדובר בכננת חשמלית המתחברת למנוע של הרכב וייעודה הוא משיכת הרכב עצמו או משיכת רכב אחר לצורך חילוץ – דבר שמוסיף לרכב ייעוד נוסף של גרירה; התאונה התרחשה עקב ניצול הכוח המכני של הרכב שאמור היה להביא לשחרור מספר סנטימטרים של כבל כדי לאפשר לבצע פעולה טכנית ידנית של גרירה; מדובר בסיכון ייעודי של משיכת מטען ולא רק סיכון של תפעול מנגנון מכני; בעת השימוש בכוח המכני של הרכב, לא שינה הרכב את ייעודו. משנקבעה אחריות המערערת, פנה בית משפט קמא ואמד את נזקיו של המשיב בהתאם לחוק הפיצויים, בהינתן, בין היתר, שהמשיב יליד 29.5.1974, הוא היה בן 45 וחצי בעת התאונה, ובן 51 וחצי בעת מתן פסק הדין. בית משפט קמא אימץ את חוות הדעת של המומחים בתחום האורתופדיה ובתחום הכאב, זאת לאחר שהמומחים נחקרו בבית המשפט, לבקשת המערערת. בית משפט קמא קבע שנכותו הרפואית המשוקללת של המשיב היא בשיעור של 25.9% צמיתה (20% נכות בגין כאב + 5% נכות אורתופדית + 2.5% נכות בגין צלקת). כמו כן הוא קבע כי לנכויות אלה השפעה תפקודית לא מבוטלת על המשיב, בשים לב למקצועו כמנעולן הדורש להשתמש באצבעות ידיו במיומנות של דיוק, זריזות ומוטוריקה עדינה. לפני התאונה השתכר המשיב סך של 22,000 ₪ נטו לחודש. הפיצויים שנפסקו הם: הפסד השתכרות בעבר בתקופת אי הכושר סך של 20,853 ₪. גריעה מכושר ההשתכרות סך של 731,166 ₪. הסכום מהווה כ- 65% מתחשיב אקטוארי המבוסס על הנכות הרפואית ללא צלקות (24%) ועל הכנסתו של המשיב. הוצאות רפואיות, כולל הוצאות בגין קנאביס רפואי, סך של 90,000 ₪. נקבע כי השימוש בקנאביס מסייע למשיב לתפקד ולעבוד. הסכום נפסק בהתחשב בכך שהמשיב נעזר בקנאביס בעבר, עקב תאונה קודמת בשל כאבים ברגלו. עזרת הזולת סך של 30,000 ₪. נזק לא ממוני סך של 49,608 ₪. סה"כ: 921,627 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. דיון לאחר שעיינתי במכלול החומר ושמעתי את טענות הצדדים, אני מקבלת את טענת המערערת שהתאונה אירעה בשלב של הכנה לגרירה, ועוד בטרם החלה הגרירה, ולכן לא נעשה ברכב "שימוש" כמשמעותו בחוק הפיצויים, כפי שיפורט להלן. עם זאת, אני סבורה שהתאונה אירעה תוך כדי ועקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ומטעם זה היא נכנסת לגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע כי יראו כתאונת דרכים גם "... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". המערערת איננה חולקת על כך שבעת התאונה נעשה שימוש בכוח המכני של הרכב, אלא שלטענתה, על מנת שתחול החזקה נדרש שלרכב יהיה ייעוד לא תחבורתי, נוסף לייעודו התחבורתי, ושהאירוע יקרה בעת ניצול הכוח המכני של הרכב לייעוד הלא תחבורתי. לטענת המערערת, ג'יפ נחשב לרכב חד תכליתי שייעודו הוא תחבורה, גם אם מותקנת עליו כננת. פעם אחת הוא מגשים את ייעודו התחבורתי בעת נסיעה בכביש או בשטח, ופעם שנייה הוא מגשים את ייעודו התחבורתי בגרירה. עוד לטענתה, הכננת היא אביזר המסייע לייעוד התחבורתי ואינה הופכת את הג'יפ לכלי עבודה דו תכליתי כמו מערבל בטון או טרקטור עם כף, מלגזה עם סל הרמה וכד'. הפסיקה מתייחסת לתאונות שאירעו ברכבים דו-ייעודיים, כאשר הנזק נגרם עקב ניצול הכוח המכני לצורך הייעוד הנוסף, שהוא בדרך כלל הייעוד הלא תחבורתי. במקרים אלה נפסק כי "על מנת שאירוע תאונתי יהיה כלול בגדרי החזקה המרבה הנדונה, צריכים להתקיים מספר תנאים: ראשית, החזקה רלבנטית לתאונות בהן מעורב רכב רב-ייעודי (או רב-תכליתי, לרבות דו-תכליתי), שיש לו ייעוד נוסף על ייעודו התחבורתי, כאשר בעת התאונה על הרכב לפעול במסגרת הייעוד הלא-תחבורתי שלו. כמו כן, נדרש כי הייעוד הלא-תחבורתי יהיה ייעוד מקורי של הרכב, כך שהרכב אינו יכול לרכוש ייעודים זמניים המשתנים מעת לעת. שנית, על המאורע להתרחש עקב ניצול הכוח מכני של הרכב. דרישה זו מחייבת קיומו של קשר סיבתי, משפטי ועובדתי, בין התאונה לבין הכוח המיכני שהפעיל הרכב במסגרת התכלית הלא-תחבורתית שלו. שלישית, על הרכב לשמור על ייעודו המקורי בעת התרחשות התאונה" (רע"א 7254/12 ג'ברין נ' עזבון המנוח גב'רין (21.8.2014), ופסקי הדין הנזכרים שם). הכננת הורכבה על הרכב כדין, כפי שעולה מתעודת עובד הציבור מיום 3.11.2019 שנערכה על ידי משרד התחבורה. לפי תעודת עובד הציבור, ברכב בוצע שינוי טכני של הוספת כננת שייעודה משיכת הרכב עצמו או משיכת רכב אחר לצורך חילוץ. לעניין הוספת ייעוד לרכב באמצעות התקנת אביזר לאחר ייצורו ראו והשוו לרע"א 7254/12 הנ"ל, שבו נדונה תאונה שאירעה תוך כדי ניצול הכוח המכני של מכונת קידוח שהותקנה על משאית זמן קצר לאחר ייצור המשאית. הכננת שהורכבה על הרכב הוסיפה לו, אפוא, ייעוד נוסף של משיכת הרכב או משיכת רכב אחר לצורך חילוץ, נוסף לייעוד התחבורתי הקלאסי של נסיעה, וכך הפכה אותו לרכב דו-ייעודי. לטעמי, אין בעובדה שהייעוד הנוסף הוא תחבורתי במהותו, כדי להוציא את התאונה מגדר החזקה המרבה, כל עוד מדובר בייעוד נוסף, מעבר לייעוד התחבורתי הקלאסי של נסיעה. כפי שנפסק, החזקה המרבה של ניצול הכוח המכני של הרכב איננה כפופה למגבלת הייעוד התחבורתי, והרחיבה את תחולת החוק על תאונות שאין כל קשר בינן לבין סיכון תחבורתי (רע"א 7454/17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (7.1.2018)). הרחבת תחולת החוק על תאונות שאין קשר בינן לבין סיכון תחבורתי, אינה מובילה למסקנה שהחזקה לא תחול כאשר הייעוד הנוסף הוא תחבורתי באופיו. ראיה לכך ניתן למצוא בפסיקה שקבעה שפעולות של פריקה וטעינה, אשר הוכרו כפעולות למטרות תחבורה, נכנסות לגדר החזקה המרבה כאשר הן מבוצעות באמצעות ניצול הכוח המכני של הרכב (ראו כדוגמה את רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (1996)). פרשנות שלפיה החזקה לא תחול כאשר ניצול הכוח המכני נעשה לייעוד (נוסף) תחבורתי, רק משום שמדובר בייעוד תחבורתי איננה מתיישבת עם רוח החוק והמטרה התחבורתית העומדת בבסיסו. בפסק הדין שניתן בעניין כהן (רע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) 250 (2000)), נדונה תאונה שאירעה במהלך משיכת כבל של כננת לצורך חיבורה אל עץ. בית המשפט העליון מצא שהשימוש שנעשה בכננת באותו מקרה נכנס לגדר "גרירה", ולכן לא נדרש לשאלה האם חלה החזקה המרבה של ניצול הכוח המכני. בערכאה המבררת ובבית המשפט המחוזי כערכאת ערעור היו דעות שונות בנוגע לתחולת החזקה. בית משפט השלום קבע שהחזקה חלה שכן הייעוד של חילוץ עצמי איננו תעבורתי, מה שהופך את הרכב לדו-ייעודי (בבית משפט השלום התביעה נדחתה מהטעם שלא התקיימה הדרישה שלפיה הרכב לא שינה את ייעודו המקורי). ערכאת הערעור סברה שהחזקה לא חלה, שכן התקנת הכננת לא הוסיפה לרכב ייעוד נוסף מעבר לייעוד התעבורתי. אני סבורה, כאמור, שהתקנת הכננת על הרכב הוסיפה לו ייעוד נוסף והפכה אותו לרכב דו-ייעודי, והתאונה אירעה תוך כדי ועקב ניצול הכוח המכני של הרכב לייעוד הנוסף. בכל הנוגע לשאלה האם פעולת הגרירה כבר החלה או שהתאונה אירעה בעת ההכנה לגרירה, המשיב טוען שחיבור הוו לקצה הכננת הוא חלק אינטגרלי מפעולת הגרירה, שכן ללא הוו לא ניתן לבצע גרירה. לטענתו, החלוקה שמבקשת המערערת לעשות בסדר הפעולות היא מאולצת. הוא נפגע לאחר שהוא החל בפעולת הגרירה ולא בפעולת לוואי או הכנה, שהוא מסכים שאיננה חלק מהשימוש. בעניין כהן הנ"ל התאונה אירעה, כאמור, כאשר ילדים ניסו לפרוס את כבל הכננת במטרה לחבר אותו לעמוד בחצר כדי לגרור את הג'יפ ונקבע שמדובר בפעולת הכנה הנכנסת לגדר "גרירה". בענייננו, התאונה אירעה עוד לפני השלב של משיכת הכבל לצורך חיבורו לעמוד. היא אירעה בשלב של חיבור הוו לכננת, פעולה המהווה שימוש לוואי שאין לראותו חלק מפעולת הגרירה. פרשנות זו מתיישבת עם מגמת בית המשפט העליון שלא להרחיב את המונח "שימוש ברכב מנועי" מעבר למשמעות הטבעית והיום-יומית של השימושים המוכרים המנויים בחוק, המהווים רשימה סגורה, שאינה כוללת שימושי לוואי שאינם מנויים בה (רע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2.11.2021)). אני דוחה את הערעורים בנוגע לגובה הפיצוי שנפסק. בעת פסיקת הפיצוי הביא בית משפט קמא בחשבון את גובה הנכות, את השלכותיה התפקודיות ואת העובדה ששכרו של המשיב בפועל לא פחת. גם הפיצוי בגין קנאביס, אף אם הוא על הצד הגבוה, אינו חורג מהמקובל. אני דוחה, אפוא, את שני הערעורים. משנדחו שני הערעורים, אין צו להוצאות. עירית כהן, שופטת השופט גיא שני אני מצטרף לקביעתה של חברתי, השופטת ע' כהן, כי דין הערעור להידחות. בית משפט השלום בא לכלל מסקנה כי במקרה דנן קמה תחולה לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). למסקנה זו הגיע בית המשפט בשתי דרכים חלופיות: דרך אחת היא ההגדרה הבסיסית (שימוש של "גרירה"), ודרך שנייה היא החזקה המרבה (ניצול הכוח המכני של הרכב). לגבי הקביעה כי מתקיים במקרה דנן שימוש ברכב מנועי מסוג "גרירתו", לא נעלם מעיני פסק הדין ברע"א 7509/98 כהן נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(1) 250 (2000), שם נקבע כי "גם תאונות שיתרחשו במהלך פעולות הכנה לגרירה יסווגו כ'גרירה' וכ'שימוש ברכב מנועי'". עם זאת, נראה כי לפי אמות המידה שאומצו בשנים האחרונות בכל הנוגע לפרשנותן של דרכי השימוש, יש לקבוע כי במקרה שלפנינו טרם החלה פעולת הגרירה עצמה (להבדיל מפעולות לוואי), ועל כן לא קמה חבות מכוח ההגדרה הבסיסית (ראו למשל רע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2.11.2021)). מכל מקום, סבור אני, כמו חברתי, כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בנוגע לתחולת החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני של הרכב. בענייננו, המערערת אינה מבקשת לחלוק על כך שהכננת נחשבת חלק מהרכב (לאחר שהותקנה כדין באמצעות יצרן מורשה), וכי היא מופעלת באמצעות הכוח המכני של הרכב. טענתה של המערערת היא שהג'יפ – גם כשהכננת מותקנת בו – אינו רכב דו-ייעודי, ושאף אם ייקבע כי לרכב יש ייעוד כפול, אזי מדובר בשתי תכליות תחבורתיות. מכאן, שלא ניתן לקבוע כי התאונה אירעה עקב הפעלת כוח מכני במסגרת תכלית לא תחבורתית של הרכב. לאחר ששקלתי בדבר באתי לכלל מסקנה כי אין לקבל טענה זו. המערער מפנה לפסק הדין המכונן בפרשת עוזר (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532 (1996)). באותו מקרה, המאורע נגרם בעת טעינה של מטען על משאית. הטעינה נעשתה באמצעות ניצול הכוח המכני של המשאית, אשר הפעיל מנוף המחובר לרכב. בית המשפט העליון פסק כי אף שלא מדובר בתאונת דרכים מכוח ההגדרה בסיסית (נוכח חריג הפריקה והטעינה), הרי שקמה תחולה לחזקה המרבה של ניצול הכוח המכני. חזקה זו – כך נקבע – "מכוונת לכל אותם המקרים שבהם הרכב הוא 'רב-תכליתי'. זהו רכב אשר על-פי ייעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה (הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות – שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית – המנצלות את כוחו המכאני של הרכב. התאונה עצמה נגרמה במסגרת ניצול כוחו המכאני של הרכב להגשמתן של פעולות נוספות אלה..." (פס' 36 לפסק הדין של הנשיא (אז השופט) א' ברק; ההדגשה אינה במקור). עוד קבע בית המשפט העליון כי "כאשר הטעינה והפריקה באמצעות הכוח המכאני של הרכב העומד הן חלק מייעודו המקורי של הרכב אשר ממשיך להיות גם בעל ייעוד תעבורתי, כי אז הנזק הנגרם תוך כדי טעינה ופריקה נופל לגדר החזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכוח המיכני של הרכב'" (פס' 39 לפסק הדין). מפסק הדין בעניין עוזר אנו למדים כי רכב מנועי שעליו הותקן דרך קבע – התקנה כדין, להבדיל מחיבור מאולתר – אביזר אשר נועד לשימוש נוסף (שאינו נסיעה) בכלי הרכב כמקור כוח, הוא רכב דו-ייעודי (ראו גם רע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל – עבודות מתכת (אצל מיכה אלימלך), פ"ד נו(1) 721 (1998)). יצוין, כי מפסק הדין עוזר ניתן לכאורה להסיק שהחזקה עשויה לחול גם במקום שבו ניצול הכוח המכני בגדרי הייעוד הנוסף, שאינו נסיעה, הוא בעל הקשר תחבורתי "במובן הרחב". במה דברים אמורים? ובכן, בעניין עוזר (ובפסקי דין נוספים) נקבע כי טעינה ופריקה של מטען על רכב, לצורכי הובלתו, הן פעולות למטרות תחבורה. "אכן, נזק גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב ובפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי" (עניין עוזר הנ"ל, פס' 30 לפסק הדין). גם בספרות צוין כי פריקה וטעינה של מטען, כשהרכב עומד, אמנם הוצאו מכלל השימוש ברכב, אך הן "נופלות בגדר המבחן התחבורתי" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 186 (2020)). והנה, על אף שפריקה וטעינה מקיימות את המבחן התחבורתי, פסק בית המשפט העליון, בבואו לדון בחזקה המרבה, כי משאית שעליה מותקן מנוף המשמש לפריקה וטעינה היא רכב דו-ייעודי: ייעוד אחד הוא נסיעה (תנועה יבשתית), וייעוד אחר הוא פריקה וטעינה (באמצעות מנוף). מכאן ניתן להסיק כי אין בהכרח זהות בין המבחן התחבורתי בהגדרה הבסיסית, שעשוי להיות מיושם בגישה מרחיבה וגמישה (על היישום הגמיש של התנאי "למטרות תחבורה", תוך בחינת ההתרחשות בהקשר הכולל שלה וכחלק משרשרת פעולות שסופה סיכון תחבורתי, ראו ריבלין, בספרו הנ"ל, עמ' 190, 195-193); לבין המבחן המשמש לאיתור ייעוד כפול בחזקה המרבה. בגדרי החזקה, השאלה המרכזית היא אם הכוח המכני של הרכב משמש לא רק לצרכי נסיעה (ייעוד תעבורתי "מובהק"), כי אם גם לייעוד נוסף, מקורי, שעומד בפני עצמו ומסווג כלא תעבורתי. ובלשונו של ריבלין: "ניצול הכוח המכני פירושו אפוא – ניצול כוח המנוע... לצורך שונה מן הניצול הרגיל של המנוע לנסיעה" (שם, עמ' 342). ומעניין עוזר – לכאן: גם בענייננו הותקן על הרכב אביזר מקורי – כננת – המופעל באמצעות הכוח המכני (כאמור, המערערת לא ביקשה לחלוק על כך). חשוב להדגיש כי הייעוד המובנה של הכננת אינו רק חילוץ עצמי של הג'יפ ("גרירתו"), כי אם גם חילוץ של כלי רכב אחרים. אם תרצו, ניתן לדמות את הכננת למעין "מנוף" למשיכת "מטען" מסוג רכב תקול או תקוע. הג'יפ שוב לא משמש רק לנסיעה (ייעוד תחבורתי "במובן הצר"), כי אם גם לפעולות נוספות המנצלות את הרכב כמקור כוח, לרבות הרמה, משיכה וחילוץ של כלי רכב מושבת. מדובר אפוא ברכב דו-ייעודי (ראו גם את פסק דינה של חברתי השופטת גרדשטיין פפקין בת"א (מחוזי מרכז) 7329-04-21 פלוני נ' גרר שער הגיא דניאלי דוד בע"מ (22.2.2026)). אם כן, הוכח כי הרכב בענייננו הוא "דו תכליתי"; ובלשון פסק הדין עוזר, "זהו רכב אשר על-פי ייעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה (הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות – שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית – המנצלות את כוחו המכאני של הרכב". נזקו של הנפגע הוסב לו בעת ניצול הכוח המכני במסגרת הייעוד הנוסף, לאמור: הפעלת הכננת לצורך חיבור וו הגרירה. התנאים שנקבעו בעניין מנופי יהודה הנ"ל (פס' 8 לפסק הדין), מתקיימים כולם: הנזק נגרם עקב ניצול הכוח המכני, ולא כתוצאה מהליך גרימה אחר; הכוח המכני שנוצל הוא חלק מהייעוד המקורי של הרכב; והרכב לא איבד את ייעודו המקורי התעבורתי. מבחינת הקשר הסיבתי המשפטי, הנזק הוא במתחם הסיכון שנוצר עקב ניצול הכוח המכני בייעוד הנוסף, שאינו נסיעה. ודוק: בעת התאונה אמנם לא בוצעה עדיין משיכה של רכב, אך כפי שכבר צוין, איננו מצויים עוד בהגדרה הבסיסית המתמקדת בשימושים למטרות תחבורה, כי אם בחזקה המרבה, המקדמת פני סיכון שונה – זה הכרוך בניצול הכוח המכני של הרכב לייעוד מקורי לא תעבורתי (במובן האמור לעיל). ניתן לומר על הפעולה של הפעלת הכננת לצורך חיבור וו הגרירה, כי מדובר ב"התנהלות אגב הפעלת הרכב לייעודו המקורי" (ראו והשוו רע"א 7454/17 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (7.1.2018)). משל למה הדבר דומה? טלו משאית עם מנוף הַנּׅזּוֹן מהכוח המכני של הרכב. הניחו כי לצורך הנפת מטען מסוים יש לחבר למנוף אנקול. המפעיל מוריד את המנוף באמצעות השלט לצורך חיבור האנקול, ונחבל כתוצאה ישירה של תנועת המנוף. סבורני כי במקרה כזה מצויים אנו במסגרת ניצול הכוח המכני לייעוד הלא-תחבורתי של הרכב (הגם שההנפה טרם בוצעה), ומתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כנדרש (השוו: רע"א 7597/22 פלוני נ' פלוני (27.4.2023)). כך שם, וכך גם בענייננו. הערה במאמר מוסגר: קולמוסים רבים נשברו בניסיונות להחדיר היגיון וסדר בחוק הפיצויים. כמה מן הקולמוסים נשחקו בתיאור התסכול הנלווה לניסיונות אלה. כך התוודענו אל "הדג שאינו דג" (ע"א 1109/00 מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(2) 49 (2001)), וכך מצינו את התיאור הבא: "חוק הפיצויים נתפר טלאי על טלאי, וחלקיו השונים אינם עולים בקנה אחד זה עם זה. משמשים בו בחוק זה מונחים בעלי פריסה רחבה ולצדם הגדרות פרטניות, שבחלקן אף לובשות אופי קזואיסטי. החוק כולל הגדרה בסיסית של תאונת הדרכים והגדרה כוללת, הגדרה ראשית והגדרות משנה, חזקות מרבות וחזקות ממעטות, כללים וחריגים, הוראות כלליות והוראות מיוחדות – כולם עומדים זה לצד זה, ולעיתים מסיגים זה את תחומו של זה. הקושי מתגבר עקב חוסר הקוהרנטיות והיעדר העקביות בכל הנוגע לתכלית החוק..." (רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, פ"ד נט(3) 541 (2004)). לאורך השנים, וביתר שאת בשנים האחרונות, ניכרת מגמה ברורה של חתירה לאחידות בפרשנות חוק הפיצויים, ושל התרחקות מהבחנות "דקיקות" שקשה להצדיקן (ראו למשל רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.2019)). אולם, כפי שיוכיח גם המקרה דנן, עדיין רחוקה הדרך מתמונה משפטית בהירה והרמונית, שכל חלקיה משתלבים זה בזה. לבסוף, שותף אני למסקנתה של חברתי, השופטת כהן, כי אין מקום להתערבותנו – לכאן או לכאן – בקביעותיו של בית המשפט קמא לגבי שומת הנזק. גם אם אפשר היה, בראשי נזק מסוימים, להגיע להערכה שונה במידת מה, לא מצאתי כי בית משפט השלום חרג באופן מובהק מאמות המידה המקובלות בפסיקת הפיצויים. הדברים אמורים גם בכל הנוגע לראש הנזק המרכזי של הפסד השתכרות בעתיד, שבו נפסק הפיצוי לפי 65% מחישוב אקטוארי. גיא שני, שופט השופטת צבייה גרדשטיין פפקין אני מצטרפת לקביעתם של חבריי להרכב כי דין הערעורים להידחות. בכל הנוגע לחלופה במסגרת ההגדרה הבסיסית – אף אני סבורה כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי בנסיבות המקרה – הפעלת הכננת ומשיכת הכבל – יש בהן כדי להיכנס לתחולת חוק הפיצויים במסגרת פעולת השימוש של גרירה. לטעמי, פעולת הגרירה עצמה טרם החלה. המשיב הפעיל את הכננת לצורך משיכת הכבל והרכבת וו הגרירה. מדובר בפעולת הכנה או בפעולת לוואי של הגרירה. כיום הדין קובע כי כדי להיכנס לתחולת חוק הפיצויים יש להתאים את הנסיבות לרשימה הסגורה של המקרים המנויים בהגדרה של סעיף 1 לחוק, ואין עוד מקום להכיר בשימושי לוואי (רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (29.10.2007)). משכך, פעולת הגרירה מתחילה מחיבור הנגרר לגורר עד הפרדתם ולכל היותר (וגם זאת בספק) בזמן ההפרדה או בזמן החיבור (ראו לדוגמה ע"א (מחוזי חי') 42028-09-12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (17.4.2013); ת"א (שלום ת"א) 12163-12-11 כראדי נ' נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ (14.3.2018); ועוד). אשר לחזקה המרבה – שימוש בכוח המכני – כמו חבריי גם אני סבורה שכל התנאים שנקבעו בפרשת עוזר להחלת החזקה המרבה התקיימו בענייננו. לצד זאת, גם אני סבורה כחברי השופט גיא שני, כי אחד מתנאי החזקה המרבה של שימוש בכוח מכני דורשת קיומם של שני ייעודים – תעבורתי וכזה שאינו תעבורתי. דרישה זו בעינה עומדת. במקרה שלפנינו – שבו הותקנה כדין הכננת לחילוץ ולגרירה – והפגיעה הייתה בזמן שימוש בכוח המכני של הכננת – או אז מקובלת עליי דרך יישומם של שני חבריי, השופטת עירית כהן והשופט גיא שני, שלפיה הכננת משמשת כ"מנוף" להסעה, למשיכה ולגרירה של רכבים או משאות אחרים. משכך הרכב משתמש בכוח המכני לצרכים נוספים שהם מעבר לייעוד התחבורתי של הנסיעה. אשר לערעורים בשאלת הנזק – גם כאן שותפה אני למסקנת חבריי כי יש לדחות את הערעורים של שני הצדדים. בהינתן כי מחד גיסא, התרשם בית המשפט כי יש השפעה תפקודית ממשית לנכות הרפואית בהתחשב במקצועו של המשיב – מנעולן – ונוכח היותו עצמאי בתחום זה, ומאידך גיסא, המשיב שב לעבודתו, על אף כאביו, ושכרו עלה לאחר התאונה – הרי שמקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לפסיקה גלובאלית בסדר גודל של 65% מחישוב אקטוארי בראש הנזק של גריעה בכושר ההשתכרות. גם בשאר רכיבי הנזק אין להתערב בהיעדר חריגה מאמות המידה המקובלות בפסיקת הפיצויים. צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת על דעת כל חברי ההרכב, הערעורים נדחים. הערובות, ככל שהופקדו, יוחזרו למפקידים. ניתן והודע היום כ"ז תשרי תשפ"ז, 08/10/2026 בהיעדר הנוכחים. עירית כהן, שופטת גיא שני, שופט צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת