ת"א 23809-01-25 ת"א 23809-01-25

תובענה למתן פסק דין הצהרתי המצהיר כי התובע, נתן שמחה ירושלמי (להלן: "התובע") הוא הבעלים של מקרקעין הידועים כגוש 8239 חלקה 95 בנתניה, בשטח של 104.5 מ"ר, אשר מהווה 1/35 מהחלק במקרקעין, הרשומים כיום ע"ש ירוסלימסקי פרל בלומה ז"ל - אמו המנוחה של התובע. יצויין כי התובע הינו אשל"א. אשתו ושני בניו מונו כאפוטרופוסים לגופו ולרכושו והגישו את התביעה בשמו. הרקע לתביעה התובע, יליד 1944, הינו בנו של המנוח ירושלמי (ירוסלימסקי) שמואל ז"ל, שנהרג ביום 30.5.1948 בקרבות תש"ח, ושל המנוחה, פנינה גולדמן ז"ל (לשעבר ירוסלימסקי בלומה פרל), שנפטרה ביום 11.6.2016. הנתבעות 1-4 (להלן: "הנתבעות") הן אחיותיו החורגות של התובע, שנולדו מאותה אמא. הוריו של התובע נישאו ביום 16.3.1943. בהתאם לתעודת רישום מקרקעין מיום 21.3.1946 (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן), נרשמו על שם אביו של התובע 500/28213 חלקים מחלקה 3 בגוש 8239, אשר פוצלה לאחר מכן לשתי חלקות בגוש 8239 - מס' 59 (להלן: "חלקה 59") ו-95 (להלן: "חלקה 95") (להלן ביחד: "המקרקעין"). בהתאם לנסח היסטורי של המקרקעין שצורף כנספח ח' 3 לסיכומי הנתבעות, הזכויות במקרקעין נרשמו בשנת 1947 ע"ש אביו ואימו של התובע. לפיכך, בעת נפילתו, היו לאב ז"ל זכויות רשומות במחצית מהמקרקעין. ביום 17.1.1950 ניתן צו ירושה לאב המנוח, לפיו התובע הינו היורש היחיד של אביו. בהתאם לצו הירושה, ביום 6.5.1951 נרשם התובע כבעלים של 1/4 מחלקה 59. 1/4 נוסף נרשם על שם אימו של התובע עוד בשנת 1947 (עפ"י נסח היסטורי שצורף כנספח ח1 לסיכומי הנתבעות). ביום 3.6.1990 העבירה אימו של התובע ז"ל לבנה, התובע, את זכויותיה בחלקה 59 בעסקת מכר ללא תמורה. בהתאם לכך, נרשם התובע ביום 25.9.1990 בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של 1/4 מחלקה 59. הזכויות בחלקה 95, בעניינן הוגשה התביעה שלפני, רשומות במרשם המקרקעין, החל משנת 1966, בין היתר ע"ש ירוסלימסקי בלומה פרל (1/35) והתובע (1/35) (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן). המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בזכויות בחלקה 95 הרשומות ע"ש האם ז"ל. בעוד, שלטענת התובע, המקרקעין בשלמותם היו בבעלות אביו המנוח, ובהיותו היורש היחיד - הוא הבעלים של מלוא הזכויות במקרקעין, לרבות חלקה 95 בשלמותה, טוענות הנתבעות כי התובע ירש את חלקו של אביו בלבד במקרקעין, ובכלל זה את חלקו בחלקה 95 (1/35), ואילו הן, ביחד עם התובע, ירשו את חלקה של אמם בחלקה 95 (1/35), בהתאם לצוואה שהותירה אחריה האם ז"ל משנת 1988 (נספח יא' לכתב התביעה המתוקן). יצויין כי בשל מחלוקת ביחס לכספי האם המנוחה בחשבון הבנק, התנהל בין הצדדים הליך בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (תיק תמ"ש 43758-06-16), בו אושר ביום 7.3.17 הסדר פשרה בין התובע לבין אחיותיו (נספח יד' לכתב התביעה המתוקן) (להלן: "הסדר הפשרה"). עוד יצויין, כי רשם המקרקעין ביצע לאחרונה הליך זיהוי פוזיטיבי של האם ז"ל, שנרשמה בנסח רישום המקרקעין ללא מספר תעודת זהות, ובכך הוסר המכשול הטכני לרישום. ניסיונות הצדדים להגיע להסכמה שתייתר הכרעה בתיק, לא צלחו. בדיון שהתקיים ביום 16.2.26 הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן על בסיס המסמכים שהוגשו בתיק, לאחר הגשת סיכומים בכתב. הסיכומים הוגשו ובהתאם ניתן אפוא פסק הדין. טענות הצדדים טענות התובע בהתאם לצו הירושה של האב ז"ל, התובע הינו היורש היחיד, לאחר שאימו ז"ל חתמה על תצהיר ויתור, בו הצהירה כי ויתרה על נכסי האב לטובת התובע. משמעות הוויתור היא כי המקרקעין, שהיו רשומים אז כחלקה 3, עברו בשלמותם לידי התובע מכוח צו הירושה. משעה שהאם ויתרה על זכויותיה, פקעו כל זכויותיה במקרקעין. לפיכך, רישום מחצית מהזכויות בחלקה 95 על שם אימו של התובע הינו תוצר של שרשרת טעויות סופר היסטוריות, ובנוסף, תוצר של אי מילוי חובתה של האם בחייה להעביר לתובע בגיל 18 את מלוא הזכויות במקרקעין בהתאם לצו הירושה שניתן. ההעברה ללא תמורה של זכויות האם בחלקה 59, כלל לא הייתה צריכה להתבצע, שכן האם לא הייתה הבעלים של המקרקעין ו/או חלקם, ולכן לא יכולה הייתה להעביר זכויות שאינן בבעלותה. עם זאת, העובדה שבוצעה עסקת מתנה מחזקת את הטענה שהאם הבינה, עוד במהלך חייה, כי הזכויות במקרקעין לא שייכות לה. ניתן רק לשער כי האם לא העבירה לתובע את זכויותיה בחלקה 95 מאחר שכלל לא ידעה במועד ביצוע ההעברה של זכויותיה בחלקה 59 לתובע, על קיומן, והניחה כי עם ביצוע ההעברה, בא הנושא על פתרונו. במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה חתמו התובע והנתבעות על הסכם פשרה. בסעיף 6 להסכם הפשרה ויתרו האחיות ויתור מוחלט וסופי על כל הטענות בעניין עזבון האם ז"ל. הותרת המצב הרישומי על כנו, ומניעת רישומן של הזכויות בחלקה 95 על שם התובע, רק בשל שרשרת טעויות סופר שנעשו בלשכת רישום המקרקעין, משמעותם הפניית עורף ליתום והנצחת הפגיעה האנושה בו. טענות הנתבעות התובע לא הציג כל ראיה המעידה על בעלות במקרקעין נושא התביעה. טענת התובע כי הנתבעות אינן יכולות לרשת את הזכויות במקרקעין שבמחלוקת (הזכויות בחלקה 95) מאחר שהן מעולם לא היו חלק מעזבונה של האם ז"ל, אינה נכונה. ברור מעל לכל ספק שהמקרקעין נרכשו בכספם המשותף של שני בני הזוג, ולכן לכל אחד מבני הזוג מחצית מהזכויות במקרקעין. כך גם עולה מנסח היסטורי של המקרקעין, לפיו לאם מחצית מהזכויות במקרקעין. ויתור האם היה רק על חלקה בעזבונו של בעלה ז"ל (אביו של התובע). היא לא ויתרה על החלק שלה במקרקעין. בשנת 1990 העבירה האם לתובע, ללא תמורה, את חלקה בחלקה 59 בלבד. ההליך שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, היה בקשר עם הכספים בחשבון הבנק בלבד, וכך גם הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים. האם הורישה בצוואתה את כל רכושה לכל חמשת ילדיה, ולכן יש להורות על רישום חלקה של האם בחלקה 95 (1/35) על שם חמשת היורשים. תשובת התובע הטענה כי נותרה כיום בעלות במקרקעין לאם ז"ל אינה נכונה משפטית, מאחר שהאב ז"ל רכש את הקרקע לבדו ביום 29.3.1946. מאחר שהאם לא ירשה דבר מעזבונו של האב, אין בבעלותה כל חלק מהמקרקעין. רישום הפרצלציה בשנת 1947, הינו טעות סופר ברישום, שכן הבעלים של המקרקעין, שהיה באותה העת בחיים, הוא אביו של התובע בלבד. רק בשנת 1951 פוצל המגרש לשני מגרשים של רבע דונם, שאחד מהם נרשם בנאמנות על שם האם, חלף רישומו של כל המגרש ע"ש התובע. אף רשם המקרקעין מודה שטעה ברישום חלקה 95, ולכן צויין בנסח רישום המקרקעין "תיקון טעות סופר". האם לא מוזכרת בשטר המקורי (משנת 1946) כמי ששילמה על המקרקעין או כבעלים בהם. היא מעולם לא עבדה, בעוד שבעלה (אביו של התובע) היה בעל עסק עצמאי וכך פרנס את משפחתו הצעירה ורכש את הקרקע המדוברת, על מנת לבנות עליה בית למגורי המשפחה. לפיכך, רק מופיע האב בשטר. טרם הקמת המדינה, בימי המנדט הבריטי, השטר שנרשם על שם האב, שמואל ירוסלימסקי, הוא זה שקבע את הבעלות במקרקעין ולא מה שנוסף בהמשך עם השנים. החלק שרשום כיום בנאמנות ע"ש האם (בחלקה 95) הוא המשך ישיר לחלק שהועבר ללא תמורה לתובע. לא ניתן לטעון שחצי מהדרך שייכת לתובע ואילו החצי השני מתחלק עם הנתבעות, שבניגוד לתובע, לא שילמו מעולם מס רכוש בגין המקרקעין. דיון והכרעה השאלה שבמחלוקת היא האם לאימו של התובע היו זכויות בחלקה 95, אותן הורישה לילדיה, לרבות לתובע, או שמא הזכויות בחלקה זו (כמו ביתר חלקי המקרקעין) היו בבעלות אביו של התובע בלבד, אשר הוריש אותן בשלמותן לתובע. לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, ובהתבסס על המסמכים שהוגשו בתיק, לאור ויתור הצדדים על קיום הליך הוכחות, נחה דעתי כי יש לקבל את עמדת הנתבעות, לפיה לאם ז"ל היו זכויות בחלקה 95 (1/35), אותן הורישה לחמשת ילדיה, וזאת מהטעמים כפי שיפורטו להלן: נקודת המוצא הינה השטר המקורי המנדטורי מיום 21.3.46 (נספח ו' לכתב התביעה המתוקן). בהתאם לשטר זה, אביו ז"ל של התובע, שמואל ירוסלימסקי, רשום כבעלים יחיד של המקרקעין. בהתאם לצו ירושה שניתן בעניינו של האב ז"ל, התובע הינו יורשו היחיד, לאחר שהאם ויתרה על כל זכות ירושה ביחס לעזבונו (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן). לפיכך, לכאורה, השטר הנ"ל, בצירוף צו הירושה, תומך בטענת התובע כי לאם לא היו זכויות במקרקעין (בין מכוח רכישה ובין מכוח ירושה), ועל כן, לא יכולה הייתה להוריש לנתבעות זכויות, שמלכתחילה לא היו בבעלותה. עם זאת, בהתאם לפסיקה, הרישום המנדטורי הישן בספרי האחוזה, אינו, על-פי ההלכה הנוהגת, ראיה או ערובה חותכת לתוכנו, הן בנוגע לזכות הקניין והן בנוגע לשטח המפורט באותו רישום. לכן, בית-המשפט רשאי לבסס את ממצאיו בעניין הזכויות במקרקעין על מכלול הראיות שמובאות לפניו (ראו: ע"א 7210/00 רפאל דנה נ' מינהל מקרקעי ישראל, נז(6) 468 (2003)). מכלול הראיות שהובאו לפני, מצביע על כך כי לאם ז"ל היה חלק במקרקעין, בנפרד מחלקו של האב ז"ל, אותו היה בכוחה להוריש ליורשיה (התובע והנתבעות). ראשית, הוצג לפני נסח היסטורי של המקרקעין, בו רשומים האם והאב ז"ל כבעלים של המקרקעין עוד משנת 1947, טרם פטירתו של האב (נספח ח' 3 לסיכומי הנתבעות). נסיבות הרישום על שם האם אינן ידועות. טענת התובע כי מקורו של הרישום בטעות סופר אף היא לא הוכחה. אולם, עצם הרישום על שם האם, הינו ראיה לכאורה, לכך שקיימות לה זכויות במקרקעין. לראיה זו מצטרפות ראיות נוספות, התומכות בה. בהתאם לנסח רישום מקרקעין של חלקה 59 (נספח ח' 1 לסיכומי הנתבעות) רשומה האם, החל מיום 24.1.1947, כבעלת זכויות ב-1/4 מהחלקה. רישום זה עולה בקנה אחד עם הנסח ההיסטורי הנ"ל, אשר גם לפיו רשומה האם כבעלת זכויות במקרקעין, החל משנת 1947. כמו כן, בהתאם לנסח רישום מקרקעין של חלקה 95 שבמחלוקת (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן), נרשמה האם ז"ל ביום 27.4.1966, כבעלת זכויות ב- 1/35 מהחלקה. המדובר ברישומים במרשם המקרקעין. בהתאם לסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 "רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו...". הוראת סעיף זה יחד עם הוראת סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 לפיה "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום, אם אין בפקודה זו הוראה אחרת לענין זה, מעניקות לרישום בפנקס החדש תוקף מכריע. יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא, השופט י' עמית בע"א 7041/21 עיסה סלימאן מוסה נ' רשות הפיתוח (נבו 13.3.2022): "משכך, חלות בענייננו הוראות סעיף 81 לפקודת ההסדר וסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, הקובעות את עקרון סופיות המרשם ונועדו לבצר את אמינותו... הלכה עמנו כי הרישום לאחר ההסדר מבטל כל זכות שקדמה לו וסותרת אותו... כך שנוצר "לוח חלק" אשר מוחק כל זכות שקדמה להליכי ההסדר ולא נכללה בו." העובדה כי לאם היו זכויות במקרקעין (בנפרד מהאב), מקבלת חיזוק מצוואת האם (נספח יא' לכתב התביעה המתוקן) בה ציוותה היא את כל רכושה, לרבות זכויותיה בחלקה 59, לחמשת ילדיה בחלקים שווים, כמו גם מעסקה ללא תמורה, בה העבירה את זכויותיה בחלקה 59 לתובע. לו אכן לא היו לאם זכויות בחלקה 59, כטענת התובע, לא הייתה כלולה חלקה זו בנכסי האם המפורטים בצוואה, ואף לא היה צורך בהעברה ללא תמורה של זכויותיה בחלקה זו לתובע. העובדה כי האם כללה את זכויותיה בחלקה 59 בצוואתה, והעבירה אותן, עוד בחייה, לתובע בעסקה ללא תמורה, תומכת בטענה כי לאם היו זכויות במקרקעין, בנפרד מאלו של האב ז"ל. בנסיבות אלה, מצבור הראיות שהובאו לפני, מצביע על כך כי בניגוד לטענת התובע, היו לאם ז"ל זכויות משלה במקרקעין, הן בחלקה 59 והן בחלקה 95, היא נושא המחלוקת שלפני. מאחר שעל פי צוואתה, רכושה של האם ז"ל מתחלק באופן שווה בין ילדיה, יש להורות על רישום חלקה של האם בחלקה 95 (1/35) על שם חמשת היורשים. טענת התובע כי במסגרת הסדר הפשרה שאושר בתיק המשפחה, ויתרו הנתבעות על חלקן בעזבון האם ז"ל, נעדרת בסיס. עיון במסמכים שהוגשו מתוך תיק המשפחה (נספחים יב' – יד' לכתב התביעה המתוקן), מעלה כי המחלוקת שנדונה בהליך הנ"ל נגעה לכספי חשבון הבנק של האם ז"ל ולא לנכסי המקרקעין. כך גם טען עו"ד דוד מנור, ב"כ התובע בהליך הנ"ל בדיון מיום 11.12.16, באומרו: "הגשתי תביעה ממוקדת, שעניינה כספים המצויים בחשבון בנק לאומי" (עמ' 2 לפרוטוקול שו' 22). לפיכך, לא ניתן ללמוד מסעיף 6 להסדר הפשרה, בו הצדדים ויתרו על כל הטענות שעמדו להם בעניין עזבון האם המנוחה, כי הנתבעות ויתרו גם על טענותיהן בעניין נכסי המקרקעין הכלולים בעזבון, שכלל לא נדונו באותו הליך. התוצאה לאור האמור לעיל, נדחית התביעה. זכויות האם בחלקה 95 (1/35) יחולקו וירשמו באופן שווה בין חמשת ילדיה (התובע והנתבעות). לאור מצבו הרפואי של התובע, ולפנים משורת הדין, החלטתי להמנע ממתן צו להוצאות.