ע"פ 15566-06-25 ע"פ 15566-06-25

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת א. אמסלם-גלבוע), אשר לפיה הורשע המערער בשתי עבירות של מכירת משקאות משכרים לקטין, לפי סעיף 193א(א1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על המערער הוטל חודש מאסר מותנה, למשך שנה, שלא יעבור את העבירה בה הורשע. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין, ובמסגרתו נתבקשנו להורות על זיכויו של המערער. נסיבות ההרשעה 1. במסגרת פעילות משטרתית לאכיפת הפרת האיסור למכירת אלכוהול לקטינים שימשה הקטינה ש.ש. סוכנת משטרתית. ביום 3.5.2023, במסגרת עבודתו כמוכר בקיוסק בתל אביב, מכר המערער לסוכנת משקאות אלכוהוליים בשתי הזדמנויות: פעם אחת יין מסוג 'שרדונה', המכיל 12% אלכוהול; ופעם נוספת, מאוחר יותר באותו יום, וודקה מסוג זלאניה, המכילה 40% אלכוהול. בשתי המכירות המערער לא ביקש מהקטינה להציג לו תעודת זיהוי או שאל לגילה. עיקרי קביעות בית משפט השלום 2. בפני בית משפט השלום ההגנה לא חלקה על העובדות אשר צוינו לעיל ואשר פורטו בכתב האישום. ההגנה הסכימה להגשת מוצגי התביעה ואף ויתרה על חקירתם הנגדית של עדי התביעה. בהגיע פרשת ההגנה, בחר המערער להימנע מלהעיד ולעמוד בחקירה נגדית. טיעון ההגנה היה בפן המשפטי ובמסגרתו נטען, כי הפעלת הסוכנת המשטרתית הייתה בניגוד לדין. זאת, משלושה טעמים: "לא מדובר בחקירת עבירה מסוג פשע, לא התקיים מידע מודיעיני ולפיו הנאשם מבצע עבירות מסוג זה והשימוש בסוכן משטרתי אינו הכרחי לקידום החקירה, שכן ישנם כלים אחרים ופוגעניים פחות, לשם אכיפת האיסור הפלילי של מכירת משקאות אלכוהוליים לקטינים". 3. בית משפט השלום הבהיר בהכרעת הדין, כי נוכח עמדת המדינה, נקודת המוצא להכרעתו היא ש"לא קיים מידע מודיעיני שהביא להפעלת הסוכנת". חרף זאת, מצא בית המשפט "כי הפעלת הסוכנת המשטרתית בנסיבות התיק דנן אינה מהווה הפעלה פסולה ואינה נגועה באי חוקיות שיש בה להביא לפסילת הראיות שבבסיס האישום וכדי להעפיל על האינטרס הציבורי שבאכיפת העבירה". בית משפט השלום עמד על כך, שההלכה הפסוקה, הכירה בנחיצות הפעלת סוכן משטרתי לצורך אכיפת האיסור הפלילי בדבר מכירת אלכוהול לקטינים. בית המשפט דחה על הסף את הטענה, שהפעלת הסוכנת נגועה באי-חוקיות המצדיקה את פסילת הראיות, תוך שקבע שלא בוצעה על-ידה "כל פעולה אשר היה בה כדי להדיח את המוכר למכור את האלכוהול, כדי להטעות אותו או כדי להוות כר לטיעון בדבר אי ההגינות של הפעלת הסוכנת". בית המשפט ציין כי בפני המערער עמדה "האפשרות הפשוטה" לבקש תעודת זהות מהסוכנת, ובכך היה ממלא אחר הנדרש על-פי דין (וראו: סעיף 193א(ג) לחוק העונשין). למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט קמא וציין, כי אף לו סבר שנפל פגם בהפעלת הסוכנת "איני סבורה שהוא מגיע לכדי אי חוקיות ממש ואיני סבורה שהוא בעל משקל כה משמעותי שיש בו כדי להעפיל על האינטרס הציבורי שבגילוי, חשיפה ומניעה של עבירות דומות." על רקע האמור, נדחתה גם הטענה לביטול כתב האישום מכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק. בית משפט השלום היפנה להלכה הפסוקה, ובכלל זה לרע"פ 21583-09-24 ביזאייב נ' מדינת ישראל (12.9.2024), שניתן לא מכבר. ההגנה טענה, כי עניין ביזאייב שונה, שכן בענייננו, הסוכנת המשטרתית הופעלה ללא מידע מודיעיני קודם. אלא, שבית משפט השלום שב והבהיר, כי בחינת הדין, על רקע ההיסטוריה החקיקתית והפסיקה הנוהגת, אשר הוצגה בהרחבה בפסק הדין, מוליכים לדחיית הטענה. עוד ציין בית משפט השלום כי "ישנה גם משמעות" להימנעות המערער מלהעיד ולהימנעות ההגנה מחקירת עדי התביעה, לרבות הסוכנת המשטרתית. פן זה אוזכר בהקשר לטענת ההגנה, כי חזות הסוכנת הייתה מטעה. בית משפט השלום עמד על כך, שהטענה "אינה... בעלת משקל ראייתי לאור חזקת המודעות" הקבועה בדין; היותה טענה "נעדרת בסיס"; ונוכח הוראת סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שלפיה: "הימנעות נאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה...". על רקע כל האמור נקבע, כי "שתיקתו של הנאשם מקשה על קבלת גרסה ולפיה טעה לחשוב כי מדובר במי שאינה קטינה." הערעור 4. בערעורה מציינת ההגנה כי היא ערה לכך, ש"במשך שנים רבות נמשכת הפרקטיקה המשטרתית של הפעלת סוכנים קטינים כדי לאכוף את העבירה של מכירת אלכוהול לקטינים." ברם, נטען, כי הדבר אינו "ערובה לנכונותה או לכשרותה המשפטית". בהודעת הערעור שבו ב"כ המערער על טיעוניהם לפני הערכאה קמא, שלצורך הפעלת סוכן משטרתי, נדרשים קיומם של שלושה תנאים מצטברים: מידע מודיעיני מוקדם; מדובר בעבירה חמורה; אין דרך סבירה אחרת לאכוף את הדין. לטענת ההגנה, בעניין דנן, לא התקיים אף אחד מהתנאים. נטען, כי בנסיבות אלה, על הראיות שהושגו "בשל פעולה משוללת סמכות" להיפסל, מכוח הלכת יששכרוב, אשר עוגנה בסעיף 56א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ההגנה הבהירה בהודעת ערעורה כי "משלושת תנאי הסף" להפעלת סוכן, הנדרשים לטעמה, התנאי בדבר קיום מידע מודיעיני אמין, הוא "התנאי החשוב ביותר", וזה לא התקיים. בנוסף, נטען, כי על-פי פסיקת בית המשפט העליון, תנאי הסף לשימוש בסוכנים הוא בעבירות של פשע חמור, ובענייננו המדובר בעבירה, שהעונש המרבי לצידה הוא חצי שנת מאסר בלבד. עוד נטען, כי המדובר בעבירה קלה לאכיפה, שאינה מצריכה שימוש בסוכנים. זאת, על-ידי תצפית משטרתית, כאשר די יהיה בסרטון המתעד את המכירה כדי להוליך להרשעה. בנוסף, הקטין הרוכש יוכל להיות עד, וכך גם עוברי אורח, שנכחו במקום. אשר לסעד, טענת ההגנה היא, שאי-קיום תנאי הסף, הנטענים על-ידי ההגנה, מלמד שבפעולת רשויות האכיפה נפל פגם "מהרף הגבוה", המלמד על "חריגה מובהקת מגדר הסמכות". לפיכך, כך נטען, מתחייבת פסילת כלל הראיות: הודעת הסוכנת המשטרתית, הראיות החפציות של בקבוקי השתייה שרכשה והודאת המערער. 5. מנגד, בעיקרי הטיעון מטעם המשיבה נטען, כי אין יסוד לערעור. המדינה הבהירה, כי חומר החקירה המשטרתית אשר הוגש, ללא התנגדות, מציג תמונה חדה וברורה. המערער הודה בחקירתו במשטרה, שמכר לסוכנת משטרתית, קטינה, משקאות אלכוהוליים בשתי הזדמנויות; וכי לא ביקש ממנה תעודה מזהה, חרף מודעותו לאיסור מכירת משקאות אלכוהוליים לקטינים, וחרף הדרכה שנערכה לו על-ידי בעל העסק. אשר לטענת העדר מידע מודיעיני, טוענת המדינה כי "משבחר המערער שלא לחקור את העדים הרלבנטיים אודות הרקע לבחירתו כיעד להפעלת הסוכנת הוא מנוע מלהעלות כל טענה בהקשר זה". יתר על כן, נטען כי "טענת הסניגוריה בהקשר זה נגועה בחוסר תום לב. בתחילה, ויתרה בכוונת מכוון..., על העדת העדים הרלבנטיים ועל בירור הסוגיה, ובהמשך, מבקשת להיבנות מכך וטוענת שהמשטרה הפעילה סוכן כנגד אזרח תמים...". המדינה ביקשה להדגיש כי האמירה של ההגנה שלפיה המערער הינו אזרח תמים "אינה נכונה כלל ועיקר" והוסיפה כי "יכול ויש לגבי המערער אינדיקציה אחרת איכותית הרבה יותר ממידע מודיעיני, שהמערער החליט משיקולים מובנים שלא לבררם בבית משפט קמא באמצעות העדים הרלבנטיים". לטענת המדינה, משוויתר המערער על חקירת עדי התביעה, חזקה שהדברים שאמורים היו להעיד היו פועלים לרעתו. בטיעון לפנינו שבה והדגישה המדינה, כי טרם הפעלת הסוכנת, היו ברשות המשטרה "אינדיקציות יותר חזקות ממידע מודיעיני". אשר לטענות הנוספות, שלפיהן הפעלת סוכן מוצדקת רק בעבירות מסוג פשע חמור, ובהעדר דרך חקירתית אחרת - תומכת המדינה את יתדותיה בקביעת בית משפט השלום ובפסיקה הענפה, שלא מצאה כל אי-חוקיות בהפעלת סוכנים לאכיפת העבירה של איסור מכירת משקאות אלכוהוליים לקטינים; ובכלל זה בפסיקת בית המשפט המחוזי בע"פ 34533-01-24 (מח' ת"א) ביזאייב נ' מדינת ישראל (נבו, 4.6.2024)), שאושרה בפסיקת בית המשפט העליון, שאוזכרה לעיל. נוכח האמור נטען, כי לא נפל כל פגם בדרך הפעלת הסוכנת ולפיכך אין צורך לבחון את דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. למעלה מן הצורך נטען, כי אף מקום בו נפל פגם, פסילת הראיות "אינה תוצאה הכרחית וניתן להפעיל סעד מתון יותר מאשר זיכויו של המבקש". דיון והכרעה 6. במהלך שמיעת הערעור, ובעקבות שאלותינו והערותינו, הודיע בא-כוחו המלומד של המערער, כך: "אני חוזר בי מהטיעון על המידע המודיעיני, לאחר שהבנתי שבית המשפט עשוי להחזיר את התיק לדיון לערכאה הראשונה. לאחר שהמדינה הבהירה שהייתה אינדיקציה חזקה ביותר למעורבות המערער בעבירה הרלוונטית. אני מבקש שכבודכם יחליט על פי שני ראשי הטיעון האחרים. (ש)האמירה שלי שפסק דין ביזאייב היה שגוי." (עמ' 5 לפרוטוקול הערעור. כן ראו פסקה 25 לנימוקי הערעור). עתירת הסניגור המחוזי הצטמצמה אפוא לטענה, שהשימוש בסוכן משטרתי יכול להיעשות אך ורק בעבירות מסוג פשע חמור ובהעדר כלים אחרים "ופוגעניים פחות" לאכיפת האיסור הפלילי. על-פי הטענה המדובר בשתי דרישות שלא התקיימו בנדון דנן; ומכאן, שהשימוש בסוכנת המשטרתית היה פסול. 7. זה המקום לציין, כי אותן טענות הועלו על-ידי הסניגור המחוזי זה מקרוב, ונדחו בפסק-דינו המפורט של בית משפט זה בהרכב אחר (כב' השופט העמית רענן בן יוסף, כב' השופטת אורלי מור אל וכב' השופט העמית אבי הימן) (ע"פ 34533-01-24 ביזאייב נ' מדינת ישראל (נבו, 4.6.2024)). בקשת רשות ערעור על פסק דין זה נדחתה על-ידי בית המשפט העליון, תוך שהוטעם: "אף לגופם של דברים, לא מצאתי ממש בטענות המבקש ביחס לאי-חוקיות השימוש בסוכנת במקרה דנן. משקבעו הערכאות קמא כי התנהלות הקטינה אינה עולה לכדי הדחה, הרי שטענות המבקש, הנוגעות לחוקיות השימוש בסוכן מדיח, אינן רלוונטיות לענייננו" (רע"פ 21583-09-24 ביזאייב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (נבו, 12.9.2024) (ההדגשות במקור). הקשנו אפוא על הסניגור המחוזי על-דבר חזרה על אותן טענות, שנדחו זה מקרוב. נענינו בכך, שההגנה ערה לכך, שבקשת רשות הערעור בעניין ביזאייב נדחתה על-ידי בית המשפט העליון. אולם, ההגנה אינה רואה מניעה להעלות שוב את טיעוניה, שכן קביעת בית המשפט העליון הייתה "על-ידי דן יחיד, בהחלטה קצרה שדחתה את הבקשה בעיקר מסיבות טכניות...". עוד נטען, שמפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 8298/22 הסניגוריה הציבורית נ' היועצת המשפטית לממשלה (נבו, 31.8.2025) (להלן: עניין הסניגוריה הציבורית), שניתן לאחר עניין ביזאייב, ניתן ללמוד, שבהעדר הסמכה ברורה למשטרה בחקיקה, אין בידי בית המשפט להקנות סמכויות להפעלת סוכנים בעבירה דנן; וכי המדובר במושכלות יסוד של עקרון חוקיות המינהל. 8. בבואנו להכריע בערעור, ייאמר מיד, שלאחר בחינת מכלול הטענות, תמימי דעים אנו עם קביעות בית משפט זה (בהרכב אחר, כאמור) בעניין ביזאייב, על ההנמקות המפורטות בפסק הדין. מובן, אפוא, שלא נחזור על הדברים, ונסתפק בהערות אחדות. 9. לוז טענת ההגנה הוא, ש"נחיצות השימוש בסוכן משטרתי ברורה בעבירות חמורות דוגמת עבירות מין, סחר בנשק או בסמים, ושוחד. לכן העניק בית המשפט העליון סמכות למשטרה לפעול בדרך זו ביחס לעבירות אלה. יחד עם זאת, בצד הענקת הסמכות הוצבו גבולות...., וכאשר מדובר בעבירות קלות שניתן לאכוף אותן בדרך סבירה אחרת – אין הצדקה, ולכן אין גם סמכות למשטרה להפעיל סוכנים". ההגנה מדגישה, כי להשקפתה, "המשטרה לא הוסמכה בחוק או בתקנות באופן פרטני להפעיל סוכנים באף עבירה. הסניגוריה סבורה כי גם סעיף 3 לפקודת המשטרה לא נותן בידיה את הסמכות הזו. פסיקת בית המשפט העליון היא שהעניקה את הסמכות הזו למשטרה" (פס' 54 לנימוקי הערעור). השקפת ההגנה אינה מקובלת עלינו. סעיף 3 לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע: "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילוין". המשטרה נושאת באחריות לאכיפת החוק ולשמירה על הסדר הציבורי וביטחון הציבור. המשטרה מופקדת על שלב החקירה ואיסוף הראיות בהליכים פליליים "ובהקשר זה יוחד לה 'תפקיד ראשון במעלה'" (בג"ץ 8987/22 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פס' 79-80 לפסק דינו של מ"מ הנשיא פוגלמן (נבו, 2.1.2025)). פעם אחר פעם נקבע, כי "הפעלתם של סוכנים [...] מהווה [...] חלק משורה של אמצעי חשיפה וחקירה אשר בסמכות גורמי החקירה לנקוט" (ע"פ 8074/16 סוליימנוב נ' מדינת ישראל, פס' 43 (נבו, 2.4.2020)). הסמכות היא אפוא מכוח החוק. בית המשפט העליון בפסיקתו רבת השנים הציב את המגבלות והסייגים, קרי, את כללי המותר והאסור. על כך, שהדבר עולה בקנה אחד עם עקרון חוקיות המינהל, ראו, על דרך קל וחומר: בג"ץ 7846/19 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' פרקליטות המדינה יחידת הסייבר, פסקאות 59-68 לפסק דינו של המשנה לנשיאה (דאז) מלצר (נבו, 12.4.2021); בר"ש 1190/18 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין – מחוז תל אביב והמרכז נ' עו"ד ידיד (נבו, 28.3.2019). לעומת זאת, מכלל הלאו בפרשת הסניגוריה הציבורית, שאליו הפנתה ההגנה, נשמע ההן בענייננו. באותה פרשה דובר בחיפוש בחומר מחשב, פעולה חקירתית הכרוכה בפגיעה משמעותית בזכויות יסוד ומבטאת חדירה עמוקה לפרטיות. לא זו, אף זו. המחוקק קבע לגבי פעולה זו "ברחל בתך הקטנה", שהחדירה לחומר מחשב לא תתבצע אלא על-פי צו שניתן על-ידי שופט, המציין במפורש את ההיתר לחדור לחומר מחשב והמפרט את מטרות החיפוש ותנאיו באופן שלא יפגעו בפרטיות מעבר לנדרש (סעיף 23א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969). המפתח לבחינת הדברים הוא, אפוא, טיב העניין. בענייננו המדובר במהלך חקירתי, שבמסגרתו הפעלת הסוכנת מתמצית בפעולה נקודתית של רכישת אלכוהול, במהלך העסקי הרגיל של המוכר, ללא יצירת כל קשר קודם עימו. הא – ותו לא. כעולה מהפסיקה רבת השנים, בכגון דא הדבר מעוגן בסמכותה הכללית של המשטרה המופקדת על מניעת עבירות וגילוין ועל אכיפת החוק. לא למותר לציין, שמטבע הדברים, אכיפת האיסור למכירת אלכוהול לקטינים אינה ייחודית למדינת ישראל. כך, במספר מדינות בארצות הברית, שבהן אושרה הפעלת סוכן קטין, הודגש כי נקודת המוצא היא שפעולת הסוכן הקטין היא לגיטימית, ומוקד הדברים מצוי בשאלה מה היה טיב פעולת הסוכן. לפיכך, כאשר המדובר ברכישת אלכוהול באירוע נקודתי, פעולת הסוכן היא מינימלית. כך, במדינת קליפורניה, בטרם עוגן הנושא בחקיקה, בעת אישור ההליך שננקט על-ידי המשטרה לאכיפת איסור מכירת אלכוהול לקטינים, נקבע בעניין Pruvigo: "..the decoys simply bought beer and wine, without attempting to pressure or encourage the sales in any way" (Provigo Corp. v. Alcoholic Beverage Control Appeals Board, 869 P. 2d 1163 (Cal. 1994). 10. כן דוחים אנו את טענת ההגנה, שלפיה העובדה שהמדובר בעבירת עוון מלמדת, כי אין המדובר בעבירה חמורה, ולפיכך לא היה מקום להפעיל את הסוכנת המשטרתית הקטינה. ההצדקה להפעלת סוכן בעניין קונקרטי היא פועל יוצא של מכלול הנסיבות. כמובא לעיל, המשטרה מופקדת על מניעת עבירות וגילוין. קביעה קטגורית, שלפיה יש לצמצם את הפעלת הסוכנים לעבירות מסוג פשע על-פי הגדרת "פשע" בסעיף 24 לחוק העונשין אינה מקובלת עלינו ואינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. הפעלת הסוכן היא פועל יוצא של מאפייני העבירה, מסוכנותה, פגיעתה החברתית, היקפה, לצד צרכי החקירה והאכיפה. כך, באחת הפרשות, בדחותו את טענת הגנה מן הצדק, שהועלתה בעבירה של מכירת משקאות משכרים לקטין, ציין בית המשפט המחוזי באר-שבע (סגן הנשיאה, כב' השופט א' ביתן) כדלהלן: "אחרי ככלות הכל עלינו לשוות לנגד עינינו את מטרת החוק ותכליתו, שעל רקען נקבעה חזקת מודעות המוכר משקה משכר לקטינותו של הקונה. השימוש באלכוהול על ידי קטינים הוא תופעה חברתית חמורה והרסנית, שהשלכותיה מרחיקות לכת, לפרט, לסביבתו הקרובה ולחברה בכללה. קיים צורך ברור והצדקה מלאה להילחם בתופעה בכל הכלים העומדים לרשות החברה...בדיקות רנדומליות יזומות על ידי גופי האכיפה, הן חלק לגיטימי ממערך המאבק במכירת אלכוהול לקטינים...מטרת ההסדר החוקי בתחום הינה לגרום לכך שבתי עסק המוכרים משקאות משכרים, לא ימכרו משקאות משכרים לקטינים...החוק מאפשר למי שמוכר משקאות משכרים לדרוש מקונה תעודה להוכחת גילו. כך שעומד לרשות המוכר כלי פשוט להבטיח שלא יסתבך בעבירה...". (ע"פ (ב"ש) 29421-11-18 מדינת ישראל נ' דברה (נבו, 25.9.2019)). אף בפרשת דברה, המערער הועמד לדין על כך, שמכר אלכוהול לקטין, סוכן משטרתי. באותו הליך במוקד הדיון עמדה שאלה אחרת והיא משמעות החזקה הקבועה בסעיף 193א(ג1) לחוק העונשין. חשיבות פסק דין דברה, שניתן בהרכב תלתא של בית המשפט העליון, לענייננו, היא בכך, שלא זו בלבד, שאושרה הפעלת הסוכן, אלא שהשופטת ברק-ארז אף הדגישה: "השימוש בסוכן במקרה זה לא היה בעל אופי חריג – אלא נועד לבחון את תפקודם של עסקים לממכר אלכוהול דווקא במקרי הגבול הטיפוסיים. במילים אחרות, המקרה שבפנינו הוא המקרה הפרדיגמטי שאותו ראה המחוקק לנגד עיניו, ולא מקרה חריג המצריך התחשבות מיוחדת" (ע"פ 3870/20 דברה נ' מדינת ישראל, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (נבו, 29.7.2021) (ההדגשה שלנו – בית המשפט)). אף השופט הנדל הוסיף בשולי פסק דינו באותה פרשה: "המערער העלה בערעורו טענות נוספות, למשל ביחס לשימוש שעשתה המשטרה בסוכן הקטין. ברם, שאלות אלה לא זכו לליבון שמצדיק דיון נוסף בגלגול שלישי, ובכל מקרה מקובלת עלי הכרעת בית המשפט המחוזי ביחס ליתר הטענות שהועלו" (פסקה 11 לפסק דינו). לשלמות הדברים נזכיר כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת ביזאייב הומחש, כי ההלכה הפסוקה לא הגבילה את השימוש בסוכן משטרתי לעבירות המוגדרות כ"פשע" (ראו ההפנייה לרע"פ קטיעי נ' מדינת ישראל, (נבו, 9.1.2014) בסעיף 16 לפסק דין ביזאייב)). יתר על כן, ההגנה מבקשת להיאחז בהגדרה פורמלית ל"פשע" בחוק העונשין או באמירה כזו או אחרת בפסיקה. אולם, כפי שנאמר, באורח כללי, בפרשת ביבס: "החדרה של סוכני משטרה לתוך קבוצות עברייניות או הפעלת אנשי משטרה מוסווים כדי שישמשו פתיון לאנשים החשודים בעיסוק קבע בתחום פלילי מוגדר... הם הכרח בל-יגונה ומהווים אחת משיטות הפעולה החיוניות של הלחימה בפשע" (ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל, פד לב(3) 64, 71 (1978) (ההדגשה שלנו – בית-המשפט)). לא למותר לציין, כי בעניין ביבס נמנו "סוחרי רכוש גנוב" כמי שלגביהם מופעלים סוכנים משטרתיים. נזכיר כי ההעמדה לדין וההרשעה בעבירות בקטגוריה זו היא פועל יוצא של הוכחת האופן בו הושג הרכוש ורמת המודעות של המחזיק ברכוש, ובכלל זה בעבירה של החזקת נכס חשוד כגנוב, לפי סעיף 413 לחוק העונשין (עבירה שעונשה עד חצי שנת מאסר); קבלת נכסים שהושגו בעוון, לפי סעיף 412 לחוק העונשין (עבירה שעונשה עד שלוש שנות מאסר). אין המדובר, אפוא, רק בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע, לפי סעיף 411 לחוק העונשין (שעונשה עד שבע שנות מאסר). זה המקום לציין, שלא אחת הוטעם בפסיקה, שהרציונל להפעלת סוכן משטרתי, אשר גובש בהלכה הפסוקה, ישים בעבירה שבפנינו, שכן המדובר באחת העבירות "שבהן אין למעשה 'מתלונן' והן קשות לאיתור ולאכיפה, בהעדר אינטרס למי מהצדדים לעסקת מכירת האלכוהול, לחשוף את ביצוע העבירה" (ע"פ (נצ') 14781-08-16 ברמי נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (נבו, 21.3.2017) (להלן: עניין ברמי)). 11. טענתה הנוספת של ההגנה, שלפיה בקלות רבה ניתן לאכוף את הדין, ללא הפעלת סוכן משטרתי, ומכאן שלא הייתה הצדקה להפעיל את הסוכנת המשטרתית – נדחתה פעם אחר פעם בפסיקה (פסק הדין בבית המשפט המחוזי בעניין ביזאייב, פסקאות 19-20 לפסק הדין; פסק הדין בבית המשפט המחוזי בעניין דברה, פסקאות 5 ו-6 לחלק הרלוונטי בפסק דינו של ס"נ אליהו ביתן; עניין ברמי לעיל) ואיננו רואים צורך לשוב ולחזור על הדברים. לכך יש להוסיף כי יש הפעלת סוכן, ויש הפעלת סוכן. כמובא לעיל, בענייננו, המהלך שבוצע על-ידי הסוכנת המשטרתית היה מינימלי וקצר ביותר, בדומה לעניין דברה – שם צויין: "בשני המקרים הלה נכנס לחנות, בחר לעצמו משקה אלכוהולי, שילם עבורו ויצא מן החנות בתוך פרק זמן קצר". למעלה מן הצורך, נציין, כי אמירת ההגנה, שלפיה המדובר בעבירה שעל נקלה ניתן להוכיח ללא שימוש בסוכנים משטרתיים, אינה חפה מקשיים. מובן, שבמקרים מסוג זה נדרשת גביית אמרה מהקטין הרוכש, ובמידת הצורך אף העדתו בבית המשפט, על המורכבות הטמונה בכך. לעומת זאת, סוכן משטרתי קטין אותר מראש, עבר הדרכה מתאימה ונתקבלו כלל האישורים הנדרשים להפעלתו, תוך שיתוף והסכמה של הוריו. לא בכדי נאמר באחד מפסקי הדין של בית המשפט העליון במדינת אלבאמה שבארצות הברית, כך: "…using a minor in this undercover operation was not only proper and within the laws of this state, but was probably the most effective manner of regulating and enforcing the laws of this state prohibiting the sale of alcoholic beverages to minors. Effective enforcement can realistically be achieved only by using minors as decoys." (Bartlett v. Alabama Alcoholic Beverage Control Board 654 So. 2d 1139 (Ala. 1993)). כפי שצוין באותה פרשה, אכיפת החוק תוך הסתייעות בקטין, שכל מלאכתו כסוכן משטרתי היא אירוע רגעי של רכישת האלכוהול אינה מעוררת קושי מהותי מבחינת ההצדקה להפעלתו ובאשר לדרך איסוף הראיות במסגרת תפקיד המשטרה לאכיפת החוק. 12. טרם חתימה נציין, כי שימת הלב הנדרשת היא בהקפדה על כללי גיוס הקטין כסוכן משטרתי, הכשרתו וקבלת כלל האישורים הנדרשים על-מנת להבטיח שהקטין בשל למשימה, וכי הוא והוריו ערים למלוא המשמעויות של נטילת חלק במהלך חקירתי לאכיפת החוק. חזקה על גורמי אכיפת החוק שהבטיחו את האמור בנהלים מתאימים. מכל מקום, בשים לב להיבט זה, מורכבותו ורגישותו יועבר פסק הדין לפרקליט המחוז. 12. הערעור נדחה. בהתחשב בבקשת ב"כ המערער (עמ' 5 לפרוטוקול הערעור, שורות 20, 23) ניתן פסק הדין שלא במעמד הצדדים ויובא לידיעתם באמצעות נט-המשפט.