ע"פ 38682-12-25 ע"פ 38682-12-25

המערער הורשע על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה, לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ובעבירה של גניבה, לפי סעיף 384 בצירוף סעיף 29(א) לחוק העונשין. הוטלו עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה שבה הורשע וקנס בסך 2,000 ₪. הערעור מופנה כלפי הרשעת המערער. נטען, שעל רקע מכלול הנסיבות, ובראי הלכת כתב (ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל (נבו,21.8.1997)) היה מקום להימנע מהרשעת המערער, וכפועל יוצא מכך להקל בענישה. נסיבות ההרשעה על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, שבהן הודה המערער, בתאריך 10 ביוני 2021, סמוך לשעה 2:00 לפנות בוקר, המערער בצוותא עם שני מעורבים נוספים (אחד מהם קטין), הסיגו גבול בצוותא חדא למתחם גני ילדים ברחוב הבושם 4 בתל-אביב-יפו. השלושה נכנסו פנימה דרך חלון בכוונה לבצע גניבה. בהמשך לכך נטלו מהמקום שני מחשבים ניידים, שני טאבלטים, שישה אייפדים וקופסא שהכילה מטענים, הניחו את כל הציוד בתיק שהביאו עימם ועזבו את המקום. עיקרי קביעות בית משפט השלום בית משפט השלום עמד על הכלל, שלפיו משהוכח מעשה עבירה יש להרשיע בדין, וכי חריגה מהכלל תיעשה רק במקרים חריגים ויוצאי דופן. נוכח טיעוני ההגנה להימנע מהרשעה, עמד בית משפט השלום על שני התנאים המצטברים הנדרשים על-פי הלכת כתב, וקבע כי התנאים לא התקיימו. אשר לתנאי הראשון, בית המשפט ציין, כי העבירות "אינן ברף הנמוך". בית משפט השלום הוסיף, כי מקובל עליו, שאין המדובר בעבירות "שכשלעצמן אינן מאפשרות הימנעות מהרשעה". אלא, שיש לבחון את הנסיבות הקונקרטיות, ש"אינן קלות". הוטעם שהמדובר בפעולה בצוותא של שלושת המעורבים, אשר "נכנסו באישון לילה, דרך חלון, למתחם גני ילדים, וגנבו ממנו רכוש בשווי בלתי מבוטל... לאחר תכנון שקדם לביצוע העבירה". אשר לתנאי השני נקבע כי לא הוכח קיומו של נזק קונקרטי. בית משפט השלום היפנה להלכה הפסוקה והמושרשת, שלפיה על הנזק להיות ייחודי ואישי, וכי נדרש להוכיח "רף גבוה של פגיעה בנאשם ובשיקומו". ההגנה טענה שהמערער הוא סטודנט לתואר ראשון במשפטים, וכי הרשעתו עלולה לסכל את שאיפתו להיות עורך-דין. בית משפט השלום סקר את הוראת סעיף 44(א) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 והצביע על כך, שהוראת החוק מקנה סמכות שבשיקול דעת ללשכת עורכי הדין לקבוע אם בנסיבות העניין, בהרשעה יש משום קלון, וכי בעטיה סבורה הלשכה שאין המועמד ראוי להיות עורך דין. בנסיבות אלה - כך קבע בית משפט השלום - על-פי ההלכה הפסוקה על בית המשפט להימנע מלהידרש לכך ולהותיר את הדבר לבחינת רשויות המקצוע המוסמכות. מכאן פנה בית משפט השלום לקביעת מתחם הענישה ולגזירת העונש הקונקרטי. אשר למתחם הענישה נקבע, כי מידת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים היא ברף הבינוני. בית המשפט נדרש בהרחבה לטיעון ההגנה לעניין נפקות גילו של המערער בעת ביצוע העבירה (19), וקבע כי "לא מצאתי כי הנאשם הוכיח, במאזן הסתברויות, כי דוקטרינת ה'בגירים-צעירים' חלה בעניינו באופן כזה שיהא בה כדי להשפיע על קביעת מתחם העונש ההולם בענייננו". נוכח האמור, ובשים לב לנסיבות ביצוע העבירה ומדיניות הענישה הנוהגת, הועמד מתחם הענישה על בין עונש מאסר מותנה לבין 12 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית, "בשים לב לתכנון שקדם לביצוע העבירות ולטיב הרכוש שנגנב". בבוא בית המשפט קמא לקבוע את העונש הקונקרטי, בית המשפט נתן דעתו לשורה ארוכה של שיקולים: גיל המערער בעת ביצוע העבירות, הודאתו בכתב האישום המתוקן, העדר העבר הפלילי, נסיבות חייו המורכבות, מצבו הרפואי והנפשי, מצבו הכלכלי, שיתוף הפעולה עם שירות המבחן וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות. מנגד, ניתנה הדעת לכך, שכעולה מ"דברו האחרון" של המערער בפני בית המשפט, כמו גם מדבריו בפני שירות המבחן, נטילת האחריות של המערער מתאפיינת בנטייה "לצמצם ממידת מעורבותו ולהשליך התנהלותו ובחירותיו בגורמים חיצוניים, ואף טען כי לא זוכר שביצע את העבירות". עוד ציין בית משפט השלום את הערכת שירות המבחן, כי בהיעדר טיפול המערער מציב את עצמו בסיכון, ובכלל זה להישנות מעורבותו בהתנהלות מסכנת ופורצת גבול. טרם גזירת העונש שקל בית משפט השלום את העובדה שעל הנאשם הבגיר האחר המעורב בפרשה הוטלו ארבעה חודשי מאסר מותנים וקנס בסך 3,000 ₪, ומצא להקל במידת מה עם המערער, הנעדר עבר פלילי, ואשר עניינו מצריך התחשבות נוספת בפן הרפואי והכלכלי. נוכח זאת, הוטל על המערער עונש המתון מזה שהוטל על חברו, כנזכר בפתח הדברים. לשלמות התמונה ייאמר כי לא נעלם מעיניו של בית משפט השלום, כי עניינו של הקטין השותף למעשי העבירה הסתיים בהסדר מותנה. הערעור - עיקרי טיעוני הצדדים לטענת ב"כ המערער, בית משפט השלום שגה ביישמו את הלכת כתב. אשר לתנאי הראשון, נטען, כי המדובר בנסיבות קלות, אשר מאפשרות הימנעות מהרשעה. לטענת ההגנה, המדובר "במעשה ספונטני שנעשה ע"י צעירים בתקופת הקיץ". לפיכך, כך נטען, מדובר בעבירת רכוש "במדרג נמוך יחסית". לכך מצטרפת העובדה, שהמערער היה אותם ימים "מתבגר צעיר", אשר היה נתון במצב נפשי "רגיש כמפורט במסמכים הרפואיים, ונראה כי מצבו הנפשי וגילו הצעיר קשורים גם הם להתנהגותו הפלילית והחד פעמית". אשר לתנאי השני נטען, ש"העובדה כי הינו מתעתד לעסוק במקצוע עריכת הדין מהווה לפחות באופן פוטנציאלי נזק קונקרטי משמעותי שיכול להטות את הכף לאי הרשעת המערער." הודגש, כי שירות המבחן, המליץ להימנע מהרשעתו של המערער, בציינו כי המערער הציג "אישור על כך שצפוי להתחיל לימודי משפטים במכללה בעתיד הקרוב", וכי "נוכח גילו הצעיר ושאיפותיו הנורמטיביות לעתיד, על מנת לחזקו..., לשמר דימוי עצמי חיובי ולהימנע מהתיוג הכרוך בהרשעה, כמו גם שלא לפגוע בסיכוייו להתקבל לעבודה בתחום לימודיו בעתיד". נטען, כי בית משפט השלום שגה משלא ייחס את המשקל המתבקש להמלצת שירות המבחן, שניתנה לאחר "טיפול מעקבי ארוך יחסית שנמשך חודשים ארוכים". ראש טיעון נוסף נגע להיבטי אחידות הענישה. נטען, כי מן הדין היה לנהוג בעניינו של המערער, בדומה לעניינו של הקטין, שהסתיים בהסדר מותנה. נטען, כי לכתחילה אף עניינו של המערער נדחה לצורך בחינת אפשרות לעריכת הסדר מותנה. אלא, שכפי שאישרה אף המדינה בפני בית משפט השלום, עניינו של המערער "נפל בין הכיסאות". בהקשר זה טען ב"כ המערער, כי לפני יחידת ההסדרים המותנים ניצב בשגגה כתב האישום המקורי, שייחס עבירה שעניינה פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה, לפי סעיף 407(ב) לחוק העונשין; וכי הדבר היה לרועץ למערער, שכן כתב האישום המתוקן ייחס למערער עבירות מסוג עוון בלבד. מכל מקום, נטען כי המדובר במקרה מובהק, המצדיק תמיכה במסלול השיקום, שבו מבקש לצעוד המערער, תוך הימנעות מהרשעה. מנגד, לטענת המדינה, עניינו של המערער חייב את הרשעתו, שכן, כפי שפורט בגזר הדין, תנאי הלכת כתב לא התקיימו. המדינה ביקשה להדגיש כי אין ממש בטענת ההגנה, שלפיה מחמת שגגה עניינו של המערער לא הסתיים בהסדר מותנה. הובהר כי טיעון ההגנה אינו עולה בקנה אחד עם התרשומות המצויות בתיק. הודגש לעניין זה, כי בעניינו של המערער במירב התקופה הרלבנטית, היו בעניינו תיקי "מב"דים", שלא אפשרו להגיע להסדר מותנה: "היה לו מב"ד שנסגר ביוני 2024 ובינואר 2025 נפתח לו מב"ד אחר...". מעבר לכך, נטען, והוא עיקר, כי בנסיבות ביצוע העבירות מצויה חומרה לא מבוטלת, שלא הצדיקה הגעה להסדר מותנה, אף לאחר תיקון כתב האישום, בשים לב לכך שהמדובר בבגיר (להבדיל מהקטין אשר היה שותף למעשי העבירה). בהקשר זה ביקשה ב"כ המדינה להבהיר, כי פער הגילים בין הקטין לבגיר היה פער משמעותי של שנתיים וחמישה חודשים. לשלמות התמונה צוין, כי הגניבה הייתה בעלת היקף לא מבוטל, וכי הרכוש לא הוחזר. בחינת הדברים עיון בגזר הדין של בית משפט השלום מלמד, כי בית המשפט בחן לפני ולפנים את טיעוני ההגנה. קביעת בית משפט קמא, כי לא התקיימו תנאי הלכת כתב, אשר חזרו ונשנו בהלכה הפסוקה המושרשת, מקובלת עלינו; ואיננו רואים צורך לחזור על הדברים. די שנציין, שהמדובר במקרה מובהק, שבו בדין נקבע, כי אין מתקיימת דרישת קיומו של נזק קונקרטי. במעמד הדיון בפנינו, ציין המערער, כי טרם החל בלימודי משפטים מסיבה כלכלית, וכי הוא מתעתד "לחזור" ולהתחיל בלימודי משפטים (לאחר שזה מכבר השלים את לימודיו במכינה, ובמסגרת זו את קורסי הסמסטר הראשון במשפטים) בחודש נובמבר 2026. על דרך קל וחומר, נפנה לעניין ברק, שניתן לאחרונה, שבו נטענה טענה דומה על-ידי סטודנטית למשפטים, המצויה בעיצומם של הלימודים. באותו עניין שב בית המשפט העליון, היפנה לפסיקה קודמת, וקבע: "...'בפסיקה נקבע פעם אחר פעם, כי מקום בו הרשעת נאשם בעבירה פלילית עלולה למנוע את עיסוקו במקצוע מסוים, ככלל, 'ראוי כי בית המשפט ימנע מלעסוק בכך ויותיר את הסוגיה לבחינתם ולשיקול דעתם של גורמי המקצוע המוסמכים'..." (רע"פ 5907-04-26 ברק נ' מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ (נבו, 17.5.2026)). טענת ההגנה, כי מקום בו המדובר ב"בגיר צעיר" ראוי לנקוט מבחן שונה, אין לה מקום. ודאי כאשר מדובר בעבירה פלילית מובהקת של גניבה, שנעשתה בצוותא, בנסיבות שתוארו לעיל. כפי שכבר נאמר: "גם בנוגע להימנעות מהרשעתו של קטין, יש להראות כי ההרשעה תוביל לפגיעה מהותית וקונקרטית בעתידו או בשיקומו, כאמור. על אחת כמה וכמה, שדרישה זו עומדת בתוקפה כאשר מדובר בבגיר, או ב"בגיר צעיר" (רע"פ 2180/14 שמואלי נ' מדינת ישראל, בפס' 9 (נבו, 24.4.2014)) [ההדגשות אינן במקור- ביהמ"ש]. לשלמות הדברים ייאמר, כי לאחר עיון בתסקירי שירות המבחן, לא מצאנו, כי שגגה נפלה בקביעת בית משפט השלום, אף בהיבט זה. אף זאת יש לומר. לא זו בלבד, שבחינה יסודית של הנתונים מעלה, שלא התקיימו התנאים החריגים המצדיקים הימנעות מהרשעה. אלא, שלאותה תוצאה מוליכה גם בחינת הדברים מ'מעוף הציפור' (עפ"ג 40226-08-24 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 11 (נבו 18.2.2025)), קרי: "האם מדובר במקרה חריג וקיצוני שבו הנזק שנגרם לנאשם במישור האישי הוא כה משמעותי ובלתי נסבל עד שהוא גובר ומכריע את האינטרס הציבורי בהרשעתו, אם לאו" (ע"פ 2698/24 סילבר נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (נבו 5.12.2024)". מובן, שכאשר המדובר במי שעומד להתחיל או במי שעושה את צעדיו הראשונים בלימודי משפטים, אין הוא מתקרב לעמוד ברף הנדרש להוכחת נזק קונקרטי, כנדרש בהתאם להלכת כתב. אף אין בידנו לקבל את הטענה, כי נוכח היותו של המערער "בגיר צעיר" היה מקום לקביעה חריגה בעניינו, על רקע ההסדר המותנה שנערך בעניינו של הקטין. בית משפט השלום נקט גישה מקלה בענישה, תוך שלא נעלמו מעיניו תוצאות ההליכים בעניין שני שותפיו של המערער למעשי העבירה (הבגיר שהורשע ודינו נגזר; הקטין, שנערך בעניינו הסדר מותנה, כאמור). אולם, מכאן ועד לביטול ההרשעה – הדרך ארוכה. טיעון דומה הועלה בפרשת סוויסה. שם נטען, כי היותו של המערער "בגיר צעיר", בצרוף אי-הרשעתו של מעורב נוסף בפרשה - קטין - הצדיקו ראיית הפרשה כחריגה, תוך הימנעות מהרשעה. הטענה נדחתה בבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בדחותו את הבקשה לרשות ערעור קבע בית המשפט העליון: "הן על בגירים הן על קטינים נשקלות אמות מידה דומות לעניין אי-הרשעה, אולם מערך האיזונים ביניהן שונה. כך, בעוד שהימנעות מהרשעת בגיר שמורה למקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, הנכונות לעשות כן בעניינם של קטינים גדולה יותר... במקרה שלפנינו,... ההכרעה בעניינם של הקטינים אינה מצדיקה הימנעות מהרשעת המבקש..." (רע"פ 2020/23 סוויסה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (12.3.2023)). אותם הדברים אמורים לעניין אי-קבלת המלצת שירות המבחן. מבלי להקל ראש בהמלצת שירות המבחן, נהיר הדבר, שבית המשפט, הבוחן קשת רחבה של שיקולים, אינו מחויב לקבל את המלצת שירות המבחן. זאת, במיוחד, מקום שבו ההמלצה אינה עולה בקנה אחד עם המבחנים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. בניגוד לטענת ההגנה, אין המדובר במקרה נדיר. כך, בעניין קבהא, נדחתה בקשת רשות ערעור, בפרשה שבה בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש, בניגוד להמלצת שירות המבחן (רע"פ 1947/22 קבהא נ' מדינת ישראל, (נבו, 23.3.2022)). כן ראו, מיני רבים נוספים: רע"פ 4214/22 יצחק נ' מדינת ישראל, (נבו, 7.7.2022); רע"פ 6485/20 ביטון נ' מדינת ישראל, (נבו, 1.1.2021); רע"פ 1535/20 דוקורקר נ' מדינת ישראל, (נבו, 15.3.2020); רע"פ 6429/18 פלוני נ' מדינת ישראל, (נבו, 18.11.2018); רע"פ 2323/17 פלוני נ' מדינת ישראל, (נבו, 12.6.2017)). טרם חתימה רואים אנו לציין, שערים אנו לכך, שהמערער עושה כל מאמץ להשתקם ולעלות על מסלול חיובי. הסתבכותו של המערער בנסיבות מושא הרשעתו הייתה לאחר שלדאבון הלב נפגע באורח קשה בתאונת דרכים, אשר הותירה עליו את רישומה. על רקע הסבך שבו היה נתון המערער, לרבות היבטים רפואיים מורכבים, שנמנענו מלפרט, הוא ראוי להערכה רבה על השלמת לימודי המכינה. מבקשים אנו לחזק את המערער בשאיפותיו להמשיך בלימודים, אשר עשויים להוות עוגן חשוב להמשך השתלבותו במסלול נורמטיבי. עוד יש לציין, שחלפו למעלה מחמש שנים, מאז מעידתו של המערער בעבירות מושא הרשעתו ועל-פי הנתונים שלפנינו, מאז לא הועמד לדין פעם נוספת. חזקה על לשכת עורכי הדין, שככל שעניינו של המערער יבוא בפניה, תיתן דעתה לאמור לעיל ולנקודות הזכות שצבר ושימשיך לצבור המערער, וכי כישלונו בנסיבות ההרשעה היה חריג למסלול חייו. הערעור נדחה.