ע"ר 68900-06-25 בית המשפט המחוזי ת"א-יפו, השופט גלעד הס: פסק דין בערעור על החלטה בעניין סמכות בית המשפט בישראל לדון בבקשה לאישור הגשת תביעה ייצוגית כנגד חברת "סנאפצ'ט" (ע"ר 68900-06-25)

לפניי שני ערעורים על החלטת כב' הרשמת, השופטת תמר סנונית פורר, מיום 16.4.2025. רקע תמציתי המשיבות, זויה סוקול ואווה בן חמו (להלן: "המשיבות"), הן אם ובתה הקטינה (בהתאמה), אשר לטענתן עשו שימוש ברשת החברתית Snapchat (להלן: "סנאפצ'ט"), וזאת באמצעות יישומון (אפליקציה) המופעל על ידי המערערות. המשיבות הגישו בקשה לאישור הגשת תביעה ייצוגית בת"צ 45853-02-24 (להלן: "בקשת האישור") כנגד המערערות. במסגרת בקשת האישור טענו המשיבות, בין היתר, כי המערערות הפרו הפרה חמורה את זכות הפרטיות של משתמשי סנאפצ'ט בישראל, לרבות משתמשים קטינים, וזאת, בין היתר, באמצעות ליקוט ואסיפת מידע ביומטרי של המשתמשים ועשיית שימוש מסחרי במידע. אין חולק כי המערערת 1, חברת Snap Inc., הינה חברה זרה המאוגדת בקליפורניה (להלן: "המערערת 1"), ואילו המערערת 2, חברת Snap Group Limited, הינה חברה זרה המאוגדת בבריטניה ושם מקום מושבה (להלן: "המערערת 2"). לאור העובדה כי המערערות הינן חברות זרות, הגישו המשיבות בקשה להמצאה מחוץ לתחום, וביום 28.3.2024 אישר בית המשפט את ההמצאה מחוץ לתחום. ביום 21.6.2024 הודיעו המשיבות כי בוצעה המצאה אל המערערות. ביום 2.10.2024 הגישו המערערות, כל אחת בנפרד, בקשות לכפירה בסמכות בית המשפט בישראל וטענו, בין היתר, כי אין לבית המשפט בישראל סמכות לדון בבקשת האישור כנגד הנתבעות (המערערות), אשר הינן חברות זרות וכי הפורום הנאות אינו בישראל. עוד נטען במסגרת הבקשות, כי הדין הישראלי לא חל על ההליך (להלן: "בקשות הכפירה"). ביום 22.12.2024 הוגשו תשובות מטעם המשיבות לבקשות הכפירה. ביום 16.1.2025 הגישו המערערות בקשה למחיקת תשובות המשיבות לבקשות הכפירה, וביום 11.3.2025 הגישו המשיבות תגובה לבקשת המחיקה האמורה. ביום 23.3.2025 קבעה כב' הרשמת כי בקשת המחיקה, תוכרע במסגרת ההחלטה בבקשות הכפירה. ביום 16.4.2025 ניתנה החלטת כב' הרשמת, השופטת תמר סנונית פורר (להלן: "כב' הרשמת"), בבקשת הכפירה. במסגרת ההחלטה דחתה כב' הרשמת את בקשות המערערות לכפירה בסמכות בית המשפט בישראל ולקביעה כי הפורום הישראלי אינו נאות, וקבעה, כי מתקיימים התנאים לרכישת סמכות וכי ישראל היא הפורום הנאות לדון בבקשה לאישור הגשת תביעה ייצוגית כנגד המערערות (להלן: "ההחלטה"). החלטה זו היא נשוא הערעורים שלפני. תמצית החלטת כב' הרשמת הרשמת בהחלטתה המנומקת קיבלה את הבקשה למחיקת חלק מסעיפי ונספחי כתב התשובה. עם זאת, לגופם של דברים, דחתה כב' הרשמת את הבקשות וקבעה כי הליך בקשת האישור יתנהל בבית המשפט בישראל כנגד שתי המערערות. במסגרת ההחלטה, בחנה כב' הרשמת, לגבי כל אחת מהמערערות, את שלושת המשוכות אותן נדרש תובע חברה זרה לעבור: קיומה של עילת תביעה טובה או ראויה לבירור; עילת התביעה לגופה מעוררת שאלה רצינית אשר יש לדון בה; מדינת ישראל היא הפורום הנאות לנהל בו את ההליך. לגבי המערערת 1, קבעה כב' הרשמת, כי בהתאם לתנאי השימוש של המערערת 2, מצוינת המערערת 1 כמי שגם היא אחראית לשירותי האפליקציה, ולמצער לחלקם, וכן כמי שעושה שימוש בנתונים של משתמשי האפליקציה. מכאן, ולאור נימוקים נוספים, קובעת כב' הרשמת, כי אין בתנאי השירות הבחנה מוגדרת וברורה מה הם השירותים הניתנים עבור משתמשי האפליקציה על ידי כל אחת מהמערערות. לאור זאת, קובעת כב' הרשמת, שאין לשלול קיומה של יריבות "משפטית ועובדתית" בין המשיבות לבין המערערות בעילות התביעה הספציפיות בגינן הוגשה בקשת האישור. עוד קובעת כב' הרשמת בעניין המערערת 1, כי בהעדר טענות של המערערת 1, מלבד הטענה בדבר העדר יריבות, הרי קיימת עילת תביעה ראויה לבירור גם כנגד המערערת 1. לעניין עילת המצאה מכוח תקנה 166 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 (להלן: "תקנות סדר הדין"), קבעה כב' הרשמת כי בהעדר טענות של המערערת 1 לגופן של הטענות, וכאשר לא ניתן להבחין, בשלב זה, בין השירותים הניתנים למשתמשי האפליקציות על ידי כל אחת מהמערערות, הרי קיימת עילת המצאה מכוח תקנה 166(4א) לתקנות, תקנה שעניינה מעשה ומחדל שאירע בישראל, וכן קיימת עילת המצאה מכוח תקנה 166(4)(א) שעניינה חוזה שהופר כולו או מקצתו בישראל. מכאן, מחליטה כב' הרשמת, כי קיימת עילת המצאה ברף הנדרש. בעניין הפורום הנאות קבעה כב' הרשמת, כי המערערת 1 בחרה שלא להעלות טענות לגופן של טענות המשיבות, והשליכה יהבה רק על הטענה, כי היא אינה מספקת שירותים למשתמשים המתגוררים בישראל. מכאן, כאשר לטעמה של כב' הרשמת, לא ניתן להפריד בין השירותים שנותנת המערערת 2 לשירותים שנותנת המערערת 1, וכאשר כב' הרשמת קבעה ונימקה, כי הפורום הנאות לגבי המערערת 2 הינו ישראל, יש להחיל קביעה זו גם על המערערת 1. בעניין המערערת 2 קבעה כב' הרשמת, כי היא שוכנעה שהונחה תשתית לטענה כי המערערת 2 אוספת מידע ביומטרי על משתמשי האפליקציה, כאשר לטעמה של כב' הרשמת, די בכך על מנת לקבוע כי קיימת עילת תביעה ראויה ורצינית שיש לדון בה. עוד קובעת כב' הרשמת בעניינה של המערערת 2, כי המשיבה 1 לא פתחה את החשבון רק לצורך הגשת בקשת האישור, וכי למשיבה 1 קיים עניין אישי בתובענה. כב' הרשמת מציינת, כי שאלת מערכת היחסים בין המשיבה 2 למשיבה 1 ואופן השימוש של המשיבה 2 באפליקציה, אינם שוללים קיומה של עילת תביעה אישית, ויש לדון בסוגיות אלו בהליך העיקרי. כב' הרשמת קובעת עוד, כי לא היה צורך בהגשת תצהיר של הקטינה, ודי בתצהיר אימה, האפוטרופסית הטבעית שלה. לעניין הדין החל על התובענה, קבעה כב' הרשמת כי מדובר בסוגיה סבוכה, שלא מוצתה ויהיה מקום להכריע בה בהמשך ניהול ההליך. כב' הרשמת אינה מסתפקת בקביעה זו, ומציינת, כי ככל שחל הדין הישראלי, אזי כאמור קיימת עילת התביעה הינה ראויה. כב' הרשמת מציינת בנוסף, כי ככל שתתקבל טענתה של המערערת 2 בדבר הדין החל, הרי שיחול הדין האנגלי. אולם, גם במקרה זה בו תקבע תחולת הדין האנגלי, הרי כאשר הנתבעת 2 כלל לא טענה, כי בהתאם לדין הזר אין למשיבות עילת תביעה טובה, וממילא המערערת 2 לא הוכיחה, כי הדין הזר שולל את עילת התביעה על רקע המעשים הנטענים של המערערות, הרי לא נשללה הוכחת קיומה של עילת תביעה, וזאת ללא קשר לאיזה דין יחול על הסכסוך. באשר לעילת המצאה קבעה כב' הרשמת, כי קיימת עילת המצאה הן מכוח תקנה 166(4א) והן מכוח תקנה 166(4)(א) לתקנות סדר הדין, וזאת כאשר נטילת מידע ביומטרי ממשתמשים המתגוררים בישראל ללא ידיעתם והסכמתם, כנטען בבקשה, הינה בבחינת מעשה ומחדל שאירעו בתחום ישראל, וכאשר למשיבות תביעה ראויה לטיעון בנוגע לעילות אלו. כב' הרשמת דנה גם בטענת המערערות, כי ישראל אינה הפורום הנאות לדון בתביעות. כב' הרשמת קובעת, כי מבחן "מרב הזיקות" מוביל למסקנה, כי גם אם קיימות זיקות מסוימות לאנגליה, הרי מרב הזיקות נוטה בסופם של דברים לישראל. כב' הרשמת מציינת בהקשר זה את המספר הרב של המשתמשים בישראל, אשר הינם ישראלים המתגוררים בישראל ואת העובדה, כי הסכם תנאי השירות של אפליקציית הסנאפצ'אט מביא בחשבון משתמשים ישראליים. כב' הרשמת מציינת, כי קיימת הערכה כי מדובר ב- 1.4 מיליון משתמשים באפליקציה בישראל, ובכל מקרה, קובעת כב' הרשמת, כי גם אם מדובר במספר קטן יותר, הרי ברור כי מדובר במספר משמעותי של ישראלים המשתמשים באפליקציה. לעניין מיקום העדים, מוסיפה כב' הרשמת, כי העדים יהיו מישראל וכן ממדינות נוספות, ובכל מקרה בעידן המודרני יש להפחית ממשקלו של שיקול מיקום העדים, בפרט בתיקים בהיקף משמעותי. כב' הרשמת דנה גם במבחן הצפייה הסבירה של הצדדים, וקובעת כי המערערת 2 אשר מספקת שירותים בהיקף נרחב ובינלאומי, צריכה לצפות שהיא תיתבע במדינות בהן נעשה שימוש נרחב באפליקציה, ולא רק במדינות מצומצמות לפי בחירתה שלה. לעניין מבחן השיקולים הציבוריים, קובעת כב' הרשמת, כי לאור טיבן של עילות התביעה, איסוף ושימוש במידע ביומטרי של משתמשי האפליקציה בישראל, ואי רישומו של המאגר בהתאם לדין, נראה כי כפות המאזניים של מבחן זה נוטות לטובת בית המשפט בישראל. עוד מפנה כב' הרשמת לפסיקה בנושא, פסיקה אשר קבעה כי במקרים שבהם פסילת הפורום הישראלי, משמעותה העדר אפשרות מעשית לתביעה, ראוי כי התביעה תתברר בבית משפט בישראל. תמצית טענות המערערות טענות המערערת 1 המערערת 1 טענה, כי כב' הרשמת שגתה כאשר קבעה שמהשיבות ביססו עילת תביעה לכאורה, וזאת כאשר אין שום קשר חוזי בינה לבין המשיבות ואין טענה ליריבות עם המערערת 1. בפרט הסבירה המערערת 1, כי המערערת 1 אינה הישות האחראית על מתן שירות Snapchat למשתמשים המתגוררים בישראל, כאשר תפקיד זה מוטל באופן חוזי ובאופן תפעולי על המערערת 2. המערערת 1 ציינה, כי הפסיקה קיבלה בקשות כפירה בסמכות במקרים בהם לא היה לנתבעים תפקיד במתן השירות הנדון לאנשים בישראל. עוד ציינה המערערת 1, כי בניגוד לקביעת כב' הרשמת, לא קיימת עמימות בהסכם תנאי השירות, וכי המשיבות התקשרו רק עם המערערת 2 ולא עם המערערת 1. בהקשר זה הפנתה המערערת 1 לנוסח ולתצהיר המצהיר מטעם המערערת 2, וציינה כי מהם עולה כי האחריות לשימוש בסנאפצ'ט בישראל חלה על המערערת 2 בלבד. המערערת 1 הוסיפה בהקשר זה, כי האזכורים הפזורים של המערערת 1 בהסכם תנאי השירות, אין בהם די על מנת לקבוע אחריות משותפת של המערערת 1 ביחס למשתמשי סנאפצ'ט בישראל, כאשר המערערת 1 סוקרת את הסעיפים השונים ומבהירה מדוע לטעמה, אין מדובר בסעיפים שיש בהם להטיל עליה אחריות כלפי המשיבות. טענה נוספת של המערערת 1 הינה, כי המשיבות לא עמדו בנטל ההוכחה, כאשר לא טענו לעובדות המבססות יריבות עם המשיבות, אלא רק טענו כי למיטב ההבנה המערערת 1 והמערערת 2 מספקות במשותף את סנאפצ'ט לציבור בישראל. עוד טענה של המערערת 1 הינה, כי בקשת האישור אינה עומדת בדרישת התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ן-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), וזאת כאשר לא די להוכיח כי המערערת 1 הינה "עוסק", אלא שיש לבסס קשר ישיר של "עוסק-לקוח", קשר שאינו קיים כאן. המערערת 1 טענה בנוסף, כי המשיבות לא ביססו עילת המצאה, לא לפי תקנה 166(4)(א), ולא בהתאם לתקנה 166(4)א', לתקנות סדר הדין, כאשר אין קשר חוזי בין המערערת 1 לבין המשיבות וכאשר המערערת 1 אינה אחראית על הספקת שירותי סנאפצ'ט בישראל. המערערת 1 מוסיפה שאין גם עילת המצאה מכוח תקנה אחרת. בעניין הפורום הנאות טענה המערערת 1, כי טעתה כב' הרשמת כאשר קבעה שהמערערת 1 "בחרה שלא לטעון לגופן של טענות התובעות" והסתמכה רק על תנאי השירות, היות ומתנאי השירות עולה, כי המערערת 1 אינה מספקת שירותים למשתמשים בישראל. המערערת 1 מוסיפה בעניין זה, כי אין להחיל את הטענות בעניין הפורום הנאות ביחס למערערת 2 עליה, היות והיא כאמור אינה מספקת שירות סנאפצ'ט למתגוררים בישראל ואין לה כל בסיס סביר לצפות התדיינות בבית משפט ישראלי. עוד טוענת המערערת 1, כי קביעת כב' הרשמת, כי "אין פורום אחר בו יש לחברות הקבוצה אפשרות מעשית לתבוע" אינה מבוססת ואינה רלוונטית, היות והנטל על המשיבות להוכיח כי ישראל הינה הפורום הנאות. טענות המערערת 2 הטענה המרכזית של המערערת 2 הינה, כי היה על כב' הרשמת להכריע בשאלת הדין החל, וכאשר כב' הרשמת נמנעה מלעשות כן, המשמעות הינה חוסר דיוני ומהותי בכמעט כל סוגיה מהותית, והטלת סמכות שיפוט ישראלית על המערערת 2 כברירת מחדל וזאת בניגוד להלכה הפסוקה. לפיכך, כאשר המערערת 2 הציגה תשתית עובדתית ברורה, על פיה הסכסוך כפוף לדין האנגלי מכוח תנית ברירת דין תקפה, הרי על כב' הרשמת היה לקבוע כי הדין הישראלי אינו חל ומכאן לקבל את הכפירה בסמכות. המערערת 2 הוסיפה והסבירה, מדוע לטענתה הדין הישראלי אינו חל על ההליך וזאת בהתאם למבחן הדו שלבי שקבע בית המשפט העליון בעניין רע"א 6992/22 AGODA COMPANY Pte. Ltd נ' שי צביה [פורסם בנבו] (27.5.2024) (להלן: "עניין Agoda"). כך, טוענת המערערת 2, לגבי השלב הראשון, כי שירותי סנאפצ'ט אינם מיועדים באופן ספציפי למשתמש הישראלי וכך לגבי השלב השני, מסבירה המערערת 2 מדוע ראוי לאכוף את תנית ברירת הדין הזר. לעניין הפורום הנאות, טענה המערערת 2, כי טעתה כב' הרשמת כאשר קבעה כי ישראל הינה הפורום הנאות, וזאת כאשר, כאמור, כב' הרשמת נמנעה מהכרעה בשאלת הדין הרלוונטי להליך, ולאור שקילת צפיותיהם הסבירות של הצדדים. עוד מציינת המערערת 2, כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין די בכך ששירותי האפליקציה נגישים בישראל, אלא שנדרש להוכיח פניה מכוונת וברורה למשתמשים ישראלים. עוד טענה המערערת 2, כי שגתה כב' הרשמת כשקבעה כי המשיבות ביססו עילת תביעה אישית, שכן למשיבה 1 היו ביקורים בודדים באפליקציה ולמשיבה 2 אין כלל חשבון משלה באפליקציה. עוד נטען בהקשר זה, כי המשיבה 2 לא הגישה תצהיר תמיכה לבקשה וכי שגתה כב' הרשמת כאשר קבעה כי לא נדרש תצהיר מהקטינה, היות ואין פטור גורף למבקשת קטינה מהגשת תצהיר. המערערת 2 טוענת, כי העדר התצהיר מטעם הקטינה הינה משמעותי לאור העובדה, כי בקשת האישור אינה כוללת צילומי מסך, רישומי שימוש, או כל ראיה אחרת, כי הקטינה השתמשה באותם רכיבים אשר לגביהם נטען כי מהם נאסף המידע הביומטרי והם גורמי הנזק. עוד טוענת המערערת 2, כי קביעת כב' הרשמת כי הונחה תשתית המבססת את הטענה כי נאסף מידע ביומטרי ממשתמשי האפליקציה אין בה די, והיה על המשיבות להוכיח כי הן השתמשו ברכיבים הרלוונטיים והושפעו מהם, דבר שלא נעשה. המשיבות השיבו באופן מפורט בכתבי תשובה נפרדים, הן לטענות המערערת 1 והן לטענות המערערת 2. אדון בטענות המערערות על רקע תשובות המשיבות. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בהחלטת כב' הרשמת ובטענות הצדדים, אני סבור כי דין הערעורים להידחות, והכל כפי שינומק להלן. מבוא הטענה המרכזית שנטענה במסגרת הבקשה לאישור התביעה כייצוגית הינה הטענה, כי הנתבעות אוספות ומלקטות מידע ביומטרי של המשתמשים באפליקציית סנאפצ'ט, לרבות משתמשים קטינים, ועושות שימוש במידע ביומטרי זה לצרכים מסחריים, לרבות לצורך פרסום ממוקד. יובהר, אפליקציית הסנאפצ'ט הינה אפליקציה המאפשרת שיתוף מידי של צילומים, ומשמשת גם, ובעיקר, כרשת חברתית. מכאן, טענת המשיבות הינה, כי כאשר נעשה צילום באפליקציה ב- "פילטר" או ב- "עדשה" שמציעה האפליקציה, המערערות שומרות את המידע הביומטרי המצוי בצילום, או בקטע הווידאו של המצולם, ועושות בו שימוש מסחרי, לרבות לצרכי פרסום. אין ספק, כי מדובר בטענות חמורות כנגד המערערות. עם זאת, ולמרות שמדובר בטענות חמורות, עיון בבקשות הכפירה, ובפרט בכתבי הערעור המנומקים והמפורטים מאוד מגלה, כי המערערות אינן מכחישות בפה מלא טענות אלו. ודוק. אין כל אמירה ברורה וחד משמעית בכתבי בית הדין מטעם המערערות, כי הן אינן אוספות ומלקטות מידע ביומטרי של משתמשי האפליקציה בישראל, לרבות משתמשים קטינים, וכי הן אינן עושות שימוש מסחרי במידע ביומטרי זה. יוטעם, ניתן למצוא אמירות כלליות של המערערות כנגד הטענות הללו, כגון האמירה - "שעליהן המערערת חולקת" (ר' סעיף 51 לערעור המערערת 2), אבל אין אמירה ברורה וחד משמעית, לא של המערערת 1 ולא של המערערת 2, כי הן אינן מלקטות מידע ביומטרי של משתמשי האפליקציה בישראל וכי הן אינן עושות שימוש מסחרי במידע זה. זאת ועוד, במישור הדיוני, טענה מרכזית של המערערות בערעור זה הינה, כי היה מקום לקבוע כי הדין החל על התובענה הינו דין הממלכה המאוחדת, אולם אין כל טענה בכתבי בית הדין מטעם המערערות, כי הפעולות שנטען כי המערערות עושות בעניין ליקוט המידע, או השימוש במידע, מותרות על פי הדין האנגלי. נשאלת השאלה, האם העובדה, כי המערערות אינן מכחישות באופן חד משמעי וברור את ליקוט המידע הביומטרי והשימוש המסחרי בו, ואשר אינן טוענות, כי בהתאם לדין הזר החל לשיטתם, הליקוט, האיסוף והשימוש מותרים, הינה רלוונטית להחלטה בנושא סמכות השיפוט. לטעמי, התשובה לכך הינה חיובית. ראשית אבהיר, כי באופן עקרוני במסגרת החלטה בבקשה לכפירה בסמכות שיפוט, יש לבחון פרמטרים רבים, כפי שאפרט להלן, ומכאן ניתן להגיע לתוצאה, כי לבית המשפט בישראל אין סמכות שיפוט, גם כאשר אין הכחשה ברורה וחד משמעית של העילות הנטענות לגופן. אולם, יש לזכור כי במסגרת הפרמטרים הנדרשים לבחינה, קיימים גם מבחנים מהותיים כגון - קיומה של 'תביעה הראויה לטיעון', או קיומה של 'שאלה רצינית שיש לדון בה'. מכאן, כאשר נטענת טענה חמורה של איסוף מידע ביומטרי, לרבות של קטינים, לצורך שימוש מסחרי, ואין הכחשה ברורה של טענה זו, הרי להעדר ההכחשה קיימת השפעה על תוצאת המבחנים השונים, בפרט אלו הדורשים תביעה הראויה לטיעון ושאלה רצינית לדיון. שנית, להעדר ההכחשה החד משמעית יש חשיבות גם בראי התמונה הכוללת. לשיטתי, חלק מנימוקי החלטת מקום השיפוט מצוי בבחינת התמונה הכוללת, כך שבענייננו, ראוי לבחון תמונה כוללת זו, ולשאול, האם כאשר קיימת טענה של איסוף מידע ביומטרי של קטינים ישראלים, ושימוש במידע זה לצרכים מסחריים, וכאשר טענה זו אינה מוכחשת בפה מלא על ידי המערערות, ראוי כי הטענה תתברר בפורום אחר מאשר במדינת ישראל. לטעמי, כאשר מדובר בטענה מסוג זה, וכאשר אין הכחשה ברורה וחד משמעית של המערערות של הטענה לגופה, הנטייה הכללית מכוח מבחן התמונה הכוללת תהיה, כי הדיון בעילות אלו יתקיים בישראל. אבהיר ואדגיש, נטייה זו לקיים את הדיון בפורום בישראל, אינה פוטרת את בית המשפט מבחינה מדוקדקת של מבחני ההמצאה, סמכות השיפוט והפורום הנאות, אולם במקרים בהם קיים ספק בתוצאת מבחנים אלו, יש במראה המשתקף מהתמונה הכוללת בכדי להצביע על הפורום הנאות. כעת אדון בטענות הפרטניות של המערערות. כללי - המסגרת הנורמטיבית המסגרת הנורמטיבית להמצאה מחוץ לתחום נקבעה בתקנות סדר הדין האזרחי. כאשר תקנה 166, קובעת מהם התנאים להמצאת כתב טענות מחוץ לתחום המדינה, ובין היתר, קובעת את התנאים הבאים לצורך קבלת היתר להמצאה: "166. בעל דין רשאי להמציא כתב טענות מחוץ לתחום המדינה בהתקיים אחד מאלה ובכפוף לתקנות 167 ו-168: ... (4) התובענה היא בקשר לחוזה, ומתקיים אחד מהמקרים האלה: (א) החוזה, כולו או מקצתו, נעשה או הופר בתחום המדינה או שנשללה האפשרות לקיימו בתחומה; (ב) על החוזה חלים דיני מדינת ישראל; (4א) התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל שאירע בתחום המדינה; (5) התובענה מבוססת על נזק שנגרם לתובע בישראל ממוצר, משירות או מהתנהגות של הנתבע, ובלבד שהנתבע יכול היה לצפות שהנזק ייגרם בישראל וכן ושהנתבע, או אדם קשור לו, עוסק בסחר בין-לאומי או במתן שירותים בין-לאומיים בהיקף משמעותי;...: תקנה 168 לתקנות סדר הדין מאפשרת לבעל דין שהומצא לו כתב טענות מחוץ לתחום המדינה, להגיש בקשה לכפירה בסמכות או לקביעה כי הפורום הישראלי אינו נאות, כדלהלן: "הומצא לבעל דין כתב טענות מחוץ לתחום המדינה, רשאי הוא לכפור בסמכות בית המשפט לדון בתובענה או לטעון כי הפורום הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתובענה; רצה הנתבע לכפור או לטעון כאמור, יגיש בקשה בכתב לא יאוחר מהמועד הקבוע להגשת כתב ההגנה; עשה כן, יימנה המועד להגשת כתב הגנה מיום ההחלטה בבקשה." הפסיקה שדנה בתקנות אלו קבעה, כי ישנם שלושה תנאים לרכישת סמכות שיפוט לאחר המצאה מחוץ לתחום המדינה. התנאי הראשון הינו, כי בידי התובע יש "תביעה הראויה לטיעון" בכל הנוגע לעילות ההמצאה המפורטות בתקנה 166 לתקנות סדר הדין. כאשר, הפסיקה הבהירה כי מדובר ברף נמוך יותר מהרף הנדרש בהליך אזרחי רגיל. התנאי השני הינו, כי עילת התביעה לגופה מעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה". מטרת משוכה זו, בהתאם לפסיקה, הינה להבטיח כי לא מדובר בתביעת סרק וגם כאן רף ההוכחה אינו גבוה. עוד אציין, כי קיימת חפיפה מסוימת בין התנאי של "תביעה ראויה לטיעון" בנוגע לעילת ההמצאה לתנאי המחייב "שאלה רצינית העומדת לדיון", כאשר אנו עוסקים בעילת המצאה מכוח תקנה 166(4)(א) לתקנות סדר הדין, וזאת כאשר הטענה החוזית מהווה גם עילת המצאה וגם עילת תביעה. התנאי השלישי הינו שמדינת ישראל הינה הפורום הנאות לנהל בו את ההליך. לעניין תנאים אלו, ר', למשל, ברע"א 8854/22 The Dow Chemicals Company נ' סוכנויות יעקבזון בע"מ, [פורסם בנבו] (27.03.2023) בפסקה 28 (להלן: "עניין יעקבזון"). וכן ר' סיכום ההלכה בת"א (ת"א) 34140-12-20 ולדימיר פרודקין נ' Alexey Blinov [פורסם בנבו] (16.6.2024): "על מנת לרכוש סמכות שיפוט בינלאומית באמצעות המצאת כתב טענות אל מחוץ לתחום, נדרשת צליחתן של מספר משוכות - הראשונה, הוכחה כי ישנה 'תביעה הראויה לטיעון' בכל הנוגע לעילת המצאה המנויה בסעיף המשנה הרלבנטי בתקנה 166 לתקנות, וזאת ברמת הוכחה נמוכה מזו הנדרשת בהליך אזרחי רגיל; השנייה, הוכחה כי עילת התביעה, לגופה, מעוררת 'שאלה רצינית שיש לדון בה'; והשלישית, כי מדינת ישראל היא הפורום הנאות לניהול ההליך (רע"א 8854/22 The Dow Chemicals Company נ' סוכנויות יעקבזון בע"מ, פסקה 28 [נבו] (27.03.2023) (להלן: עניין יעקבזון))." אין מחלוקת, כי כב' הרשמת בחנה את שאלת סמכות השיפוט בהתאם לפרמטרים ולמבחנים דלעיל, והמחלוקת נעוצה רק באופן יישום המבחנים הללו. לפיכך, לא מצאתי להעמיק ולדון במבחנים ובפרמטרים לפרטיהם, ואתרכז בדיון בטענות המערערות ביחס ליישום המבחנים. דיון בטענות המערערת 2 אי הכרעה בשאלת הדין החל כאמור הטענה המרכזית של המערערת 2 הינה, כי כב' הרשמת נמנעה מלהכריע בשאלת הדין החל, ומכאן לא הוכחה עילת המצאה, לא הוכחה תביעה הראויה לטיעון ולא ניתן לקבוע כי ישראל הינה הפורום הנאות. אני דוחה טענות אלו של המערערת 2. נימוקי הדחיה הינם בשלושה מישורים. במישור הראשון, אין לטעמי הכרח להכריע בדבר הדין החל בעת דיון בשאלת סמכות השיפוט, כך שלא נפלה שגיאה בקביעת כב' הרשמת בנושא זה. במישור השני, אני סבור, כי אף אם היה מקום לקבוע במסגרת הדיון בשאלת הסמכות מהו הדין החל, הרי בהעדר כל טענה של המערערת 2 בעניין עמדת הדין החל לעמדתה בעניין שבמחלוקת, הרי קיימת עילת המצאה ותביעה הראויה לטיעון. במישור השלישי מצוי הנימוק, כי אף אם היה נדרש לקבוע מהו הדין החל לצורך הכרעה בשאלת הסמכות, הרי נראה כי ראוי ונכון להחיל את דין מדינת ישראל על המחלוקת. ואבאר לגבי שלושת המישורים. במישור הראשון, איני סבור כי נפלה שגיאה בהחלטת כב' הרשמת, כי בשלב שאלת הסמכות אין מקום להכריע בשאלת הדין שיחול על ההליך. לעמדתי, כאשר שאלת תחולת הדין הזר הינה שאלת מורכבת, וכאשר אין אינדיקציה ברורה כי בהתאם לדין הזר, לא קיימת עילת המצאה ולא קיימת תביעה הראויה לטיעון, ניתן שלא להכריע בשאלת הדין הזר בשלב הכפירה בסמכות. במילים אחרות, ראוי לערוך הבחנה ברורה בין שלב הכפירה בסמכות לבין הדיון המהותי בבקשת האישור. כך, בשלב הכפירה בסמכות, אשר הינו שלב מקדמי, אמנם ראוי לבחון את התכנות התביעה ואת קיומן של עילות תביעה ראויות, על מנת שלא לגרור נתבע זר לדיון סרק בישראל. אולם, וזה העיקר למקרה שלפניי, אין להפוך את שלב הכפירה בסמכות להליך מלא ושלם בטענות השונות. עמד על כך באופן יפה בית המשפט בעניין ת"צ (מרכז) 1528-04-23 מתן רוזנצויג נחום נ' Open AI, L.L.C [פורסם בנבו] (12.3.2025): "לא התעלמתי מטיעוני המשיבה כי יש לברר את שאלת הדין כבר במעמד זה, ואולם סבורה אני, כפי האמור, כי אין מקום להכריע כבר עתה בשאלת הדין החל, במיוחד הדברים אמורים במקרה שלפנינו, משקיימות שאלות ממשיות הנוגעות לפסילת תניית ברירת הדין ועל פניו קיימת תשתית ראייתית נאותה על בסיס המסמכים שצורפו לבקשה כמו גם חוות הדעת לדין הזר שצורפה כי קיימת על פניו עילת תביעה נגד המשיבה, וכי "אין מקום לנהל בשלב זה "משפט זוטא" לשם בירור עוצמתה של עילת התביעה, שאחרת יסורבל עד למאוד הדיון בבקשה להיתר המצאה" (ת"א (מחוזי ת"א) 40773-10-18 Ashland Inc נ' רותם אמפרט נגב בע"מ [נבו] (6.2.2022); ת"א (מחוזי ת"א) 70878-01-20 zurich insurance plc נ' אם דבליו גרופ (ישראל) בע"מ, [נבו] (10.10.2024))." (הדגשה שלי - ג.ה.) וכן ר' ת"צ (מרכז) 41409-03-21 יניב גרנות נ' Google LLC [פורסם בנבו] (30.4.2025): "בתמצית, ככל שההכרעה בשאלה זו כרוכה בליבון עובדתי מורכב או בהכרעה בסוגיות משפטיות תקדימיות כך תגבר הנטייה שלא להעמיק בשאלת הדין החל בשלב הדיון בסוגיית ההמצאה, אלא להסתפק בבחינת השאלה האם ישנה אפשרות סבירה (ברמה של "שאלה רצינית") כי יחול הדין הישראלי. מקרה נוסף בו עשוי בית המשפט להימנע מלהיכנס לשאלת הדין החל בשלב הדיון בסוגיית ההמצאה הוא כאשר הדבר אינו נחוץ בשלב זה (כגון כאשר התובע טוען לקיומה של עילה גם לפי הדין הזר ומוכיח אותה במידה הנדרשת לשלב ההמצאה)." מכאן, אני סבור כי לא נפלה שגיאה בהחלטת כב' הרשמת, כי בנסיבות תיק זה, אין מקום להכריע בשאלת הדין החל לצורך הכרעה בשאלת הסמכות. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף על רקע המישור השני והשלישי, ואנמק. כאמור, המערערת 2 טוענת כי על ההתקשרות עם המשיבות חל הדין הזר, ובמקרה זה, דין אנגליה וווילס. אולם, המערערת 2 לא טענה דבר בעניין דין זר זה, ובפרט לא טענה, כי הדין הזר של הממלכה המאוחדת מתיר שימוש בנתונים ביומטריים של משתמשי האפליקציה, לרבות קטינים, לצרכים מסחריים. אציין, כי בעניין זה קבעה כב' הרשמת, כך: "SGL (המערערת 2 - ג.ה.) אשר טענה לתחולת הדין האנגלי לא טענה לעניין הדין הזר וממילא לא הוכיחה אותו בעת הזו. בענייננו, משלא הוכח הדין הזר אין די בטענה לתחולתו של הדין הזר, בכדי לשלול את הוכחת קיומה של עילת תביעה. עם זאת יהיה מקום וצורך להידרש לכך בהמשך." בעניין זה אמנם מקובלת עליי טענת המערערת 2, כי לא עליה מוטל הנטל להוכיח את הדין הזר, ומכאן קביעה זו בהחלטת כב' הרשמת שגויה. עם זאת, וזה העיקר לענייננו, קביעת כב' הרשמת כי המערערת 2 לא טענה דבר לעניין עמדת הדין הזר בסוגיות שבמחלוקת נכונה. מכאן מסקנתה של כב' הרשמת, כי בהעדר טענה כלשהי של המערערת 2 בעניין מהות הדין הזר, לא ניתן לשלול קיומה של עילת תביעה, וכאן גם לא לשלול את קיומה של עילת המצאה ועילת תביעה ראויה לטיעון, הינה מסקנה ראויה ונכונה. ודוק. על מערכת היחסים בין המשתמשים בישראל לאפליקציית סנאפצ'ט חלה מערכת חוקים כלשהי, או הדין הישראלי או דין הממלכה המאוחדת. ביחס לדין הישראלי, הרי בכפוף למספר טענות נקודתיות בהן אדון להלן, נראה כי אין מחלוקת של ממש, כי טענות המשיבות מגלות עילת המצאה ותביעה ראויה לטיעון. אולם, כאמור, המערערת 2, טוענת כי יש להחיל את הדין הזר ולא הדין הישראלי. מכאן נשאלת השאלה, מה גורל עילות הבקשה לאישור והתביעה הייצוגית לאור הדין הזר אשר המערערת 2 טוענת כי יש להחיל. עיון בטענות המערערת 2, כמו גם בטענות המערערת 1, מגלה כי המערערות אינן טוענות דבר לעניין עמדת הדין הזר במחלוקת לגופה, ובפרט אינן טוענות כי לאור הדין הזר אין למשיבות עילה ראויה לטיעון. בנסיבות אלו, כאשר אין כל טענה של המערערות, כי בהתאם לדין הזר אין למשיבות כל עילת תביעה, הרי לצורך קביעת סמכות בית המשפט, אין הכרח לקבוע בשלב זה את הדין החל. לא נעלמה מעיני העובדה, כי גם המשיבות אינן טוענות לעילה מכוח הדין הזר, ואף לא צורפה מטעם המשיבות חוות דעת מומחה לדין הזר לשם הוכחתו. אולם בכך, לשיטתי, אין בכדי לחסום את תביעתם, גם בהנחה שייקבע בהליך לגופו שחל הדין הזר. כך, למשל, ומבלי לקבוע מסמרות בסוגיה סבוכה שכזו, גם בהעדר הוכחה של הדין הזר, ניתן לעשות שימוש בחזקת שוויון הדינים, ולעניין זה ר' ת"א (מחוזי מרכז) 75745-07-19 אנרג'יקס - אנרגיות מתחדשות בע"מ נ' Schott Solar AG [פורסם בנבו] (24.3.2023) והאסמכתאות הרבות שם. לפיכך, גם אם הייתי מקבל את טענת המערערת 2, כי לא היא זו שצריכה להוכיח את הדין הזר, הרי עדיין אני סבור, כי לא נפלה כל טעות בקביעת כב' הרשמת. לטעמי, העדר טענה כלשהי של המערערת 2 בדבר מהותו של הדין הזר, ובפרט העדר טענה כי הדין הזר שולל את עילות התביעה, יש בה, לא רק בכדי לתמוך במסקנת כב' הרשמת שאין חובה לקבוע את הדין החל בשלב קביעת הסמכות, אלא גם תמיכה במסקנתה, כי קיימת עילת המצאה ועילה ראויה לטיעון. המישור השלישי הינו המישור של קביעת הדין החל על המחלוקת. כאשר, כאמור, כב' הרשמת לא הכריע במישור זה של הדין שיחול על ההליך. כאמור לעיל, אני סבור כי לא נפלה כל שגיאה בקביעה זו של כב' הרשמת. בכל מקרה, ולמען הסר ספק, אני סבור כי לצורך קביעת הסמכות, ומבלי לקבוע מסמרות להליך העיקרי, ניתן לקבוע שהדין שיחול על הסכסוך יהיה הדין הישראלי, ואנמק בקצרה. שאלת קביעת הדין החל נדונה בהרחבה בעניין Agoda, כאשר אין חולק שיש לבחון את הסוגיה בשני שלבים. בשלב הראשון, יש לבחון בהתאם לכללי ברירת הדין, האם חל על הסכסוך הדין הזר או הדין הישראלי, ובשלב השני, ככל שנקבע כי חל הדין הישראלי, האם יש מקום לאכוף תנית ברירת דין הקובעת תחולת דין אחר. במסגרת פסק הדין בעניין Agoda הוצעו שתי גישות לבחינת כללי ברירת הדין. כב' השופט גרוסקופף, הציע שילוב של מבחן אובייקטיבי וסובייקטיבי. כאשר המבחן האובייקטיבי הינו מבחן של היקף הפעילות הכלכלית המבוצעת באמצעות האתר אל מול לקוחות ישראליים, כאשר במסגרת מבחן זה יש לבחון את היקף הפעילות, הן באופן אבסולוטי והן ביחס לשוק בו פועל האתר. המבחן הסובייקטיבי הינו מבחן הבוחן את היקף המאמצים שמשקיע האתר להיכנס לשוק הישראלי. עוד קובע כב' השופט גרוסקופף, כי בין שני המבחנים, האובייקטיבי והסובייקטיבי, קיימת מקבילית כוחות, כך שככל והיקף הפעילות בישראל גדול יותר, נדרוש פחות מאמצי חדירה לישראל, על מנת לקבוע כי חל הדין הישראלי. כב' השופטת רות רונן מציעה גישה אחרת, כאשר לשיטתה יש לשים את הדגש על המבחן הסובייקטיבי, כך שבראש ובראשונה, יש לבחון האם האתר פונה לקהל יעד של לקוחות ישראליים באמצעות אתר שנועד להיות מותאם להם. אציין, כי לאור העובדות שנדונו בעניין Agoda לעיל ובפרט לאור אופי הפעילות של החברה שם, נקבע כי מקום השיפוט הוא בישראל, ואין הכרעה בפסק הדין בין שתי הגישות. עוד אציין, כי הוגשה בקשה לדיון נוסף (דנ"א 5363/24) שטרם הוכרעה. לטעמי, מפסק הדין בעניין Agoda עולה כי לפי שתי הגישות יש לשקול הן את הממד האובייקטיבי והן את הממד הסובייקטיבי, כאשר המחלוקת בין השופטים היא לגבי המשקל שיש לתת לכל אחד מהממדים (ר', למשל, פסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת רונן). אני סבור, כי אין לקבוע מראש, ובאופן מוחלט, את המשקל שיש לתת לכל מבחן בעת בחינת הדין החל, ויש להתאים את המבחן לסוג המוצר או לסוג השירות שמנפק הנתבע לציבור הישראלי. לטעמי, קיים הבדל משמעותי לעניין סמכות השיפוט בין סוגי האתרים השונים בהם משתמש הציבור הישראלי. כך ניתן להבחין בין סוגים שונים של אתרים בהם נעשה שימוש, כגון: אתר אינטרנט שמוכר מוצר פיזי לציבור הישראלי, אתר אינטרנט שמוכר חדרי מלון, אתר אינטרנט שמוכר שירותים (למשל ניהול השקעות) ורשת חברתית. בכל אחד מהאתרים לעיל, מדובר בפעילות כלכלית בעלת מאפיינים שונים לגמרי, הן ב- "מוצר" הנמכר, הן באינטראקציה עם הקהל בישראל, וכמובן גם באופן השיווק. לפיכך, מבחנים שיתאימו למכירת מוצר, או שירות ספציפי כגון חדרי מלון, אינם מתאימים לשימוש ברשת חברתית. כך, כאשר מדובר על מכירת מוצרים, או שירותים, הרי קיימת רלוונטיות רבה למבחנים שמציע פסק הדין בעניין Agoda, כגון קיומו של אתר בשפה העברית, מתן שירות לקוחות בעברית והספקת המוצרים לישראל, אולם מבחנים אלו תקפים פחות, ולעתים כלל אינם רלוונטיים, כאשר מדובר ברשת חברתית. רשת חברתית אינה "מוכרת" מוצר, או שירות, במובן הכלכלי הקלאסי של פעולת מכירה, ובדרך כלל השימוש בה הוא חינם. כמו כן, אין לרשת החברתית אתרים בשפות שונות, וממילא מעצם טיבה הרשת החברתית אינה משנעת מוצרים לישראל. בנסיבות אלו טענות המערערת 2 בערעור (ר' למשל סעיף 24 לכתב הערעור), כי לא מתקיימות זיקות לישראל, כגון: העדר אתר בישראל, או כי השירותים שנדונים בהליך אינם נמכרים בישראל, או כי "רכיבי Snapchatשנדונים בהליך הנדון אינם נמכרים או ממוקמים פיזית בישראל", לטעמי אינן רלוונטיות לכללי ברירת הדין, היות ורכיבים אלו אינם נמכרים, או ממוקמים פיזית, בשום מקום בעולם, ואף ניתן לומר, כי הם אינם נמכרים, או ממוקמים, בכל מקום בעולם. אחדד. רשת חברתית, אינה מוכרת למעשה דבר למשתמשים בה, כאשר במרבית המקרים הרישום והשימוש ברשת החברתית הינו ללא כל תשלום למשתמש. ההכנסה והרווח של הרשת החברתית אינה מהמשתמשים בה, אשר עושים בה שימוש חינם, כאשר הרווח של הרשת החברתית הינו מפרסום שנעשה במסגרתה, ובפרט מפרסום ממוקד לאור נתוני המשתמש אשר נאספים על ידי הרשת החברתית. לעניין המודל הכלכלי של רשתות חברתיות, ר' Jakub Growiec & Bogumił Kamiński & Katarzyna Growiec, "Social Network Structure and The Trade-Off Between Social Utility and Economic Performance," EcoMod2017 10279, EcoMod. מכאן, המבחנים שנקבעו בפסק דין Agoda, או לכל הפחות, חלקם של מבחנים אלו, רלוונטיים פחות כאשר אנו עוסקים ברשת חברתית, אשר אינה מוכרת "מוצר" לציבור בישראל, אלא למעשה "מוכרת" את פרטי המשתמשים למפרסמים. עוד אציין בשולי הדברים, כי המבחן של אתר "בשפה העברית" גם הוא רלוונטי פחות לטעמי לאור חידושי הטכנולוגיה, כאשר כיום בעזרת AI ניתן בלחיצת כפתור לתרגם כל אתר או אפליקציה לשפה העברית, ואין צורך בבניית אתר מיוחד בעברית. בנסיבות אלו, אני סבור כי כאשר מדובר ברשת חברתית הפעילה בישראל, יש לערוך איזון שונה בין המבחן האובייקטיבי למבחן הסובייקטיבי, כאשר יש לתת דגש רב יותר על המבחן האובייקטיבי, ובפרט על כמות המשתמשים ברשת החברתית המסוימות בישראל וזאת כאינדיקציה להחלת הדין הישראלי. כך, לשיטתי, ככל שהשימוש ברשת החברתית בישראל יותר נפוץ, תהיה נטייה יותר גדולה להחיל את הדין הישראלי. לטעמי, הנתון של שיעור המשתמשים בישראל ביחס למשתמשים בשאר העולם, הינו בעל משקל נמוך לנושא ברירת הדין, כך שככל והרשת החברתית נפוצה מאוד בישראל, איני רואה נימוק של ממש שלא להחיל עליה את הדין הישראלי, רק בגלל שהיא נפוצה גם במדינות אחרות. יישום האמור לעיל על המקרה שלפניי מוביל למסקנה, כי לצורך קביעת סמכות השיפוט, ניתן להניח כי הדין הישראלי יחול על הסכסוך, ואנמק. ראשית, אין מחלוקת של ממש, כי סנאפצ'ט היא רשת חברתית, ר' למשל,"Uses and gratifications of social networking sites for bridging and bonding social capital: A comparison of Facebook, Twitter, Instagram, and Snapchat" (Cumputers in Human Behaviar; Vol. 72, 2017) לפיכך, כפי שציינתי לעיל, יש לתת את הדגש על שיעור החדירה שלה לשוק הישראלי, ולתת משקל פחות למאמצי השיווק והמכירות. המשיבות טענו בבקשת האישור, כי מדובר ב- 1,500,000 משתמשים בישראל, כאשר מספר זה נתמך ממידע מצד שלישי. המערערת 2 טוענת, כי מדובר במספר שגוי, וכי שיעור המשתמשים בישראל בסנאפצ'ט הינו רק כ- 0.18% ממשתמשי סנאפצ'ט ברחבי העולם. אלא שהמערערת 2, כמו גם המצהיר מטעמה, אינם מציינים בכמה משתמשים מדובר ברחבי העולם. אבהיר, כי מספר משתמשי הסנאפצ'ט בעולם הינו מידע גלוי בהיות המערערת 1 חברה ציבורית, כך שמדובר על מעל ל- 450,000,000 משתמשים ברחבי העולם. מכאן, שלעמדת המערערת 2 עצמה, קיימים כ- 800,000 משתמשים בסנאפצ'ט בישראל. על רקע נתונים אלו, יש להחיל את המבחן האובייקטיבי, אשר מבקש לבחון את היקף הפעילות של המערערת 2 בישראל. לטעמי, בין אם מדובר ב- 1,500,000 משתמשים כטענת המשיבות, ובין אם מדובר ב- 800,000 משתמשים כפי שניתן להסיק מעמדת המערערת 2, הרי מדובר על מספר עצום של משתמשים, ומכאן היקף פעילות משמעותי. לפיכך, כאשר אנו עוסקים ברשת חברתית, אשר אינה עוסקת במכירת מוצר, או שירות, בישראל או בעולם, וכאשר מדובר בשיעור חדירה עצום לשוק הישראלי, שיעור הקרוב ל- 10 אחוז מהאוכלוסייה מעל גיל 12 במדינת ישראל, הרי לפי המבחן האובייקטיבי, ולצורך הבקשה לכפירה בסמכות, ניתן לקבוע כי יש לבחון את הבקשה לכפירה תחת ההנחה כי הדין החל הינו הדין הישראלי. לאור האמור לעיל, אני סבור כי בשלב הראשון של מבחני פסק דין Agoda, ולצורך בקשת הכפירה בסמכות, יש לקבוע כי יחול על הסכסוך הדין הישראלי. מכאן יש לבחון האם יש תנית ברירת דין המחילה את הדין הזר, והאם תניה זו תקפה. המערערת 2 טוענת במסגרת כתב הערעור, בסעיף 30, כי סעיף 21 לתנאי השירות קובע כך: אלא שעיון בתנאי השירות שצורפו לבקשת הכפירה, וכן לבקשת לאישור, מגלה שסעיף 21 מנוסח כך: אציין, כי לא ברור מהיכן לקוח הציטוט המובא בסעיף 30 לכתב הערעור, כאשר לא מצאתי ניסוח כזה בתנאי השירות שצורפו לכתבי הטענות. נותר רק להאמין, כי לא היה בכוונת המערערת 2 להטעות את בית המשפט, אלא מדובר בטעות בתום לב של המערערת 2. אולם גם אם מדובר רק בטעות בתום לב, הרי עדיין יש לעובדה שהמערערת 2 מסתמכת על סעיף ברירת דין שאינו קיים בתנאי השירות השלכות, ואבאר. ההשלכה הראשונה הינה, כי כל הטיעון של המערערת 2 בדבר ברירת הדין מכוח תנאי השירות מבוסס על ציטוט שאינו קיים בתנאי השירות, מכאן לא ניתן לקבלו וראוי לדחותו. שנית, ובכל מקרה, אף אם הייתי מקבל כי הנוסח המצוטט בסעיף 30 לכתב הערעור דומה מבחינה מהותית לרישת סעיף 21 בתנאי השירות, הרי אין כל התמודדות בכתב הערעור עם הסיפא לסעיף 21 זה, הקובעת כך: "The courts in some countries may not apply the laws of England and Wales to some disputes related to these Terms. If you reside in one of those countries, the laws of your home country may apply to those disputes." אציין, כי לגבי ניסוח דומה של תנית ברירת הדין, קבע בית המשפט בעניין רע"א 8160-20 Google LLC (לשעבר Google Inc) נ' דורון אשל [פורסם בנבו] (20.2.2022) (להלן: "עניין אשל"), כי אין מדובר בתנית ברירת דין הכופה את הדין הזר. וזוהי תנית ברירת הדין שנדונה בעניין אשל לעיל: "כפי שכבר צוין, גדר המחלוקת בין הצדדים ממוקד בשאלה פרשנית – האם נגזר מהסכם תנאי השירות ומתניית ברירת הדין שבו, כי הדין הקליפורני הוא שיחול על בקשות האישור. מפאת מרכזיותה בענייננו אשוב ואצטט את תניית ברירת הדין: "בבתי המשפט בארצות מסוימות, חוקי מדינת קליפורניה אינם חלים במחלוקות מסוגים מסוימים. אם אתה מתגורר באחת מהארצות הללו, ובמקרים שבהם חוקי מדינת קליפורניה אינם חלים, יחולו חוקי ארץ מגוריך במחלוקות הקשורות לתנאי שימוש אלה. בכל מקרה אחר, אתה מסכים לכך שחוקי קליפורניה, ארצות הברית, למעט כללי ברירת הדין של קליפורניה, יחולו בכל מקרה של מחלוקת הנובעת מתנאי שימוש אלה ומהשירותים או בקשר אליהם". והדמיון בין התניה בעניין אשל לתניה בסעיף 21 לתנאי השירות במקרה שלפניי הינו ברור. בית המשפט העליון בעניין אשל קובע כך לגבי הנוסח האמור בתנית ברירת הדין, שהינו כמעט זהה לנוסח בענייננו: "במצב דברים זה יש לפרש את הסכם תנאי השירות נגד האינטרס של גוגל, זאת בהינתן העובדה שגוגל היא הגורם שניסח את ההסכם (סעיף 25(ב1) לחוק החוזים, עניין פייסבוק, פסקה 20). ובהתאם לכך יש לבכר את הפרשנות שלפיה הדין הישראלי הוא שחל במקרה של סכסוך בין המשתמש ובין גוגל, ומשמע שהדין הישראלי הוא שחל על בקשות האישור." ויפים דברים אלו גם לגבי התניה במקרה שלפניי, אשר כאמור מנוסחת באופן כמעט זהה. בנסיבות אלו, בוודאי לצורך ההכרעה בשאלת סמכות השיפוט, ניתן לקבוע, כי תנית ברירת הדין במקרה שלפניי אינה שוללת את תחולת הדין הישראלי. לאור האמור לעיל, מתייתר הצורך לדון בסוגיה, האם תנית ברירת הדין, ככל שהיא כופה את הדין הזר, הינה תניה מקפחת בחוזה אחיד. לאור האמור לעיל, הרי שגם אם היה נדרש להכריע בתחולת הדין לצורך הדיון בשאלת הסמכות, הרי הנטייה הינה באופן מובהק להחלת הדין הישראלי. טענות המערערת 2 בדבר הפורום הנאות הטענה הראשונה של המערערת 2 בעניין הפורום הנאות הינה, כי שגתה כב' הרשמת כאשר לא הכריע בעניין הדין החל, היות ותחולת הדין הזר, יש בה להוות פרמטר משמעותי לצורך הקביעה, כי הפורום הנאות אינו הפורום הישראלי. לאור המנומק לעיל, יש לדחות טענה זו. כאמור לעיל, אני סבור כי במקרה שלפניי, לכל הפחות לצורך קביעת הסמכות, יש להחיל את הדין הישראלי. מכאן, כאשר הסכסוך יוכרע לפי הדין הישראלי, ברור כי קיים יתרון לקיום ההליך בפני הפורום הישראלי. טענה נוספת של המערערת 2 בעניין הפורום הנאות, הינה כי בהתאם להלכה הפסוקה, אין די בכך ששירותי האפליקציה נגישים בישראל, אלא שנדרש להוכיח פניה מכוונת וברורה למשתמשים ישראלים. איני מקבל טענה זו, ואנמק. ראשית אציין, כי ההפניה לפסק הדין בעניין Agoda (ר' סעיף 40 לכתב הערעור) אינה רלוונטית לשאלת קביעת הפורום הנאות, היות ופסק דין Agoda עוסק בברירת הדין ולא בשאלת הפורום הנאות. יתרה מזו, ההתייחסות שמצטטת המערערת 2 מפסק הדין, עוסקת בצפייה, או בהעדר הצפייה, של אתר לגבי תחולת "הכללים וההגנות שהדין הישראלי מספק", כך שאין מדובר על צפייה בדבר מקום השיפוט, אלא בדבר הדין החל. עוד אציין בהקשר זה, כי מצב בו הפורום הנאות הינו ישראלי, והדין הינו דין זר אינו חריג, ר', למשל, עניין רע"א 5860/16 Facebook נ' בן חמו [פורסם בנבו] (31.5.2018) וכן רע"א 1901/20 טרוים נ' Facebook [פורסם בנבו] (26/7/2022). גם הסתמכות המערערת 2 בעניין זה על פסק הדין בעניין ת"צ (מרכז) 12859-12-19 אבי ברק נ' AMAZON.COM INC. [פורסם בנבו] (3.8.2022) אינה מדויקת, היות ושאלת הצפייה הסבירה מתייחסת שם רק לשאלת החלת הדין הזר או הדין ישראלי, ואילו לגבי הפורום הנאות נקבע שם: "ממילא נלמד, בוודאי נוכח הקביעות בדבר תחולת החוק הישראלי, כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתביעה." בכל מקרה, ולגופם של דברים, לא מצאתי כי נפלה טעות כלשהי בהחלטת כב' הרשמת בעניין הפורום הנאות, ואנמק בקצרה. כב' הרשמת פרטה באופן ראוי ונכון את המבחנים השונים לבחינת הפורום הנאות, ויישמה את המבחנים על פרטי המקרה באופן מפורט ומנומק, ולא רק שלא מצאתי כל שגיאה בנימוקים אלו, אלא שאני סבור כי מדובר בנימוקים ראויים ונכונים, אנמק בקצרה. הפסיקה קבעה שלושה מבחנים לקביעת הפורום הנאות שידון בסכסוך: מרב הזיקות להליך, ציפיותיהם הסבירות של הצדדים ושיקולים ציבוריים, ר', למשל, ע"א 2547/23 אופיס טקסטיל בע"מ נ' Broklinen Inc Delaware co 5469940 [פורסם בנבו] (28.12.2023): "בגדר בחינת נאותות הפורום, נלקחים בחשבון שיקולי משנה שונים, ובכללם מהו הפורום המשפטי בעל מרב הזיקות בנוגע לסכסוך; ציפיותיהם הסבירות של הצדדים; ושיקולים ציבוריים – קרי, מהי הערכאה בעלת העניין ה'אמיתי' לדון בתובענה (עניין יעקבזון, בפסקה 36, וההפניות שם)." מכאן, לטעמי, כאשר מדובר על אפליקציה בה משתמשים מאות אלפים של ישראלים המתגוררים בישראל, וכאשר המערערת 2 מרוויחה ממכירת פרסומות, לרבות פרסומות של מוצרים ישראליים, למאות אלפי משתמשים אלו, הרי הצפייה סבירה שסכסוכים בעניינים אלו ינוהלו בישראל, וברור כי הערכאה שיש לה עניין אמיתי לדון בסכסוכים אלו היא ערכאה ישראלית. אציין, כי אין מחלוקת כי שאלת הפורום הנאות הינה שאלה של שיקול דעת ואיזונים, ועל רקע זה ראוי להתבונן בסוגיה באופן מפוכח והגיוני, ולשאול, האם ראוי כי תושבי ישראל, לרבות קטינים, המשתמשים ברשת החברתית סנאפצ'ט בישראל, ואשר טוענים כי הנתונים הביומטרים שלהם לוקטו ללא אישור שלהם לצרכים מסחריים, לא יהיו רשאים לנהל תביעה זו בישראל? ונדמה כי התשובה על כך הינה שלילית, וזאת גם אם סנפצ'אט, לא פרסמה את הרשת שלה בישראל, כטענתה. המערערת 2 הוסיפה וטענה, כי הרעיון שכל שירות גלובלי יכול להיתבע בישראל רק משום שהוא נגיש בישראל נדחה מפורשות על ידי בית המשפט, ומפנה לעניין Agoda בהקשר זה. למרות שההפניה של המערערת 2 לפסק דין Agoda בענין זה שגויה, כאשר זה עוסק בברירת הדין ולא במקום השיפוט, אני מקבל את העמדה העקרונית של המערערת 2, כי עצם הנוכחות והנגישות של חברה זרה בישראל אין בה די לפתח ציפייה סבירה אוטומטית, כי מחלוקת בינה לבין צרכן ישראלי תידון בישראל, כך הם הגיונם של דברים, וכך היא הפסיקה בתחום. אולם, וכפי שקבעה כב' הרשמת נכון, המערערת 2 אינה מוכרת מוצר זניח בשוק הישראלי, ואינה מספקת שירות אזוטרי, המערערת 2 מפעילה רשת חברתית בה חברים, לשיטתה שלה, מאות אלפי תושבי ישראל, כך שלא עצם הנגישות של סנאפצ'ט לאדם בישראל מקנה את סמכות השיפוט לפורום בישראל, אלא ההיקף הנרחב מאוד של פעילות המערערת 2 בישראל. אציין, כי המערערת 2 מודעת להיקף הפעילות העצום שלה בישראל, היות ומודל הרווח שלה בנוי על המספר הגדול של המשתמשים בישראל. מכאן, לטעמי, בשלב מסוים של היקף פעילות במדינה מסוימת, כגון ישראל, צריכה המערערת 2 להביא בחשבון, כי על אף שלא עשתה מאמצי שיווק ייחודיים לישראל, הרי כאשר היא הצליחה לחדור לשוק הישראלי בצורה משמעותית, היא משיאה רווחים מהציבור הישראלי, ומכאן ככל שיתגלע סכסוך הוא יידון בישראל. קשה לקבוע מסמרות מהו השלב בו רשת חברתית צריכה לצפות, כי מחלוקת עם משתמשי הרשת יידונו במדינת המשתמשים, אולם, לטעמי 800,000 משתמשים במדינה בגודל של מדינת ישראל, עוברת באופן משמעותי רף זה. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענות המערערת 2 בעניין הפורום הנאות. טענת המערערת 2 בדבר העדרה של עילה אישית טענה נוספת של המערערת 2 הינה, כי שגתה כב' הרשמת כשקבעה כי המשיבות ביססו עילת תביעה אישית, שכן למשיבה 1 היו ביקורים בודדים באפליקציה ולמשיבה 2 אין כלל חשבון משלה באפליקציה. עוד טענה המערערת 2 בהקשר זה, כי המשיבה 2 לא הגישה תצהיר לבקשה לאישור הגשת תביעה ייצוגית. יש לדחות טענות אלו. ראשית אציין, כי נימוקי כב' הרשמת בעניין זה מפורטים וברורים ולא מצאתי כי נפלה במסקנת כב' הרשמת, או בנימוקיה, כל טעות או שגיאה. בכל מקרה, אתייחס בקצרה לטענות המערערת 2. ראשית יובהר, כי המערערת 2 שוגה בדבר הרף בו צריכות המשיבות לעמוד בשלב זה. כך, ובניגוד לטענת המערערת 2, המשיבות אינן צריכות "לבסס עילה אישית" כטענת המערערת 2 (ר' סעיף 43 לכתב הערעור), אלא רק להראות כי קיימת תביעה הראויה לטיעון. מכאן, גם האסמכתאות אליהן מפנה המערערת 2 בסעיף 43 לכתב הערעור אינן רלוונטיות, כאשר אלו עוסקות בשלב אישור התביעה כייצוגית ולא בשאלת קביעת סמכות השיפוט. מכאן, ובנסיבות שלפניי, כאשר המשיבה 1 הגישה תצהיר על פיו החשבון בסנאפצ'ט נוצר לפני 4 שנים, והיו בו 37 ביקורים, די בכך על מנת לעמוד ברף של תביעה הראויה לטיעון, גם במישור העילה האישית, כאשר ברור, כי החשבון לא נפתח רק לשם הגשת התביעה. לעניין השימוש בפונקציות באפליקציה אשר במסגרתן נטען, כי המערערות מלקטות מידע ביומטרי, הרי כפי שעולה מסעיף 3 לתצהיר המשיבה 1, נטען כי נעשה שימוש בפונקציות אלו, ודי בכך, לשלב זה, לבסס עילת תביעה ראויה לטיעון במישור העילה האישית. עם זאת, ראוי להוסיף מספר מילים בעניין זה על נטלי הוכחה ותום לב, בוודאי כאשר מדובר במפעילת רשת חברתית של מאות אלפי משתמשים בישראל. אין ספק ואין מחלוקת, כי הנטל להוכיח שנעשה שימוש בפונקציות שעומדות בבסיס הבקשה וכתב התביעה מוטל על המשיבות, וכאמור לטעמי לאור תצהיר המשיבה 1, היא עמדה בנטל זה לצורך קביעת מקום השיפוט. עם זאת, ראוי לציין, כי המידע הזה מצוי בידיה של המערערת 2, מפעילת האפליקציה. מכאן למערערת 2 היו כמה אופציות ראויות בעניין זה. הראשונה, שלא לבדוק האם נעשה או לא נעשה שימוש בפונקציות אלו על ידי המשיבות, ולציין בפני בית המשפט כי הנושא לא נבדק על ידה. השנייה, לבדוק את הנושא, ולהודיע לבית המשפט, האם נעשה או לא נעשה שימוש כאמור. ברור, כי ככל שהמערערת 2 הייתה נוקטת באופציה השנייה, עורכת בדיקה ומגישה הודעה לבית המשפט בדבר ממצאיה, הרי רמת תום הלב שלה הייתה גבוהה. אולם, כאשר נטל ההוכחה מוטל על המשיבות, גם האופציה הראשונה של הימנעות מבדיקה הינה אפשרית ולא מהווה חוסר תום לב. לטעמי אופציה נוספת שאינה אופציה ראויה, הינה כי המערערת 2 תבדוק ותדע, האם נעשה שימוש בפונקציות הללו, ולא תציין את ידיעתה בפני בית המשפט והצד שכנגד. לטעמי, זוהי כבר פעולה חסרת תום לב. אבהיר, ככל שהמערערת 2 בדקה ומצאה, כי נעשה שימוש בפונקציות המתוארות בבקשת האישור, הרי טענה כי לא נעשה שימוש שכזה, הינה טענה בחוסר תום לב, גם כאשר הנטל להוכיח את הטענה מוטל על המשיבות. בעניין העדר תצהיר של המשיבה 2, הקטינה, הרי אני מקבל את עמדת כב' הרשמת כי לשלב קביעת מקום השיפוט, לא נדרש תצהיר נפרד של הקטינה, וניתן להסתמך על תצהיר אמה, האפוטרופסית הטבעית שלה, על מנת לעמוד ברף הנדרש בשלב זה. אציין, כי פסק הדין בעניין ת"צ (מרכז) 7641-12-18 שלומי אופיר נ' ג'ול לאבס אנד פרודקטס ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (15.2.2021) (להלן: "עניין אופיר") אליו מפנה המערערת 2, אינו עוסק בשלב קביעת סמכות שיפוט, אלא בשלב אישור התביעה כייצוגית. בכל מקרה, הנסיבות בעניין אופיר לעיל שונות מהנסיבות שלפניי, כאשר שם לא נמסרו כל פרטים על הקטין (ר' פסקה 70 - "המבקש 2 הוגדר בבקשת האישור כ"בנו הקטין של המבקש 1", מבלי שצוין שמו או כל פרט זיהוי אחר"), בעוד שבמקרה שלפניי נמסרו פרטיה המלאים של הקטינה. לעניין הטענה של השימוש באפליקציה על ידי קטינה בניגוד לתנאי השירות, הרי מדובר בטענה הראויה לבירור בהליך העיקרי, בין היתר על הרקע של הסוגיה, אלו אמצעים נקטה המערערת 2 על מנת למנוע מקטינים להשתמש באפליקציה שלה. בכל מקרה, אין בטענה זו בכדי לאיין את זכות התביעה הראויה לטיעון או את עילה ההמצאה של המשיבות. התייחסות לטענות המערערת 1 כמפורט לעיל, הטענה עיקרית של המערערת 1 הינה, כי כב' הרשמת שגתה כאשר קבעה שהמשיבות ביססו עילת תביעה לכאורה כנגד המערערת 1, וזאת כאשר אין שום קשר חוזי בינה לבין המשיבות, ומכאן אין יריבות בין המשיבות לבין המערערת 1. לא מצאתי לנכון לקבל את טענות המערערת 1 בכלל ואת טענת העדר היריבות בפרט, ואיני סבור כי נפלה שגיאה בהחלטת כב' הרשמת בעניין זה, ואנמק. בפתח הדברים וכהערה מקדמית אבהיר, כי כפי שציינה נכון כב' הרשמת, נושא קביעת האחריות החוזית, הנזיקית, או אחרת, של המערערת 1 כלפי המשיבות והקבוצה הינה מורכב וסבוך, כאשר בשלב זה אין צורך להכריע בו לגופו, אלא רק לבחון האם קיימת עילה המצאה כדין והאם קיימת עילה ראויה לטיעון בנושא זה, ואתייחס למישור זה. אין מחלוקת, כי במסגרת תנאי השירות קיימת הבחנה בין המערערת 1 לבין המערערת 2, וכי ההתקשרות הישירה והמרכזית של המשיבות הינה עם המערערת 2, וזאת לאור מקום מושבן של המשיבות בישראל, וכך גם פסקה נכון כב' הרשמת, ר' רישת סעיף 46 להחלטתה. אלא שכב' הרשמת עיינה בתנאי השירות ומצאה, כי קיימות מספר אינדיקציות בתנאי השירות המלמדות, כי ההתקשרות של המשיבות אינה רק עם המערערת 2, אלא גם עם המערערת 1, או שלכל הפחות, קיימת אחריות מכוח תנאי השירות גם למערערת 1. בכתב הערעור מתייחסת המערערת 1 לכמה מהאינדיקציות, וטוענת כי אינדיקציות אלו אינן יוצרות יריבות. איני מקבל טענה זו, ואבאר. ראשית, לאור סקירת התמונה הכוללת, העולה מעיון במכלול תנאי השירות, מקובלת עליי לחלוטין המסקנה של כב' הרשמת, כי מערכת היחסים המשפטית של המערערת 1, לכל הפחות, שלובה במערכת היחסים של המערערת 2 והמשיבות, ובכל מקרה אינה זרה לה. אין מדובר באזכור שולי או אזוטרי של המערערת 1 בתנאי השירות, אלא אזכור מפורש במספר סעיפי מפתח. שנית, גם בחינת הטענות הפרטניות של המערערת 1 בדבר הסעיפים השונים אין בה ממש. כך, למשל, קובע סעיף 45 לתנאי השירות: לטעמי, די בקריאת סעיף זה, על מנת לקבוע באופן ברור וחד משמעי, כי קיים קשר חוזי בין המשיבות לבין המערערת 1, היות וסעיף זה ממסד את הזכות של המערערת 1 לפרסם באפליקציה סנאפצ'ט, ולא רק לפרסם סתם, אלא גם במסגרת התוכן של המשיבות. המערערת 1 טוענת בסעיף 26 לכתב הערעור, כי "כל שעושה הניסוח הוא להתיר למערערת, כמו לכל שותף צד-שלישי אחר, להציב פרסומות ב- "Snapchat. לטעמי, גם אם טענה זו הייתה נכונה, וזה כל מה שקובע סעיף זה, הרי די בכך על מנת ליצור יריבות חוזית בין המשיבות לבין המערערת 1, לכל הפחות, בנושא זה, היות ולמעשה הוא מכונן הסכמה של המשיבות, כי המערערת 1 תציב פרסומות באפליקציה. בכל מקרה, לטעמי ברור, כי הסעיף אינו כולל רק הסכמה כללית בדבר הצבת פרסומות, אלא מכונן שורה של הסכמות להן מתחייבות המשיבות, לרבות אפשרות ל- "personalized advertising". כלומר, סעיף זה מתיימר להסדיר את מערכת היחסים בין המשיבות לבין המערערת 1 (ודוק, לא המערערת 2, אלא המערערת 1) בעניין פרסומות מותאמות, כאשר נושא זה עומד במרכז התביעה שלפניי. לפיכך, לטעמי, די בסעיף ברור זה, אשר מבסס הסכמה חוזית בין המשיבות לבין המערערת 1, על מנת ליצור יריבות של המשיבות עם המערערת 1. גם עיון ביתר התנאים הרלוונטיים בתנאי השירות מגלה, כי אלו יוצרים מערכת של חובות וזכויות בין המשיבות והמערערת 1. כך, לדוגמא, סעיפים 18 ו- 19 לתנאי השירות, העוסקים בחבות, ובהעדר חבות, ביחס למשיבות, מזכירים באופן מפורש את המערערת 1, וכך סעיף 8 לתנאי השירות, יוצר מערך הוראות ותניות, מערך המתייחס מפורשות למערערת 1, בנושא המהותי של זכויות יוצרים. אציין כי פסק הדין אליו מפנה המערערת 1 בעניין טענתה זו, ת"צ (מרכז) 42145-05-24 Open AI LLC נ' חיים ברק כהן [פורסם בנבו] (18.6.2025) שונה בנסיבותיו, כאשר שם הוגדרה הקבוצה באופן ספציפי כמשתמשים ברשת שלא השתמשו בשירותי Open AI. זה אינו המצב במקרה שלפניי, כאשר במקרה שלפניי, אין מחלוקת שהמשיבות משתמשות בסנאפצ'ט, אין מחלוקת כי המערערת 1 קשורה לפעילות סנאפצ'ט, והמחלוקת הינה רק בעניין היקף הקשר והזיקה בין המערערת 1 למשיבות. לעניין זה, ר' והשווה רע"א 4243/19 Google LLC נ' תומר ברם [פורסם בנבו] (16.7.2019) כאשר שם נדחתה בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תביעה ייצוגית שהוגשה כנגד גוגל על ידי מי שאינם בהכרח לקוחותיה, בהתבסס על הטענה להשתלת קבצי "cookies" לשם שיווק פרסומות. אשר על כן, אני סבור כי בשלב זה, ולצורך בקשת הכפירה, לא ניתן לקבוע כי תנאי השירות מחלקים באופן ברור את האחריות בין המערערת 1 לבין המערערת 2. לטעמי, אוסף הסעיפים בהם מוזכרת המערערת 1 בתנאי השירות, בהקשרים שונים ומהותיים, יוצר, לכל הפחות, עמימות ביחס לאחריות המערערת 1, כפי שקבעה נכון כב' הרשמת. לאור האמור לעיל, אני סבור כי אין לקבל גם את טענת המערערת 1, כי המשיבות לא עמדו בנטל ההוכחה, שכן לא טענו לעובדות המבססות יריבות משפטית. כפי שהרחבתי לעיל, המשיבות טענו ליריבות משפטית מכוח כתב תנאי השירות, אשר אין חולק, כי הוא לא רק שמזכיר את המערערת 1, אלא גם מעניק לה זכויות של ממש כלפיי המשיבות. לטעמי, וכפי שפירטתי לעיל, ניתוח כתב תנאי השירות, די בו ליצור יריבות משפטית ברמה של תביעה הראויה לטיעון, ואף ברף גבוה יותר. זאת ועוד, המשיבות העלו במסגרת הבקשה לאישור טענות שאינן חוזיות, כגון טענות נזיקיות וכן טענות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. מכאן, היה ואכן המערערת 1 עושה שימוש בנתונים ביומטריים של המשיבות, נתונים הנאספים מאפליקציית הסנאפצ'ט, וזאת מבלי לקבל את רשותן, טענה שכאמור לא הוכחשה באופן חד משמעי על ידי המערערת 1, הרי יש בשימוש זה לבסס לכאורה גם עילות נזיקיות ועילות מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, ומכאן להוביל לדחיית הטענה של העדרה של יריבות משפטית. בקשת האישור אינה עומדת בדרישות התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות המערערת 1 טוענת, כי שגתה כב' הרשמת בכך שהתעלמה מטענתה, כי הבקשה אינה עומדת בדרישות הסף של התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. לטענת המערערת 1, בענייננו המשיבות מבקשות להסתמך על סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות אשר עניינו תביעה כנגד עוסק, בקשר לעניין שבינו לבין הלקוח. מכאן טוענת המערערת 1, כי המשיבות לא בסיסו קשר של עוסק-לקוח בינן לבין המערערת 1, וכי קשר כזה אינו קיים. עוד מציינת המערערת 1, כי בתי המשפט דחו בעקביות ניסיונות לכפות קשרים מלאכותיים בן עוסקים ולקוחות, קשרים שהומצאו רק על מנת לנסות ולהיכלל במסגרת סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. יש לדחות טענה זאת, ואנמק. ראשית אציין, כי כב' הרשמת אינה מתעלמת מטענה זו, ואף מציינת אותה בסעיף 43 להחלטתה. לגופם של דברים, מגיעה כב' הרשמת למסקנה, כי המערערת 1, לכל הפחות, שלובה במערכת ההסכמית עם המשיבות. מסקנה זו של כב' הרשמת משמעותה הינה קיומו של קשר עוסק-לקוח ברף הנדרש לצורך קביעת מקום השיפוט, אף אם לא נכתב כך מפורשות בהחלטה. בכל מקרה, לגופם של דברים, אני סבור כי ניתן לקבוע בשלב זה, ולצורך קביעת סמכות השיפוט, כי המשיבות עמדו ברף הנדרש, גם לעניין הוכחת יחסי עוסק-לקוח לצורך הגשת תביעה ייצוגית על סמך סעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ואפרט. אין מחלוקת, כי על מנת להיכנס לגדר סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות, אין די בכך שהנתבע הינו "עוסק", ויש להראות כי התביעה הינה במסגרת יחסי עוסק-לקוח עם הנתבע, לעניין זה ר' ע"א 4110/18 פלונית נ' קדימה מדע-חינוך לחיים בע"מ [פורסם בנבו] (7.11.2019): "פרט 1 לתוספת השנייה קובע כי ניתן להגיש "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לענין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו". על מנת שהתובענה תכנס תחת פרט זה אין די בכך שהמשיבה מתנהלת כ"עוסק", אלא יש לבחון האם התביעה בה מדובר היא בקשר לעניין שבינה לבין לקוח, דהיינו האם היא מתקיימת במסגרת יחסי עוסק-לקוח." במקרה שלפניי, אין מחלוקת, כי המערערת 1 הינה עוסק, והיא מאשרת כי היא מספקת שירותי סנאפצ'ט, כגון השירותים בהם השתמשו המשיבות. אין גם חולק, כי המשיבות הינן לקוחות המשתמשות בסנאפצ'ט. לפיכך, המחלוקת שלפניי הינה למעשה נקודתית, והיא, האם המערערת 1 מספקת שירותי סנאפצ'ט גם ללקוחות האפליקציה בישראל, והיה וכך הם פני הדברים, הרי מדובר בשירותים שמתקיימים במסגרת יחסי עוסק-לקוח. מסקירת סעיפי תנאי השירות העוסקים במערערת 1 עולה, כי המערערת 1 בהחלט מספקת שירותים למשיבות בעניין סנאפצ'ט, יתרה מזו, תנאי השירות מטילים חובות על המשיבות כלפיי המערערת 1. כך, לדוגמא, המערערת 1, באופן מפורש, היא זו המספקת שירות למשיבות בעניין הפרת זכויות יוצרים, וכך, סעיף 45 לתנאי השירות מעניק למערערת 1 זכויות כלפי המשיבות, לרבות בעניין פרסומות מותאמות. מכאן, שלצורך הבקשה לקביעת סמכות השיפוט, הוכח ברמה הנדרשת, כי קיימת לכאורה מערכת יחסים משפטית, המטילה חובות, והמקנה זכויות, בין הלקוח (המשיבות) לבין העוסק (המערערת 1), ומכאן התביעה עומדת בדרישת סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות. להשלמת התמונה בעניין זה אציין, כי פסקי הדין אליהם הפנתה המערערת 1 בנושא זה, אינם רלוונטיים למקרה שלפניי. כך, פסק הדין ת"צ (י-ם) 25015-10-10 גבי דאוס נ' סיטיפס בע"מ [פורסם בנבו] (11.5.2011) דן בנסיבות שונות מהנסיבות במקרה שלפניי, כאשר שם נקבע כי בשלב הקמת התשתית של הרכבת הקלה בירושלים אין עסקה צרכנית, וכך בת"צ (נצ') 19886-07-12 איאד אבו אסחאק נ' חברת דואר ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (25.6.2013) דובר על חבות של דואר ישראלי, וזאת בעניין הפליה נטענת בעת מכירת פוליסות ביטוח על ידי צד ג', סיטואציה שונה לגמרי מהמקרה כאן. קיומה של עילת המצאה המערערת 1 טענה, כאמור, כי המשיבות לא ביססו עילת המצאה, לא לפי תקנה 166(4)(א) ולא בהתאם לתקנה 166(4)א', לתקנות סדר הדין, וזאת כאשר אין קשר חוזי בין המערערת 1 לבין המשיבות, וכאשר המערערת 1 אינה אחראית על הספקת שירותי סנאפצ'ט בישראל. המערערת 1 מוסיפה שאין גם עילת המצאה מכוח תקנה אחרת. אני דוחה טענה זו של המערערת 1, וזאת כאשר נימוקי כב' הרשמת בנושא זה בהירים ונהירים ולא נפלה בהם כל שגיאה. למען שלמות התמונה, אבהיר את הנושא. תקנה 166(4)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כאמור: "התובענה היא בקשר לחוזה, ומתקיים אחד מהמקרים האלה: (א) החוזה, כולו או מקצתו, נעשה או הופר בתחום המדינה או שנשללה האפשרות לקיימו בתחומה;" כפי שציינתי לעיל, קיימות אינדיקציות ברף גבוה, כי תנאי השימוש עליהם חתמה המשיבה 1 מהווים הסכם בין המשיבות לבין המערערת 1, קל וחומר שאלו פני הדברים, לגבי אותם הסעיפים המקנים זכות, או חובה, ספציפיים למערערת 1. מכאן, וכאשר אין טענה שההפרה הנטענת של תנאי השירות נעשתה מחוץ לישראל, הרי שהמשיבות הוכיחו עילת המצאה מכוח תקנה 166(4)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה 166(4א') קובעת: "(4א) התובענה מבוססת על מעשה או על מחדל שאירע בתחום המדינה;" כמבואר לעיל, טענת המשיבות הינה כי המערערת 1 מלקטת ואוספת מידע ביומטרי שלהן מאפליקציית סנאפצ'ט ללא הסכמתן ועושה בו שימוש מסחרי, כך שקיים בסיס מוצק לטענה כי נעשה "מעשה" או "מחדל" שאירע בישראל. בהקשר זה, ראוי לבחון את עמדת המערערת 1 לגבי טענה זו, וכך טוענת המערערת 1 בכתב הערעור, ביחס לטענת המשיבות והחלטת כב' הרשמת: כלומר, כב' הרשמת קובעת כי למשיבות קיימת תביעה ראויה לטיעון כנגד המערערת 1 בדבר נטילת מידע ביומטרי ממשתמשים בישראל ללא ידיעתם וללא הסכמתם. מכאן ראוי לבחון את עמדת המערערת 1 ביחס לקביעה זו של כב' הרשמת, כאשר היינו מצפים להכחשה ברורה וחד משמעית של המערערת 1 בכתב הערעור, הכחשה הטוענת, כי המערערת 1 אינה נוטלת מידע ביומטרי מהמשתמשים בישראל, ברור וצלול. אולם, אמירה שכזו בכתב הערעור לא קיימת, אלא רק אמירה כללית, כי ההנחה כי המערערת 1 אחראית על אספקת שירותי סנאפצ'ט בישראל "שגויה". מכאן, אף אם אניח כי ההנחה בדבר האחריות על אספקת מוצרי סנאפצ'ט שגויה, ואף אם אלך צעד נוסף לקראת המערערת 1 ואניח כי המערערת 1 אינה אחראית על אספקת מוצרי סנאפצ'ט בישראל, הרי קביעות אלו לא יועילו למערערת 1 במישור תקנה 166(4א') לתקנות סדר הדין. הטענה במישור תקנה 166(4א') אינה, כי המערערת 1 אחראית על אספקת השירותים, אלא כי המערערת 1 קוצרת מידע ביומטרי של המשתמשים ומשתמשת בו לצורך מסחרי, וטענה זו אינה מוכחשת על ידי המערערת 1. לאור האמור לעיל, אני דוחה את הטענה, כי נפלה שגיאה בהחלטת כב' הרשמת, כי קיימת עילת המצאה. הפורום הנאות לדון בתובענה בעניין המערערת 1 המערערת 1 טענה בעניין הפורום הנאות, כי טעתה כב' הרשמת כאשר קבעה, כי הפורום הנכון לדון במחלוקת בין המשיבות למערערת 1 הינו בישראל. בפרט טענה המערערת 1, כי שגתה כב' הרשמת כאשר סברה כי המערערת 1 "בחרה שלא לטעון לגופן של טענות התובעות" והסתמכה רק על תנאי השירות, היות ותנאי השירות הם הבסיס לטענה, כי המערערת 1 אינה מספקת שירותים למשתמשים בישראל. המערערת 1 מוסיפה בעניין זה, כי שגתה כב' הרשמת כאשר החילה את הטענות בעניין הפורום הנאות ביחס למערערת 2 גם עליה, היות והיא כאמור אינה מספקת שירות סנאפצ'ט למתגוררים בישראל, ואין לה כל בסיס סביר לצפות התדיינות בבית משפט ישראלי. איני מקבל טענות אלו, ואנמק. לשיטתי, כאשר נקבע, כי למשיבות עילת תביעה ראויה לטיעון מכוח תנאי השירות גם כנגד המערערת 1, אין מקום להבחנה בין המערערת 2 למערערת 1 לעניין הפורום הנאות. בהקשר זה, כאמור, הטענה המרכזית של המערערת 1 הינה, כי אין לה כל בסיס סביר לצפות התדיינות בישראל. אולם, טענה זו, אינה עומדת בקנה אחד עם תנאי השירות, המטילים על המערערת 1 חובות והמעניקים לה זכויות באופן היוצר צפייה להתדיינות בישראל. כך, לדוגמא, בעניין הפרת זכויות יוצרים, אין חולק כי תנאי השירות קובעים, כי הפנייה של המשיבות, או של כל משתמש סנאפצ'ט אחר, צריכה להיעשות למערערת 1 ולא למערערת 2. כעת, לטעמי, כאשר מתגלה מחלוקת בעניין זה של זכויות היוצרים, הרי כאשר המערערת 1 קבעה בהסכם תניה חוזית, תניה במסגרתה הפנייה תעשה אליה ולא למערערת 2, יש בכך ליצור צפייה סבירה, כי הדיון במחלוקת עם המערערת 1 יהיה במדינה הרלוונטית, ובמקרה שלפניי בישראל. במילים אחרות, כאשר המערערת 1 בחרה במסגרת תנאי השירות לעגן לעצמה זכויות, וכן לקבוע חובות של המשתמשים, לרבות המשתמשים בישראל, כלפיה, הרי זכויות וחובות אלו יוצרים צפייה סבירה, כי הפורום שיידון במחלוקות ביחס לזכויות וחובות אלו יהיה הפורום בישראל, בדומה לקביעה ביחס למערערת 2. עוד טוענת המערערת 1, כי קביעת כב' הרשמת, כי "אין פורום אחר בו יש לחברות הקבוצה אפשרות מעשית לתבוע" אינה מבוססת ואינה רלוונטית, היות והנטל על המשיבות להוכיח כי ישראל הינה הפורום הנאות. אין חולק, כי הנטל להוכחת הפורום הנאות הינו על המשיבות, אולם מכך לא נובע כי נפלה שגיאה בקביעת כב' הרשמת. הוכחת הפורום הנאות מתבססת על מספר פרמטרים, כגון מירב הזיקות, הצפייה הסבירה של הצדדים ועוד. במסגרת פרמטרים אלו בית המשפט רשאי לשקול גם את השאלה, האם קיים פורום אחר בו יש לחברי הקבוצה אפשרות מעשית להגשת תביעה, ומדובר בשיקול לגיטימי וראוי. במקרה שלפניי, מדובר בטענה כי המערערות, כלומר הן המערערת 1 והן המערערת 2, ליקטו ואספו מידע ביומטרי על משתמשי אפליקציית הסנאפצ'ט בישראל, לרבות של משתמשים קטינים, ועשו במידע שימוש מסחרי, כך שקיימת עילת תביעה לכאורית. בנסיבות אלו, הגשת תביעה בפורום שאינו ישראלי, ייתכן כי היא מעשית, אולם ברור כי אפשרות זו מטילה קושי ממשי, קושי אשר כמעט מאיין את הסיכוי שטענות חמורות אלו יתבררו לגופן, כך שהפורום הטבעי לדון בטענות מסוג זה, הינו הפורום הישראלי. להשלמת התמונה בהקשר זה אציין, כי בשנים האחרונות חל פיחות במעמדה של דוקטרינת הפורום הבלתי-נאות. מגמה זו נובעת בעיקר מההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום התקשורת וקיומם של אמצעי התחבורה זמינים, שהפכו את העולם ל"כפר גלובלי" והפחיתו את הקשיים הכרוכים בניהול הליכים משפטיים מעבר לגבולות המדינה. כתוצאה מכך, הנטייה להיענות לטענת פורום לא נאות הצטמצמה, לעניין זה, ר', למשל, ר' לעניין זה, ע"א 8205/16 CONTRASTOCK OY נ' THOR HORIZON [פורסם בנבו] (25.1.2018). סיכום והוצאות לאור האמור והמנומק לעיל, אני דוחה את שני הערעורים שלפניי. למען הסר ספק אבהיר, כי במסגרת פסק הדין התעלמתי מהסעיפים ומהנספחים אותן הורתה כב' הרשמת למחוק, וזאת הן אלו שנכללו בתשובה לבקשת הכפירה והן אלו שנכללו בתשובות לערעורים. לאור דחיית הערעורים, ולאור היקף הטענות בשני כתבי הערעור, אני קובע כי המערערות יישאו בהוצאות המשיבות בסך של 25,000 ₪ (כולל מע"מ) כל אחת מהן, כלומר סך הכול 50,000 ₪ (כולל מע"מ), אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום. הפיקדון יושב למערערות לאחר הצגת אסמכתא על תשלום ההוצאות.