ת"א 36445-02-21 ת"א 36445-02-21

לפניי תביעה על הסך של 5,000,000 ש"ח אשר הוגשה על ידי התובעת, אשר הפעילה בתקופה הרלוונטית לתביעה חניון ברח' סמילנסקי 6–8 נתניה (להלן: "החניון") והשכירה חניות בו לנתבעת, הכל כמפורט להלן. מיהות הצדדים והרקע העובדתי הרלוונטי התובעת הייתה בתקופה הרלוונטית לתובענה מפעילת החניון. הנתבעת היא רשות המיסים – מס הכנסה, ואשר שכרה בתקופה הרלוונטית לתובענה כמפורט להלן מקומות חניה בחניון עבור עובדיה. במהלך שנת 2006 התקשרו הצדדים בהסכם להשכרת חניות בחניון לתקופה שהחל מיום 1.1.2007 ועד ליום 31.12.2007 ובמסגרתו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 340 ש"ח צמוד למדד 11/2006 כולל מע"מ לחודש, בגין זכות חניה לרכב אחד בחניון לחודש (להלן: "דמי שימוש חודשיים"), וזאת במכפלה של 40 מקומות חניה, קרי סך של 13,600 ש"ח לחודש (להלן: "ההסכם" או "ההסכם בכתב"). תקופת ההסכם הינה לשנה בתוספת שנתיים אופציה (נספח א לכתב התביעה). התנהלות הצדדים לאחר תום תקופת ההסכם היא מושא המחלוקת בפסק דין זה. בהקדמת המאוחר יצוין כי מחומר הראיות שהוצג לפני בית המשפט כי לנתבעת התגלה, לאחר חתימת ההסכם, שביום 30.9.1986 נחתם הסכם לרכישת שטח משרדים ברח' סמילנסקי 6, נתניה, בין המדינה לבין חברת אתר דר חברה לבנין והשקעות בע"מ (להלן בהתאמה: "הסכם הרכישה", "הבניין" ו-"דר"). בהסכם הרכישה ניתנה למדינה "זכות שמוש ללא תמורה בכל מקומות החניה (כ-21) אשר יהיו בקומת המקלט שבחלקה 103" (פס' 8א להסכם הרכישה), קרי מפלס מינוס 6. בהסכם הרכישה נקבע כי המדינה "מתחייבת לשלם, באופן יחסי, את ההוצאות המתחייבות בגין החזקת החניון, נקיונו, שמירתו, ניהולו וכיו"ב" (פס' 8ב להסכם הרכישה) (נספח 1 לכתב ההגנה). תמצית הטענות בכתב התביעה על פי הנטען בכתב התביעה, לקראת תום תקופת ההסכם, במהלך חודש יוני 2008 התקיימה פגישה בין נציגי התובעת לנציגי הנתבעת (להלן: "הפגישה מחודש יוני 2008"), ובה התנתה התובעת את המשך ההתקשרות עמה בהעלאת המחיר לכל חניה לסך של 850 ש"ח בתוספת מע"מ, צמוד מדד, וזאת החל מחודש ספטמבר 2008. נטען כי במענה לבקשת התובעת ביקשה הנתבעת, בשלב ראשון, להגדיל את מספר מקומות החניה ל-50, והתחייבה כי בהמשך תגדיל את מספר מקומות החניה מעבר לכך, וכי דמי השימוש החודשיים יועמדו על סך של 670 ש"ח בתוספת מע"מ, צמוד מדד. לטענת התובעת, הסכמתה למחיר זה הייתה לצרכי פשרה, וזאת מתוך הבנה כי כל שנותר הוא להעלות את ההסכמות על הכתב ובהנחה כי הסכומים העדכניים ישולמו כמובטח ובאופן סדיר ורצוף. לטענת התובעת, מאז הפגישה בחודש יוני 2008 החלה מסכת התכתבויות בין הצדדים שבבסיסן עומדת טיוטת הסכם ששלחה הנתבעת אל התובעת שלא שיקפה את שהוסכם על ידי הצדדים ואת אומד דעתם. כך נטען, כי במשך למעלה משנה וחצי העבירה הנתבעת טיוטות רבות תוך שטענה כי מדובר בנושאים בירוקרטיים ואלו ייפתרו, וכי בכוונת הנתבעת לעמוד בהסכמה שהושגה ולשלם את מלוא החובות. נטען כי מאז הפגישה מחודש יוני 2008 ובמהלך השנים, והגם שהנתבעת המשיכה לעשות שימוש בחניות התובעת על בסיס קבוע, הצדדים לא העלו על הכתב את הסכמותיהם בהסכם חתום, תוך שבמקביל חדלה הנתבעת מלשלם עבור מקומות החניה שהועמדו לה, למעט תשלומים ספורדיים שאינם מהווים תשלום חודשי סדור כמוסכם וכמקובל, תוך שהתשלומים כוללים הן תשלום בגין שוברי חניה עבור אורחים והן תשלום חלקי על חשבון חוב מנויים. לנוכח האמור, נטען בכתב התביעה כי בתאריך 25.7.2012 שלחה התובעת הודעה לנתבעת כי לאור הפרת הסכם הפשרה בדבר תשלום מופחת של דמי שימוש חודשיים על הסך של 670 ש"ח בתוספת מע״מ צמוד מדד, הרי שגובה דמי השימוש החודשיים שב על מכונו לסך של 850 ש"ח בתוספת מע"מ וזאת החל מחודש ספטמבר 2008, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מאז פנתה התובעת אל הנתבעת פעמים רבות בעל פה ובכתב אך כל פניותיה נענו בסירוב מוחלט לתשלום החוב. עוד נטען כי הנתבעת לא טרחה לשלם בגין מלוא חוב החניה, לא את הסכום המופחת והמוסכם של דמי שימוש חודשיים בסך 670 ש"ח בתוספת מע"מ ולא את סכום דרישת התובעת נכון לשנת 2012 בסך 850 ש"ח בתוספת מע"מ בגין 50 כלי רכב כפי שהתחייבה. משכך, לשיטת התובעת, שומה על הנתבעת לשלם את גובה דמי השימוש החודשיים שנדרש בזמנו נכון לשנת 2012, על סך של 850 ש"ח בתוספת מע״מ נומינלי בלבד בגין 50 כלי רכב, קרי 50,150 ש"ח בצירוף מדד, ונכון לחודש יוני 2015 עומד על הסך של 55,777 ש"ח. בכתב התביעה נטען, בין היתר, שמדובר בהפרה בוטה של ההסכם בין הצדדים, התנהלות שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב ואינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות החלה על רשויות המדינה. נטען כי התנהלותה של הנתבעת עולה כדי הפרת הסכמות הצדדים, קיום חוזה שלא בדרך מקובלת ובתום לב, כמו גם כדי רשלנות נוכח חריגת הנתבעת מסטנדרט ההתנהגות הסביר החל על רשות מנהלית. בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבעת חבה בתשלום דמי שימוש חודשיים לכל התקופה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. פירוט החובות והנזקים הנטענים בכתב התביעה (פס' 28) הוא כדלקמן: חוב בגין דמי חניה/דמי שימוש חודשיים עד לחודש ינואר 2017 בהתאם לכרטסת החוב של הנתבעת אצל התובעת: 4,312,968 ש"ח. נזקים שנגרמו לתובעת עקב אי העברת תשלום חובות הנתבעת: 6,000,000 ש"ח. התביעה הועמדה כאמור לצרכי אגרה על הסך של 5,000,000 ש"ח. תמצית הטענות בכתב ההגנה לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לטענתה, התובעת פנתה אליה בדרישה להעלאת גובה דמי החניה בשנת 2008 ונענתה בשלילה. לאחר מכן, פנתה בשנים 2010 ו-2012 בדרישות חוב, פניות שנענו בשלילה על ידי הנתבעת בחודש אפריל 2013. מלבד פניות אלו, לא היו מכתבי דרישה נוספים מהתובעת באשר לתשלום דמי שימוש חודשיים. נטען בכתב ההגנה כי במקביל, ומאחר שהנתבעת לא הצליחה להגיע להבנות עלי כתב עם התובעת באשר למחיר עבור מקומות החניה מושא התובענה, שילמה הנתבעת לתובעת עבור מקומות החניה שבהם עשתה שימוש בתקופה זו, וכי תשלומים אלו נקבעו על ידי חשב הנתבעת ולאחר מכן בהתאם להחלטות ועדת מכרזים (פס' 10 לכתב ההגנה). לטענת הנתבעת, מאחר שהתביעה מתבססת על דרישות חוב שנשלחו לפני למעלה מ-7 שנים, הרי שעילת התביעה הנטענת התיישנה. למצער נטען, כי מאחר והתובעת מתייחסת בכתב תביעתה לסכומי חוב שנוצרו החל משנת 2008, הרי שסכומי החוב שנוצרו שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה התיישנו. לחלופין, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה, עת פנייתה האחרונה של התובעת לנתבעת הייתה בשנת 2012, ומאז לא העלתה כל טענה לעניין חובה הנטען של הנתבעת או טענה בנוגע לנזקים הנטענים שנגרמו לתובעת בשל כך. התנהלותה זו מלמדת כי התובעת ויתרה על זכויותיה הנטענות. שיהוי זה לטענתה פגע ביכולתה להוכיח את טענותיה, שכן חלק מהעובדים אשר היו מעורבים בקבלת ההחלטות בנתבעת במועד זה אינם עובדים עוד אצל הנתבעת, וכי קיים קושי לאתר את המסמכים הרלוונטיים. מכל מקום, נטען כי יש לדחות את התביעה אף לגופה, הואיל ובין הצדדים להסכם הרכישה עוגנו הסכמות הצדדים בנוגע לחניון אשר היה צפוי להיבנות בבניין, במסגרתו הסכימה הנתבעת שדר תהיה רשאית למכור את החניון או להשכירו בכפוף לזכויותיה של המדינה לפי סעיף 8 להסכם הרכישה. בסעיף 8 להסכם הרכישה נקבע כי לנתבעת מוענקת זכות שימוש ללא תמורה בכל מקומות החניה (כ-21 מקומות) אשר ייבנו בקומת המקלט בבניין וכי היא תשלם באופן יחסי את ההוצאות המתחייבות בגין החזקת החניון, ניקיונו, שמירתו, ניהולו וכיו"ב. משכך, הנתבעת טוענת כי ההסכם שבין הצדדים, במסגרתו התחייבה התובעת להעמיד לרשות הנתבעת 40 מקומות חניה בחניון, כולל גם את 21 מקומות החניה בהם יש לנתבעת זכות שימוש ללא תמורה מכוח הסכם הרכישה, ו-19 מקומות חניה נוספים. תמורת זכות זו הסכימה הנתבעת בהסכם לשלם לתובעת דמי שימוש חודשיים בסך של 13,600 ש"ח כולל מע"מ. לטענת הנתבעת, בחודש יולי 2008 פנתה התובעת לנתבעת בדרישה להעלות את גובה דמי השימוש החודשיים בגין כל מקומות החניה בחניון לסך של 850 ש"ח לחודש, כך שיועמד על הסך של 34,000 ש"ח. הנתבעת השיבה בחודש ספטמבר 2008 כי יש לה זכות ל-40 מקומות חניה בבניין מכוח ההסכם (במכתב הנתבעת נכתב 41 אך בכתב ההגנה צוין כי ככל הנראה מדובר בטעות סופר), כאשר ביחס ל-21 היא אינה נדרשת לשלם תמורה, אלא החזר הוצאות בלבד. כמו כן, ביקשה הנתבעת במעמד זה כי התובעת תעביר לה מסמך חתום על ידי רו"ח ובו פירוט של ההוצאות ואת חלקה היחסי של הנתבעת בהן. על כן, הנתבעת טוענת כי פעלה לפי זכותה בהסכם עם התובעת ומימשה את זכותה להאריך את תקופת ההתקשרות עם התובעת עד ליום 31.12.2009, כך שמימוש האופציה נעשה בהתאם לתנאי ההסכם המקורי. עוד נטען, כי לאחר תום תקופת האופציה נעשו ניסיונות מצד הנתבעת להגיע להבנות עם התובעת באשר לגובה דמי השימוש החודשיים עבור מקומות החניה שבשימושה (מעבר ל-21 המקומות שנקבעו בהסכם הרכישה) וכן באשר לתשלום הנתבעת בגין חלקה בהוצאות החניון. אולם התובעת עמדה על טענתה שלפיה היא זכאית לתשלום מלא עבור כלל מקומות החניה שבהם עושה הנתבעת שימוש. בסופו של יום לא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות. טוענת הנתבעת בכתב הגנתה שבנסיבות אלו, ולאור חוסר ההסכמות בין התובעת לנתבעת, עד למועד הפסקת ההתקשרות עם התובעת אישרו הגורמים הרלוונטיים בתובעת תשלומים עיתיים לתובעת עבור מקומות החניה שבהם המשיכה הנתבעת להשתמש. מני אז החלה התכתבות בין הצדדים בנוגע לטענות התובעת לחוב כלפיה וטענות הנתבעת לזכויותיה לפי הסכם הרכישה ולמחיר שהוסכם על הצדדים, אשר לא הייתה כל הסכמה אחרת אחריו. בתוך כך הנתבעת טענה כי מבירור נוסף שערכה הנתבעת אל מול חברת דר בנושא, התברר לנתבעת כי למעשה יש לה זכות ב-26 מקומות חניה מכוח הסכם רכישה נוסף שנחתם בין המדינה לדר, ולא רק ב-21 מקומות חניה כאמור בהסכם הרכישה. לטענת הנתבעת, ביום 11.3.2015 עלה הנושא לדיון בוועדת מכרזים המשרדית בנתבעת (נספח 8 לכתב ההגנה) (להלן: "הוועדה" או "ועדת המכרזים"). במסגרת סקירת הנושא, עלה שבעבר אישר חשב רשות המיסים דאז, מר עמוס בן שאול, תשלום דמי השימוש החודשיים בשיעור של 740 ש"ח. הסכום ששולם בפועל לתובעת עומד על מכפלת סכום זה כפול 21 מנויים, קרי סך של 15,540 ש"ח בתוספת מע"מ לחודש. על פי האמור בכתב ההגנה, עלה בוועדת המכרזים כי התובעת מעבירה לנתבעת מדי חודש חשבון לתשלום לפי סך של 670 ש"ח בתוספת מע"מ כפול 43 מקומות חניה בהם עושה הנתבעת שימוש. בהתאם לפירוט שהובא בפני הוועדה, שעה שהנתבעת עושה שימוש ב-43 מקומות חניה, כאשר ב-21 מהם יש לה זכות שימוש ללא תמורה, הרי שעליה לשלם לשיטתה רק עבור 22 מנויים [22 מקומות חניה במכפלת 670 ש"ח לחודש מהווה סכום חודשי בשיעור של 14,740 ש"ח בתוספת מע"מ]. כך, הפער בין הסכום שמשולם בפועל (15,450 ש"ח) לסכום זה, קרי 800 ש"ח לחודש (38.09 ש"ח למקום חניה), הוא תשלום עבור הוצאות החזקה בגין 21 מקומות חניה. לאחר בחינת הדברים הנחתה הוועדה לפעול לפרסום ההתקשרות עם התובעת בפטור ממכרז לקבלת 22 מנויי חניה בחניון. נטען כי בישיבה נוספת של ועדת המכרזים מיום 17.6.2015 אושר המשך ההתקשרות עם התובעת בפטור ממכרז עבור 22 מקומות חניה, לתקופה מיום 1.7.2015 ועד ליום 31.12.2015, בסכום חודשי כולל של 15,540 ש"ח (לרבות תשלום עבור החזר הוצאות) (נספח 9 לכתב ההגנה). עוד נטען כי הגב' שאמלי, סגנית חשב רשות המיסים, עדכנה את חברי הוועדה כי הוסכם עם התובעת כי היא תגיש לנתבעת הצעת מחיר מעודכנת לשני סוגי חניות (חניות בהן לנתבעת זכות שימוש ללא תמורה למעט הוצאות החזקה ומנויים בחניון), וכן כי הצדדים ינהלו משא ומתן בכל הנוגע לסיום המחלוקות הכספיות בגין תשלומי העבר וכי במהלך המשא ומתן ישולמו דמי השימוש ששולמו עד כה וכי הנתבעת תפעל לאשר את התשלומים עבור החודשים ינואר–יוני 2015 אשר טרם שולמו. עוד נטען כי ביום 26.8.2015 עלה הנושא פעם נוספת לדיון בוועדת המכרזים, שבסיומו הוחלט להפסיק את ההתקשרות עם התובעת החל מיום 30.9.2015 בגין 22 מנויי החניה (נספח 10 לכתב ההגנה). הודעה בנושא נשלחה לתובעת ביום 1.9.2015 והחל מחודש אוקטובר 2015 הפסיקה התובעת להעמיד לרשות הנתבעת מקומות חניה בבניין (למעט, לפי הטענה, במקומות בהם יש לה זכות שימוש) (להלן גם: "מועד הפסקת ההתקשרות"). ראיות הצדדים התובעת הגישה תצהיר של מנהלה בתקופה הרלוונטית, מר צח מרקור (להלן: "מר מרקור"); תצהיר של מנהל התפעול בתקופה הרלוונטית, מר ערן קרקוקלי (להלן: "מר קרקוקלי"), ותצהירן של מנהלות החשבונות, גב' רותי ברקאי וגב' חגית גוזלן. בנוסף, התובעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמו של רו"ח וכלכלן נעם פרדס (להלן: "מומחה התובעת"), אשר תמצית מסקנותיו כדלקמן (עמ' 6 לחוות דעתו): מניתוח תשלומי רשות המיסים לתובעת כפי שנעשו בפועל וכעולה מפרוטוקולים שצירפה הנתבעת לכתב ההגנה, עולה בבירור כי לא היה קיים סדר שיטתי בביצוע התשלומים: אלו נעשו על בסיס לא קבוע, בחלק מהמקרים – כללו פערי זמן גדולים בין התשלומים, החישוב נעשה בדרך אשר אומצה על ידי הנתבעת, כלל מרכיבים שלא אושרו על ידי התובעת וללא הסכמתה. לפיכך ועקב הפערים בין החשבוניות שיצאו (כולל חשבוניות זיכוי שהחברה הוציאה על מנת לקבל מע״מ ששולם שלא לצורך, שכן לא נעשה תשלום כנגד חשבוניות שיצאו) לבין התשלומים בפועל, כרטסת רשות המיסים בספרי החברה רחוקה מלשקף את יתרת החוב האמיתית של רשות המיסים לחברה. הנתבעת טוענת כי חלק מתשלומיה כללו גם מרכיב של 38.09 שח׳/חודש עבור דמי ניהול/החזקה (לפני מע״מ). התובעת אינה מקבלת טענת הנתבעת וטוענת כי תשלומי הנתבעת לא כללו מרכיב של דמי ניהול/החזקה. ככל שהדבר נבדק על ידי מומחה התובעת, לא נמצא במסמכים בהם עיין אזכור או הסכמת התובעת לסכום זה ואין לו כל אסמכתא. בחישוב שמרני ביותר של חלק הנתבעת בעלויות ההחזקה (לפי 26 חניות לגביהן קיימת זכות שימוש וביחס ל-160 מקומות חנייה בחניון) עולה כי דמי הניהול/תחזוקה לחנייה לגביהם יש לרשות המיסים זכות שימוש גבוה הרבה יותר ונע לאורך השנים בטווח שבין כ-138 ל-241 ש"ח/חנייה/חודש, לא כולל מע״מ. על רקע זה עולה השאלה מהיכן נלקח תעריף של 38.09 ש"ח בו עשתה הנתבעת שימוש. בנוסף, על פי חוות דעת מומחה התובעת ובהתאם לחישוביו, חוב הנתבעת כלפי התובעת, נכון ליום 31.8.2025, נע בטווח שבין 3.79 מיליון ש"ח (בתעריף חניה חודשי של 670 ש"ח ללא מע"מ) ל-5.19 מיליון ש"ח (בתעריף חניה חודשי של 850 ש"ח ללא מע"מ). הנתבעת הגישה את תצהירו של מר יצחק כרמלי (להלן: "מר כרמלי"), אשר כיהן בזמנים הרלוונטיים כמנהל אגף א' (רכש נכסים ולוגיסטיקה) באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין ברשות המסים; את תצהירה של גב' ג'ני ג'ולין, אשר שימשה עד לחודש מרץ 2026 כמנהלת אגף א' (רכש נכסים) באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין ברשות המסים; ואת תצהירו של מר רפאל חסון, המשמש כמנהל מחלקת הוצאות ותשלומים בחשבות באגף מס הכנסה ומיסוי מקרקעין (להלן: "מר חסון"). לא הוגשה חוות דעת מומחה נגדית מטעם הנתבעת. דיון הוכחות בו נחקרו עדי הצדדים בחקירה נגדית התקיים ביום 11.6.26. סיכומי התביעה הוגשו ביום 28.7.26. סיכומי ההגנה הוגשו ביום 27.8.26. סיכומי תשובה הוגשו ביום 28.8.26. דיון והכרעה לטענת הנתבעת, עומדת לה טענת התיישנות המוליכה למסקנה לפיה היא פטורה כליל מתשלום דמי שימוש חודשיים בגין השימוש בחניות התובעת, והכל נוכח התיישנותה של התביעה. בטרם תיבחן טענת ההתיישנות אל מול מענה התובעת ביחס אליה, בנסיבות העניין בהן הצדדים לא פעלו להסדרת התנהלותם במסגרת הסכמית סדורה לאחר תום תקופת ההסכם, ולא פעלו להעלות על הכתב את הסכמותיהם, יש להידרש לבחינת וקביעת האופן שבו התנהלו הצדדים בזמן אמת בכל הנוגע לשימוש הנתבעת בחניות התובעת, ובכלל זה – מהו מספר החניות שהנתבעת עשתה בהן שימוש; היכן היו ממוקמות החניות בחניון בהן עשתה הנתבעת שימוש ומהו תעריף דמי השימוש החודשיים שניתן ללמוד מחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט עליו הסכימו הצדדים בזמן אמת בגין כל חניה בה עשתה הנתבעת שימוש. לאחר שתיקבע המסגרת האמורה ביחס למוסכם בין הצדדים בהתאם להתנהלותם בזמן אמת, נפנה לדיון בטענת ההתיישנות לגופה. בהתאם להכרעה בטענה זו, ככל שיימצא כי אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות או שיימצא כי יש מקום לקבלה אך בחלקה, אדון בגובה הסעד לו זכאית התובעת בנסיבות העניין. סיומו של ההסכם בכתב והתנהלות הצדדים בתקופה שלאחריו כאמור, לטענת התובעת במסגרת הפגישה מחודש יוני 2008 היא הודיעה לנתבעת על מימוש זכותה מכוח ההסכם בכתב לקיצור תקופתו, ולסיומו בחודש ספטמבר 2008. הנתבעת, מנגד, טוענת כי מימשה את תקופת האופציה הקבועה בהסכם "בתנאי ההתקשרות המקורית", ומימשה את זכותה להאריך את תקופת ההתקשרות עם התובעת עד ליום 31.12.2009 (פס' 20 לסיכומי הנתבעת). לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת. בעוד שבמסגרת ההסכם בכתב העמידה התובעת לרשות הנתבעת 40 מקומות חניה בחניון, והנתבעת התחייבה לשלם לתובעת הסך של 340 ש"ח צמוד למדד 11/2006 כולל מע"מ לחודש, בגין זכות חניה לרכב אחד בחניון לחודש, קרי סך של 13,600 ש"ח לחודש – הרי שכפי שעוד שיפורט להלן, החל מחודש ספטמבר 2008 השתנו תנאיה המהותיים של ההתקשרות בין הצדדים שנקבעו במסגרת ההסכם בכתב – הן לגבי מספר החניות והן לגבי התשלום החודשי אותו הסכימה לשלם הנתבעת לתובעת מדי חודש – והוסכם על תשלום חודשי שהיה גבוה מהסכום אותו שילמה לנתבעת כל אימת שההסכם בכתב עמד בתוקפו (קרי, עד חודש ספטמבר 2008). המסקנה המתבקשת היא כי ההסכם בכתב שהסדיר את יחסיהם המסחריים בכל הנוגע להשכרת חניות לנתבעת בחניון התובעת (נספח א לכתב התביעה), הסתיים בחודש ספטמבר 2008 (להלן: "מועד סיום ההסכם בכתב"). אין חולק בין הצדדים, כי החל מהמועד שבו הסתיים ההסכם בכתב, לא עלה בידם להגיע להסכמות בדבר הסדרת יחסיהם המסחריים והם לא פעלו לעיגון המשך התנהלותם המסחרית עלי כתב, תוך שחרף זאת הנתבעת ממשיכה לעשות שימוש בחניות התובעת וכפי שעוד יידון להלן – מעבירה לה, מפעם לפעם ולא באופן סדיר, תשלומים בהיקפים שונים ומשתנים. כפי שהנתבעת הודתה עוד בכתב הגנתה – סכומים אלו נקבעו על ידי הנתבעת עצמה. התובעת טוענת כי מעת שחנתה הנתבעת בחניון בפועל במשך שנים (לאחר חודש ספטמבר 2008), ולאחר שהעלתה את דרישתה לתשלום בסך 850 ש"ח בתוספת מע"מ בגין כל חניה, הרי שהנתבעת ביצעה קיבול בהתנהגות של הצעתה הואיל ועסקינן בהצעה מסוימת דיה. על כן, טוענת התובעת, כי החוזה בין הצדדים נכרת בהתנהגות, בעצם מעשה החניה של הנתבעת בחניות, המהווה הסכמה לתעריף זה (פס' 49 לסיכומי התובעת). מנגד, טוענת הנתבעת, כי התובעת לא ביצעה כל פעולה שיכולה הייתה להתפרש כאילו התנגדה להתנהלותה של הנתבעת, והתובעת "השלימה עם הכל: תשלומים ומועדם, המקומות בהם חנו והשילוט שהוצב [...] התנהלות זו מהווה ויתור על זכויות התובעת וקיבול בהתנהגות מצדה" (פס' 46 לסיכומי הנתבעת). כן טוענת הנתבעת כי התנהלותה של התובעת מלמדת כי קיבלה בהתנהגותה את הצעתה של הנתבעת, כך שתמשיך לחנות בחניות ושתשלם את הסכומים ששילמה (העמוד הראשון וכן פס' 60 לסיכומי הנתבעת). הנה כי כן, לאחר סיומו של ההסכם שבכתב בחודש ספטמבר 2008, יחסי הצדדים הוסדרו בחוזה שבהתנהגות וכי לאחר שההסכם פקע, המשיכה הנתבעת לעשות שימוש בחניות התובעת. אלא, שהצדדים חלוקים על תנאיה המהותיים של ההתקשרות על פיהם נהגו לאחר פקיעת ההסכם בכתב, כאשר כל צד טוען כי הצד שכנגד "קיבל" את התנהגותו ו"הסכים לה", הן לעניין עצם השימוש בחניה, והן לעניין התעריף שמגיע לתובעת, אם בכלל, בגין כך. סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם היתה צורה מסויימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". בהעדר הסדר אחר בחוק או בחוזה, אין מניעה להכיר בתוקפו המחייב של חוזה שנערך בעל פה, ובלבד שתתקיימנה הדרישות החיוניות לכריתת חוזה כאמור בפרק א' לחוק החוזים [ראו: ע"א 4933/17 גרין (איבגי) נ' פרידמן, פס' 35 (נבו 11.10.2020) (להלן: "עניין גרין") והמקורות המובאים שם]. עמד על כך כב' השופט גרוסקופף בעניין גרין, שם, בציינו כי: "העובדה כי אין בנמצא מסמך כתוב אומנם עלולה להקשות על הצד הטוען לקיומו של הסכם להוכיח את גרסתו, ואולם זהו קושי ראייתי גרידא. כאשר לא קיימת דרישת צורה מהותית על פי חוק או הסכם בין הצדדים, הרי שלהסכמות העומדת בדרישות פרק א' לחוק החוזים יינתן תוקף משפטי מחייב כחוזה לכל דבר ועניין". במצב הדברים שלפניי, משפקע ההסכם בכתב שבין הצדדים, יש לבחון את התנהלותם בזמן אמת המלמדת על תנאי ההתקשרות שהוסכמו ביניהם. בהתאם לכך, להלן נפנה לבחינת תנאיו המהותיים של החוזה בהתנהגות ששרר בין הצדדים החל מחודש ספטמבר 2008. מיקום החניות בחניון בהן עשתה הנתבעת שימוש בהסכם בכתב שבין הצדדים שעמד כאמור בתוקפו עד חודש ספטמבר 2008, הנתבעת התקשרה עם התובעת לשם קבלת זכות חניה ב-40 מקומות חניה (נספחים 1 ו-2 לתצהיר מרקור). סעיף 3.3 להסכם קבע, כי "בעל החניון מתחייב להעמיד לרשות הרשות 40 מקומות חניה". ההסכם אינו מבחין בין סוגי חניות בחניון, לרבות לא מיקומן של החניות (לרבות לא החניות במפלס מינוס 6 בהן לנתבעת יש זכויות שדבר קיומן כאמור התגלה לה אך בשלב מאוחר למועד כריתתו), אלא קובע כי במסגרת ההסכם תוענק לנתבעת זכות שימוש ב-40 חניות, כמקשה אחת. בנסיבות אלו, אין ממש בטענתה הבסיסית של הנתבעת בסיכומיה שלפיה במסגרת ההסכם התובעת התחייבה להעמיד לרשותה 40 מקומות חניה, ובכללן, לטענתה, 21 מקומות חניה לגביהם קיימת לתובעת "זכות שימוש ללא תמורה מכח הסכם הרכישה", וכי "עבור כלל החניות, 40 חניות במספר, הוסכם בין הצדדים על תשלום סך חודשי קבוע וכולל, בסך של 13,600" (פס' 18–19 לסיכומי הנתבעת). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם המפורשות, שאינן מבצעות כל הבחנה או הפרדה בין סוגי החניות הקיימים בחניון. הסכמת הצדדים בהסכם מתייחסת ל-40 מקומות חניה ותשלום הנתבעת בגין כל מקום חניה, וללא אבחנה בין סוגי החניות, לרבות לא אלו הממוקמות במפלס מינוס 6 בה לנתבעת זכויות. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עדותו של מר כרמלי מטעם הנתבעת, שבחקירתו הנגדית לא הכחיש את האפשרות כי נודע לו על הסכם הרכישה לראשונה, ועל זכויות המדינה בחניות, רק לאחר שהתגלעה המחלוקת מול התובעת (ע' 45 ש' 27–29). לשאלת בית המשפט האם הנתבעת גילתה על זכויותיה בחניה בשלב מאוחר לשלב שבו החלו לשכור את החניות מהתובעת, השיב כי הוא "לא זוכר למה [...] למה הלכתי פתאום לחפש את החוזה (הסכם הרכישה – מ.ע.א.) [...] היו שנים שהיה שקט שילמו מה שהיה צריך לשלם וזהו ובזה נגמר העניין [...] בגלל שהתחלפו שם בעלים [...] ואז כשהלכנו לעשות את החוזה עם הבעלים החדשים התחלנו לחפש את המסמכים" (ע' 46 ש' 22–29). הנה כי כן, עדותו של העד מטעם הנתבעת לבדה, שלפיה עת חתמה הנתבעת על ההסכם מול התובעת, כלל לא ידעה היא על זכויותיה במפלס מינוס 6 בחניון, שומטת את הבסיס מטענת הנתבעת, המנוגדת אף חזיתית ללשון ההסכם. לכך יש לצרף את העובדה, אשר אף עליה אין חולק, כי החניות בהן למדינה קיימת זכויות הממוקמות במפלס מינוס 6 בחניון, ואלו נחשבות פחות "אטרקטיביות" משום שלא זו בלבד שמצריכות לרדת שש קומות מתחת למפלס הקרקע אלא אף אינן סמוכות למעליות הבניין, ומשום כך הנתבעת כלל לא עשתה שימוש בחניות אלו. כך, כל כלי הרכב המנויים מטעמה של הנתבעת, בין במהלך תוקפו של ההסכם ובין לאחר סיומו בחודש ספטמבר 2008 – חנו בחניה מרוכזת במפלס התחתון הסמוך למעלית במפלס מינוס 1, ואף אין חולק כי הנתבעת סימנה לשימושה הבלעדי את מקומות החניה שבשימוש במפלס זה [לעניין זה ראו מכתביה של גב' רות בן ארוש, ממונה מינהל ומבצעים בנתבעת, שנשלחו לתובעת בימים 8.4.2013 ו-11.5.2015 שצורפו כנספח 19 לתצהיר מרקור, שם ציינה כי "בזמנו סימנו את הכניסה למתחם זה ואת החניות שבו כחניות השמורות למס הכנסה. לאור הנוחות והקרבה למשרדנו, אנחנו מעוניינים לשמור זאת כך..." (וראו גם התמונות שצורפו נספח 20 לתצהיר מר מרקור)]. לכך יש להוסיף כי עד הנתבעת, מר כרמלי, לא ידע להשיב בחקירתו הנגדית האם בכלל אי פעם נעשה שימוש בזכות המדינה בחניות במינוס 6: "אני לא יודע להגיד בוודאות ואני אסביר גם למה. בן אדם שיש לו זכות כניסה בשער נכנס רואה מקום חניה פנוי חונה" (ע' 56 ש' 17–18). כמו כן, מר כרמלי לא ידע לומר כמה חניות היו מסומנות לטובת רשות המסים, ולא ידע להגיד האם 21 מנויים חנו בחניה במינוס 6 רק משום עצם קיומן של זכויות למדינה בחניות אלו (ע' 56 ש' 24–30). המסקנה היא כי לאורך כל תקופת ההתקשרות שבין הצדדים, בין במהלך חייו של ההסכם בכתב עד חודש ספטמבר 2008, ובין לאחריו – הנתבעת עשתה שימוש בחניות בחניון התובעת שאינן החניות בהן למדינה קיימות זכויות הממוקמות במפלס מינוס 6 בחניון. מהעדויות שנשמעו לפני בית המשפט והמסמכים שהוצגו עולה כי בזמן אמת הנתבעת הודתה כי כלל הרכבים המנויים בחניון רוכזו במפלס מינוס 1, והחניות אף סומנו על ידה לשימושה הבלעדי במפלס זה. מספר החניות בהן עשתה הנתבעת שימוש החל מחודש ספטמבר 2008 (מועד סיום ההסכם בכתב) ועד ספטמבר 2015 (מועד הפסקת ההתקשרות): דומה שאין מחלוקת כי הנתבעת השתמשה בתקופה זו ב-43 חניות (פס' 81 לתצהיר מר מרקור; פס' 45 לתצהיר מר קרקוקלי). הדברים נלמדים בין היתר מפרוטוקול ישיבת ועדת המכרזים מיום 11.3.2015 שצורף כנספח 17 לתצהיר מר מרקור; נספח 8 לכתב ההגנה), ממנו עולה, מדברי מר כרמלי, כי הנתבעת אכן עושה שימוש ב-43 חניות בחניון התובעת, וכי בחשבוניות שנשלחות אליה על ידי התובעת היא נדרשת לשלם בגין השימוש בחניות אלו [לעניין זה ראו חשבוניות המס שהפיקה התובעת לנתבעת בגין תקופה זו ושצורפו כנספח לחוות דעת מומחה התובעת (עמ' 28–119), מהן עולה כי התובעת הוציאה דרישת תשלום לנתבעת בגין שימוש ב-43 חניות]. מחודש אוקטובר 2015 ועד חודש ינואר 2017: דומה שאין חולק כי הנתבעת השתמשה בתקופה זו ב-21 חניות (פס' 62–63 לכתב ההגנה), ואף התובעת הפיקה לתובעת בגין תקופה זו חשבוניות מס בגין השימוש ב-21 חניות בחניון (חשבוניות המס צורפו כנספח לחוות דעת מומחה התובעת בעמ' 120–136). הנתבעת אמנם טוענת כי השימוש בתקופה זו נעשה בחניות בהן יש לה זכויות (במפלס מינוס 6), ואולם כפי שנקבע לעיל, לא עלה בידה לסתור את טענת התובעת, שהוכחה במידה הנדרשת, לפיה השימוש במהלך כל התקופה נעשה בחניות שאינן במפלס מינוס 6, והדבר נלמד ולו מהעובדה כי הנתבעת עצמה סימנה לשימושה הבלעדי את החניות הממוקמות במפלס מינוס 1. תעריף דמי השימוש החודשיים בגין כל חניה בה עשתה הנתבעת שימוש לאחר תום תקופת ההסכם בכתב התובעת טוענת כי לאחר סיום תקופת ההסכם בכתב (הסכם החניה המקורי בכתב שדמי השימוש החודשיים שסוכמו במסגרתו עמדו על הסך של 340 ש"ח כולל מע"מ לכל מקום חניה, פס' 11 לסיכומי התובעת), היא הציגה במסגרת הפגישה מחודש יוני 2008 דרישה לתשלום דמי שימוש חודשיים עבור כל חניה בתעריף של 850 ש"ח בתוספת מע"מ (פס' 16 ו-49 לסיכומי התובעת). לטענתה, מאחר שהנתבעת המשיכה להחנות בפועל בחניון משך שנים, היא ביצעה "קיבול בהתנהגות" המחייב אותה לשלם תעריף זה במלואו (פס' 49 לסיכומי התובעת). לחילופין, טוענת התובעת כי הנתבעת חבה לה לכל הפחות על פי תעריף של 740 ש"ח בתוספת מע"מ עבור כל מקום חניה, תעריף שהמדינה עצמה הסכימה לו במספר הזדמנויות (פס' 50 לסיכומי התובעת). הסכמה זו נלמדת לטענת התובעת לידי ביטוי בטיוטה האחרונה ששיגר נציג הנתבעת מר כרמלי ביום 19.11.2010 (נספח 13 לתצהיר מרקור; פס' 37 לסיכומי התובעת), וממכתבה של עו"ד ביק מיום 8.4.2013 (נספח 16 לתצהיר מרקור; פס' 38 לסיכומי התובעת). לחילופי חילופין, טוענת התובעת כי הנתבעת חבה לה לפחות על פי תעריף של 670 ש"ח בתוספת מע"מ למקום חניה, שהוא התעריף שאושר על ידי ועדת המכרזים המשרדית של הנתבעת (פס' 50 לסיכומי התובעת), ואשר הוצע במקור על ידי מר כרמלי במהלך המשא ומתן להרחבת המנויים (פס' 17 לסיכומי התובעת). לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובעדויות הצדדים לפניי, סבורני כי מהתנהגות הצדדים בפועל בזמן אמת יש לקבוע כי גובה דמי השימוש החודשיים בגין כל מקום חניה בו עשתה הנתבעת שימוש עומד על הסך של 670 ש"ח בתוספת מע"מ. הנימוק המרכזי התומך במסקנה זו הוא כי התובעת עצמה, במהלך כל התקופה שהחל מחודש ספטמבר 2008 עת ההסכם שבין הצדדים הסתיים והנתבעת המשיכה לעשות שימוש בחניות הנתבעת – הפיקה לנתבעת חשבוניות מס מדי חודש בתעריף של 670 ש"ח בתוספת מע"מ עבור כל מקום חניה. לעניין זה ראו חשבוניות המס שהפיקה התובעת לנתבעת בגין תקופה זו ושצורפו כנספח לחוות דעת מומחה התובעת, בתעריף של 670 ש"ח עבור כל מקום חניה (בעמ' 28–119). כל זאת, גם לאחר שנשלח לנתבעת מכתב ב"כ התובעת ביום 25.7.2012 (נספח 15 לתצהיר קרקוקלי) לפיו "לאור הפרת הסכם הפשרה" שהושג בין הצדדים, הועמד חובה של הנתבעת לתובעת על פי תחשיב של 50 מקומות חניה בתעריף של 850 ש"ח בתוספת מע"מ לכל מקום חניה החל מחודש ספטמבר 2008. משכך, מתבקשת המסקנה שלפיה התובעת עצמה סברה בזמן אמת כי חרף התכתובות והטיוטות שהוחלפו בין הצדדים, הפגישות שהתקיימו והמשא ומתן שנערך – התובעת הייתה מודעת לכך כי דרישתה לתשלום דמי שימוש בסך של 850 ש"ח בגין כל מקום חניה לא הבשילה לכדי הסכמות מחייבות. לצד זאת, מהמסמכים שהוצגו לפני בית המשפט עולה התמונה לפיה הנתבעת, בהתנהגותה בזמן אמת, אף הביעה את הסכמתה לשלם לתובעת דמי שימוש חודשיים בסך של 670 ש"ח בתוספת מע"מ עבור כל מקום חניה. ודוק. בפרוטוקול ישיבת ועדת המכרזים מיום 11.3.2015 שצורף כנספח 17 לתצהיר מרקור (וכנספח 8 לכתב ההגנה), ציין מר כרמלי בפס' ח' (ולמען הסדר הטוב יודגש כי כך הוצגו הדברים במקור): "מובהר כי, משולם בפועל בעבור 21 מנויים X 740 ש"ח לחודש + מע"מ (הסכום שאושר בעבר ע"י עמוס בן שאול) המהווים סך של 15,540 ש"ח, בתוספת מע"מ. וזאת למרות שבחשבונות החברה אנו נדרשים לשלם עבור 43 חניות סכום של 670 ש"ח לחניה בעבור 22 מנויים הנוספים X 670 ש"ח בתוספת מע"מ למנוי המהווים 14,740 ש"ח בתוספת מע"מ, הפער בין הסכומים עומד על 800 ש"ח בתוספת מע"מ פער זה מהווה את היתרה עבור הוצאות אחזקה בגין 21 מקומות חנייה (38.09 ש"ח למנוי) (החישוב נערך על בסיס המחיר שנקבע בחוזה 2007 + הצמדה.)" בנקודה זו יש לציין כי יש ליתן משקל מוגבל ומסויג לפרוטוקול זה, בהינתן בין היתר העובדה כי הנתונים בגדרו הוצגו מפיו של מר כרמלי, אשר בפתח הפרוטוקול נכתב כי הוא זה שפנה לחברי ועדת המכרזים נוכח סוגיות שהתעוררו ביחס להתקשרות אל מול התובעת, כל זאת בשעה שהוא עצמו משמש, באותה הישיבה כממלא מקום יו"ר הועדה, אשר בסופה ניתנה החלטה של ועדת המכרזים. הקושי הקיים במצב דברים זה שבו הגורם שעמד בקשר אל מול התובעת הוא זה שגם מציג בפני וועדת המכרזים סוגיות הקשורות בהתקשרות, ולבסוף מהווה אחד מהגורמים המחליטים בעניינה – מדבר בעד עצמו, ודומה שאין צורך להוסיף מעבר לכך. מכל מקום, גם במסגרת פרוטוקול זה (בפס' ב'), הוצגה הטענה השגויה, מפי מר כרמלי, לפיה במסגרת ההסכם התחייבה התובעת להעמיד לנתבעת 43 מקומות חניה, כאשר סך זה מורכב מ-21 מקומות חניה בהן למדינה זכות שימוש, ו-22 מקומות חניה נוספים, ובגין אלו נקבע תשלום חודשי על הסך של 13,600 ש"ח, כולל מע"מ. טענה זו נדחתה כמפורט לעיל, הואיל ובין היתר – בעת חתימת ההסכם הנתבעת כלל לא הייתה מודעת לזכותה לשימוש ב-21 חניות במפלס מינוס 6, ומשכך ההסכם אף לא ערך הבחנה בין סוגי החניות שהוקנו לנתבעת במסגרתו ובגינן התחייבה הנתבעת לשלם דמי שימוש מדי חודש. עוד מפרוטוקול זה עולה כי הנתבעת הייתה מודעת לדרישתה של התובעת בחשבונות המוגשים לתשלום דמי שימוש חודשיים בסך של 670 ש"ח בתוספת מע"מ עבור כל מקום חניה (43 מקומות חניה בסה"כ). ואולם, בפני הוועדה הוצג מצג לפיו על אף דרישת התשלום של התובעת בגין 43 מקומות חניה סך של 670 ש"ח בתוספת מע"מ, הנתבעת משלמת לתובעת, כביכול, 740 ש"ח בגין 21 מקומות חניה, קרי 15,540 ש"ח בתוספת מע"מ. לסכום זה (15,540 ש"ח) המוצג בפרוטוקול, ניתן להגיע גם בדרך אחרת, שאף היא הוצגה בפני הוועדה, כדלקמן: דמי שימוש חודשיים בסך של 670 ש"ח בתוספת מע"מ בגין 22 מקומות חניה, בתוספת 38.09 ש"ח עבור 21 מקומות חניה (כ-800 ש"ח) (בגין תשלום דמי אחזקה, כביכול, עבור מקומות החניה בהן למדינה יש זכות שימוש במפלס מינוס 6). הנה כי כן, לפני הוועדה הוצגו שני תחשיבים שונים, שתוצאתם זהה, והמסקנה המתבקשת היא כי הנתבעת עצמה קבעה את הסכומים שלשיטתה התובעת זכאית להם, תוך שהוצג לוועדה בגין מה, כביכול, משולמים הסכומים לתובעת כפי שהם משולמים. אלא שמעבר להצגת הדברים על ידי הנתבעת עצמה כלפי מוסדותיה הפנימיים, הרי שאין כל עיגון לסך דמי אחזקה בשיעור של 38.09 ש"ח במסמכי ההסכם הכתוב ששרר בעבר בין הצדדים, ועל פני הדברים מספר זה בא אל העולם לראשונה במסגרת פרוטוקול זה. משכך, דומה כי המצג שהוצג בפני ועדת המכרזים הוא לכל היותר חלקי, הואיל וכאמור – לא יכולה להיות מחלוקת שהנתבעת עשתה שימוש ב-43 חניות שאינן במפלס מינוס 6, ונדרשה לשלם בגינן דמי שימוש חודשיים מלאים, ולא אך את הסך השרירותי שנקבע על ידה. הנה כי כן, הנתבעת קבעה בעצמה את התעריף אותו היא מצאה לנכון לשלם לתובעת בגין השימוש שעשתה בחניון ועבור תשלום דמי אחזקה (הגם שאלו כלל לא נדרשו בזמן אמת על ידי התובעת) כפי שהיא מצאה לנכון לשלם לתובעת. כך הודה בהקשר זה מר כרמלי בחקירתו הנגדית "יש איזשהו סכום שאנחנו קבענו בלי לבדוק בלי לקבל אישור בלי כלום שמנו סכום כלשהו עבור אחזקה" (ע' 65 ש' 19–20). בהקשר זה ראוי להפנות גם לדבריו של מר כרמלי שהובאו בפרוטוקול הוועדה, שיתכן ויש בהם לשפוך אור על התנהלות הנתבעת בזמן אמת, במסגרתו התבקשה הוועדה על ידו "לאשרר את המשך התשלום בגין 22 המנויים הנוספים כפי שנהגנו בעבר בחניון [...] כדי למזער נזקים תוך מצג של ניקיון כפים במקרה של פניה לבית המשפט". (ההדגשה הוספה). הדברים מדברים בעד עצמם. על כן, סבורני כי אין כל ממש בטענת הנתבעת (בפס' 23 לסיכומיה) כי תמורת החניה בחניון שילמה לתובעת בהתאם לחשבוניות שהוגשו לה ולאחר אישור הגורמים הרלוונטיים כנדרש. המסקנה הנלמדת היא כי בזמן אמת הנתבעת שילמה בפועל דמי שימוש חודשיים בסך של 670 ש"ח בתוספת מע"מ, כפי דרישת התובעת בחשבוניות מטעמה. כך או כך, העובדה כי הנתבעת הציגה כלפי גורמים מטעמה מצג שלפיו היא משלמת הסך של 740 שח בגין 21 חניות איננה מקימה את חבותה לשלם לתובעת דמי שימוש בשיעור הגבוה מזה הנדרש על ידי התובעת בזמן אמת. הנה כי כן, המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל מהתנהגות הצדדים בזמן אמת כי גובה דמי השימוש החודשיים עליו הוסכם בין הצדדים עומד על הסך של 670 ש"ח לחודש הואיל והתובעת דרשה מהנתבעת תשלום של דמי שימוש חודשיים בסך של 670 ש"ח בגין כל מקום חניה בו עשתה שימוש והנתבעת מצידה שילמה תעריף זה. עתה, ומשנקבעה המסגרת באשר לאופן שבו התנהלו הצדדים בזמן אמת, נפנה לדיון בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת. בהתאם לכך, ככל שיימצא כי אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות או שיימצא כי יש מקום לקבלה אך בחלקה, אדון בגובה הסעד לו זכאית התובעת. טענת ההתיישנות טענתה המרכזית של הנתבעת, שהועלתה גם בכתב ההגנה מטעמה ואף לאורך כל ההליך וניסיונות בית המשפט להביא הצדדים לפשרה, היא טענה בדבר התיישנות התביעה. התובעת בחרה להתייחס לטענה זו דווקא בסוף סיכומיה, ובאופן מוגבל יחסית (בפס' 52–54). אמנם מדובר בסיכומי תביעה, ואולם, בין היתר נוכח חזרתה המפורטת של הנתבעת על טענתה בדבר התיישנותה של התביעה בסיכומי ההגנה שהגישה ביום 27.8.26, בהחלטתי מאותו היום התרתי לתובעת הגשת סיכומי תשובה בתוך 10 ימים, ואלו הוגשו ביום המחרת, 28.8.26. נבחן את טענות הצדדים להלן. הנתבעת טוענת להתיישנותה של התביעה לגבי תקופה העולה על שבע שנים שקדמה למועד הגשת התביעה, ביום 16.2.2021. על כן, כל סכומי החוב שנוצרו לפני חודש פברואר 2014 התיישנו. הנתבעת טוענת כי פניותיה של התובעת להעלאת תעריף החניה בשנת 2008 נענתה בשלילה, וגם פניות התובעת לנתבעת בשנים 2010, 2012 בדרישות חוב – נענו בשלילה, ולמעט פניות אלו של הנתבעת לא אותרו ולא הוצגו מכתבי דרישה נוספים. במקביל, ומאחר שהנתבעת לא הגיעה להבנות כתובות עם התובעת באשר לגובה דמי השימוש החודשיים, הנתבעת שילמה לתובעת דמי שימוש חודשיים בגין מקומות החניה בהן עשתה שימוש בתקופה הרלוונטית, בהתאם להחלטת חשב רשות המיסים, שלאחר מכן אושררה בהחלטת וועדת המכרזים (פס' 29–31 לסיכומי הנתבעת). נטען כי יש לדחות את ניסיונות התובעת לטעון לראשונה בתצהיריה כי מרוץ ההתיישנות החל רק ביום 11.3.2015, שכן מדובר בהרחבת חזית אסורה, הסותרת גם את הצהרת ב"כ התובעת בפרוטוקול הדיון מיום 19.9.22, לפיה התובעת הודתה שנמנעה מלתבוע את המדינה משיקוליה העסקית וכדי לשמור על יחסיה עמה כלקוח משמעותי, ובכך נטלה סיכון שהתממש עת בחרה היא שלא להגיש תביעה ואין לה להלין אלא על עצמה בלבד (פס' 35–41 לסיכומי הנתבעת). התובעת סבורה מנגד, כי התביעה לא התיישנה בהינתן התנהלותה של הנתבעת, עת במשך שנים שילמה סכומים משתנים ולא ניתן היה לברר את חובותיה לאשורם עד גמר החשבון בשנת 2015. התובעת מוסיפה וטוענת בסיכומיה כי מניין ההתיישנות מתחיל ביום 11.3.2015 הוא מועד ישיבת וועדת המכרזים מטעמה של הנתבעת שעה שאך במועד זה, לראשונה, עסק הגורם המוסמך בנתבעת במחלוקת ונקט עמדה מוסמכת לפיה היא חבה כספים לתובעת רק בגין 22 חניות ורק בתעריף של 670 ש"ח בתוספת מע"מ – ולכן לשיטתה רק ממועד זה החל מניין ההתיישנות. התובעת מבקשת להסתמך על הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות ועל בסיסו לטעון כי מקום בו מודה הנתבעת כי ביצעה תשלומים על חשבון החוב בגינו הוגשה התובענה, רואים בכל תשלום ששילמה למעשה שיש בו משום "ביצוע מקצת הזכות" המהווה הודאה בקיום זכות התובעת. שעה שבענייננו, אין חולק כי הנתבעת ביצעה תשלום אחרון ביום 15.10.2015 אזי לשיטתה של התובעת מניין תקופת ההתיישנות מתחיל ממועד זה. כידוע, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה", כך קובע סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). מועד התגבשות עילת התביעה הוא המועד בו התגבשו העובדות המהותיות המקימות לתובע לפי הדין את עילת התביעה [ראו למשל: ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 118 (2010) (להלן: "עניין הוועדה לאנרגיה אטומית"); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 629, 650 (2012) (להלן: "עניין רובאב"); ע"א 8416/19 עו"ד נס ורו"ח שפלר – מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 38 לפסק דינו של כב' השופט מינץ (נבו 22.12.2021)]. בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית (בעמ' 111) עמד בית המשפט העליון על הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית. הראשון, טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו ומסמכיו לאורך זמן, אשר מטבע הדברים הולכים ונעלמים עם הזמן, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית. השני, אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו "רזרבה כספית" שמא ייתבע בגין שנים עברו. השלישי, ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה זנח, ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע. הרביעי, מנקודת מבטה של המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח, וקציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים שלא "לישון על זכויותיהם" ולהגיש את תביעתם ללא עיכוב. החמישי, להסדרי התיישנות השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, על יצרנים, על ספקי שירותים ועל מבטחים. לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזי ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השפעה גם על רווחתם של פרטים רבים בחברה. בע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה, פ"ד נא(2) 581, 594 (1997), נקבע כי רכיבי העילה הדרושים לקיומה לפי הדין המהותי, אינם ממצים את מובנו של המונח "עילת התובענה", שכן "מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות", שרק אז נתון בידו של התובע "כוח התביעה" שפותח את מרוץ ההתיישנות. בע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד סב(4) 525, 551 (2008) (להלן: "עניין אלנקווה") נקבע כי "כוח תביעה" "פירושו קיום אפשרות ממשית להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד התובע בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל הביסוס המשפטי של תביעתו". בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית (בעמ' 118) נקבע כי "אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע. מרוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית שמכוחה יהא התובע מסוגל, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו" [ראו גם: רע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית ראש העין, פס' 30–31 (נבו 25.5.2021); ע"א 595/22 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' מועצה אזורית שפיר, פס' 13 (נבו 28.3.2023)]. כידוע, "כאשר מדובר בהפרה עתית נמשכת, כגון אי-תשלום דמי שכירות בניגוד להסכם, עילה זו סווגה כמתחדשת במובן זה שכל יום של הפרה יוצר עילת תביעה חדשה שמניין ההתיישנות בעניינה מתחיל למחרת היום" [ראו: טל חבקין התיישנות 207 (מהדורה שנייה 2021); ע"א 9292/07 חברות שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובנייה "שמעונים", פס' 10 (נבו 6.1.2010); ת"א (מחוזי ת"א) 1224/04 מוקטדר נ' בדאני, פס' 14, 17 (נבו 28.11.2010); ע"א 9111/15 מרגלית ש.א רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 10 (נבו 31.10.2017)]. בנסיבות ענייננו, אני סבורה שאין בידה של התובעת לתבוע לתקופה שמעבר לשבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה וכי היה בכוחה של התובעת לתבוע מהנתבעת דמי שימוש חודשיים עובר למועד הגשת התביעה בפועל. כוח התביעה עמד לתובעת משך כל התקופה בה עשתה הנתבעת שימוש בחניותיה ולא שילמה בגין כך דמי שימוש חודשיים מלאים בגין החניות בהתאם לחשבוניות שהופקו לה על ידי התובעת. זאת, הואיל ואין חולק כי הנתבעת אכן עשתה שימוש בחניות החניון, ואין חולק כי התובעת סברה בזמן אמת כי הנתבעת אינה משלמת לה את מלוא התמורה המגיעה לה בגין כך על פי דרישתה. במילים אחרות, התובעת ידעה בזמן אמת כי הנתבעת עושה שימוש בחניות, וכי הנתבעת אינה משלמת לה את הסכום שלשיטתה מגיע לה. בהקשר זה יש להפנות לדברי ב"כ התובעת בדיון קדם המשפט הראשון שהתקיים לפניי ביום 19.9.22, שם ציין כי "מה שקרה בתיק הזה הואיל ומרשתי ביחסים עם רשויות, מנהלת חניונים והחניון יושב מתחת לרשות המיסים, היא לא רצתה לתבוע את המדינה, היא צריכה את המדינה, יש להם המון חניות, לקוח משמעותי וכל הזמן היתה בקשר עם המדינה" (ע' 1 ש' 16–18). דברים אלו, הגם שנאמרו בדיון קדם משפט – מדברים בעד עצמם באשר לכוח התביעה שעמד לרשות התובעת כל אימת שלא שולמה לה התמורה לה היא הייתה זכאית, לשיטתה, ובתוך 7 השנים לאחר כל הפרה נטענת בגין כל חודש שבו עשתה הנתבעת שימוש בחניות. התביעה לפניי הוגשה ביום 16.2.21. המשמעות היא כי נקודת המוצא שהתביעה התיישנה בכל הנוגע לתקופה שקדמה ל-7 שנים ממועד הגשת התביעה, קרי התקופה שלפני יום 16.2.14. אלא שעל מנת להתגבר על מחסום ההתיישנות מבקשת התובעת להסתמך על הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקובע כדלקמן: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה." סעיף 9 לחוק ההתיישנות הוא סעיף הקובע "אתחול" של מרוץ ההתיישנות, גם אם זו חלפה, בהינתן הודאת נתבע בקיום זכות התובע, כך שתקופת ההתיישנות תחל במועד ההודעה, גם אם זו ניתנה בחלוף תקופת ההתיישנות המקורית, ואולם הודעה שנלווה לה "טיעון התיישנות" אינה בבחינת "הודאה" לעניין סעיף זה. [ראו: ע"א 811/23 בן חיים נ' תשרי רהיטים בע"מ, פס' 9 (נבו 17.3.2025) (להלן: "עניין בן חיים")]. הוראות סעיף 9 הן הוראות חלופיות הנחלקות לשני חלקים. חלופה אחת היא הודאה בקיום זכות התובע, בכתב או בפני בית המשפט, וחלופה שניה הינה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, המהווה "הודאה" לעניין סעיף זה. על פי הפסיקה, תכלית הדרישה להודאה "בכתב" ולחילופין הודאה "בפני בית המשפט" היא זהה, ותפקידה לוודא כי הודאת הנתבע ניתנה ברצינות הראויה, מתוך מודעות וכוונה. דרישה זו נועדה למנוע מצב בו נתבע חושף את עצמו לסיכון של הודאה "בחיפזון ובקלות דעת" לתביעה שאלמלא הודאתו הייתה מתיישנת (עניין בן חיים פס' 20–22). הנה כי כן, על ההודאה כמובנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, לעמוד בדרישות הקשורות לצורה ולתוכן. באשר לתוכן אזי על ההודאה להיות מפורשת ומלאה ונדרש כי "הנתבע יודה לא רק בקיום העובדות הנדרשות, אלא גם בקיום זכותו של התובע" (עניין אלנקווה, עמ' 564; ההדגשה הוספה). בעניין רובאב (בעמ' 653–662) עמד בית המשפט על העליון על פרשנות מושג ה"זכות" לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות: "מה היא אותה "זכות" האמורה בסעיף 9 לחוק - שהודאת הנתבע בקיומה מתחילה מחדש את מרוץ תקופת ההתיישנות - ואשר אין לזהותה עם המונח "עילת תביעה"? התשובה לכך מעוגנת בהבחנה בין זכות מושגית לבין עילת תביעה קונקרטית המהווה את גיבושה הקונקרטי של הזכות. [...] ה"זכות" שבה עוסק סעיף 2 לחוק היא הזכות המושגית, ו"תמונת הראי" של אותה זכות היא הזכות שבה מדבר סעיף 9 לחוק. במילים אחרות: הכוח לתבוע את הזכות המושגית עשוי להתיישן לפי סעיף 2 לחוק בחלוף תקופת ההתיישנות (הכוח, אך לא הזכות המושגית עצמה), אך מרוץ ההתיישנות של הכוח לתבוע מתחיל מחדש מקום שהנתבע מודה בזכותו המושגית של התובע לפי סעיף 9 לחוק. כאשר פלוני מודה בכך שהפר את חובתו לקיים את החוזה, הוא מודה – מיניה וביה – בזכותו של הנפגע להפעיל את הכוחות הנובעים מזכותו הראשונית לקיום החוזה, לרבות תרופת הפיצויים. לשון אחר, הפגיעה בזכות מקימה את הסעד. הזכות היא שהחוזה יקוים והיא מקימה את הסעד של פיצויים. [...] סיכומו של דבר, הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר מודה נתבע כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד שבו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה." (ההדגשה הוספה). השאלה אפוא בענייננו היא האם מחומר הראיות קיימת הודאה של הנתבעת בזכות המושגית של התובעת העונה על דרישת ההודאה ה"מפורשת, מלאה ומפורטת"? סבורני כי התשובה על כך היא בשלילה. בענייננו, התובעת מבקשת לבסס את טענתה כאמור על יסוד פרוטוקול ישיבת וועדת המכרזים מיום 11.3.2015, אלא שלא מצאתי כי ניתן כלל לראות במסמך זה ככזה העונה על דרישת ההודאה ה"מפורשת, מלאה ומפורטת", שכן מפרוטוקול וועדת המכרזים לא עולה כי הנתבעת הודתה בקיום העובדות הנדרשות ואף לא הודתה בקיום זכותה הקונקרטית של התובעת. מפרוטוקול וועדת המכרזים המשרדית מיום 11.3.2015 עולה כי ישיבת וועדת המכרזים עסקה אכן בתשלום דמי שימוש חודשיים עבור חניות מנויים במשרדי מס הכנסה ומיסוי מקרקעין בנתניה, וכן בחניית כלי רכב נוספים וחניית אורחים. מר כרמלי הציג בפני הוועדה מצגים שונים באשר להתקשרות הנתבעת עם התובעת, ואשר כפי שפורט לעיל קיים קושי באופן שבו הוצגו. עיננו רואות כי אין כל התייחסות בדיוני הוועדה או בהחלטתה לזכות העבר של התובעת לדמי שימוש חודשיים מהנתבעת או הודאה מפורשת בזכותה, כנדרש בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות. ברי שאין בהחלטה בדבר התקשרות עתידית עם התובעת משום הודאה בקיומה של זכות כלשהי לתקופה הקודמת (והרי בכך עוסקת התביעה), לא כל שכן הודאה מלאה ומפורשת המלמדת על "כוונותיו של המודה לוותר על זכותו הדיונית לטעון להתיישנות" (עניין בן חיים, פסקה 25). אני דוחה אפוא גם טענה זו. לא זו בלבד, אלא שאין בפרוטוקול כל הודאה בעובדות המבססות את זכותה הקונקרטית של התובעת. למעשה, כאשר בפרוטוקול הוועדה מצוין כי חרף העובדה שהנתבעת נדרשת לשלם בגין 43 חניות היא משלמת אך ורק בגין 21 חניות בתעריף של 740 ש"ח (670 למנוי בתוספת 38.09 כביכול בגין הוצאות אחזקה) – המשמעות היא שלכל היותר הנתבעת מודה בקיום זכותה של התובעת לשיטתה של הנתבעת, לקבלת תשלום כביכול בגין 21 חניות ועבור תשלום דמי אחזקה בגינם. אין בכך ללמד כי בכך ביצעה הנתבעת מעשה שיש בו קיום מקצת הזכות של הנתבעת לקבלת תשלום מלא בגין 43 חניות – אשר אינן ממוקמות כלל במפלס מינוס 6, ואשר אין חולק שהנתבעת כאמור לא עשתה בהן שימוש. גם בכך יש להוליך למסקנה כי נוכח המחלוקת שהייתה קיימת בין הצדדים לאורך כל שנות ההתקשרות בדבר התמורה לה זכאית התובעת עבור דמי שימוש חודשיים, לצד העובדה שהנתבעת שילמה את התמורה בהתאם לאופן שבו היא ראתה את חובותיה כלפי התובעת – הרי שהנתבעת לא הודתה בקיום זכותה הקונקרטית של התובעת לה היא טוענת כיום, ואף לא ביצעה מעשה שיש בו קיום מקצת הזכות. משכך, אני גם דוחה את טענת התובעת בפס' 54 לסיכומיה, לפיה בכל תשלום ששילמה הנתבעת יש בו משום ביצוע מקצת הזכות המהווה הודאה בקיום זכותה של התובעת, שכן כאמור התשלומים שבוצעו היו ביצוע מקצת הזכות כפי שהנתבעת ראתה את הדברים, ואין מדובר בזכות לקבלת דמי שימוש חודשיים מלאים בגין 43 מקומות חניה, כפי שטוענת הנתבעת כיום. מאותו הנימוק אין לראות את מועד התשלום האחרון (15.10.2015) כמועד שבו יש להתחיל את מניין ההתיישנות, כנטען על ידי הנתבעת. בשולי הדברים, דומה שקיים קושי של ממש בטענת התובעת, לפיה מחד גיסא פרוטוקול הוועדה מיום 11.3.2015 נערך במסגרת ישיבה שהתקיימה ללא קוורום חוקי המחייב נוכחות רוב חברים, ובהם יו"ר, חשב ויועץ משפטי, כמו גם העובדה שמדובר בפרוטוקול שכלל אינו חתום, וכי במסגרתו הטעה מר כרמלי את ועדת המכרזים "על כל צעד ושעל" (פס' 41 לסיכומי התובעת), ומאידך גיסא, לטענת התובעת, מדובר בפרוטוקול שנערך במועד בו "לראשונה, עסק הגורם המוסמך בנתבע במחלוקת ונקט עמדה מוסמכת" (פס' 53 לסיכומי התובעת; ההדגשות במקור). העלאת טענות כלפי תוכנו וצורתו של המסמך אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענות למסקנות משפטיות כבדות משקל הנלמדות, לכאורה, מאותו המסמך, אותן מבקשת התובעת להסיק. מכל המקובץ אני קובעת כי טענת הנתבעת להתיישנות התביעה מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שהתביעה שמעבר לתקופת שבע השנים עובר להגשת התביעה (יום 16.2.2021) – התיישנה. הסעד הכספי לו זכאית הנתבעת התובעת הגישה חוות דעת מומחה מטעמה, ואולם כאמור הנתבעת לא הגישה חוות דעת מומחה נגדית. נוכח קבלתה החלקית של טענת ההתיישנות מטעם הנתבעת, הרי שלא ניתן לאמץ את מסקנות חוות דעת מומחה התובעת, הואיל ומסקנות אלו אינן מביאות בחשבון את האפשרות כי טענת ההתיישנות תתקבל, והחישובים המבוצעים בגדרה הם ביחס לכלל החודשים בגינן עשתה הנתבעת שימוש בחניות התובעת, ומבלי לבצע הפרדה ביניהם. לצד זאת, לחוות דעת מומחה התובעת צורפו חשבוניות מס שהפיקה התובעת ושלחה לנתבעת בגין השימוש בחניות, עבור כל חודש וחודש, וכן לתצהירו של מר חסון מטעם הנתבעת, צורפו כנספחים ב' ו-ג' תדפיסי מסך ממערכת מרכב"ה, בצירוף גיליון תשלומים שנערך על ידו בהסתמך על הנתונים המצויים במערכת זו, המתעדים את התשלומים שבוצעו על ידי הנתבעת, ובכלל זה ביחס לתקופת התביעה שלא התיישנה. הנה כי כן, לפני בית המשפט מונחות ראיות הצדדים המאפשרות את הצבתן אלו כנגד אלו (חשבוניות שהפיקה התובעת, ומנגד הודעת תשלום שנשלחה לתובעת, המציינת את החשבונית ביחס אליה בוצעה התשלום), באופן המאפשר להוליך למסקנה בדבר התשלום שחייבת הנתבעת לתובעת, בגין השימוש בחניות בחניון עבור תקופת התובענה שלא התיישנה. לאחר עיון מעמיק בנתונים אלו ובחינתם, נתונים אלו מובאים בטבלה להלן: התוצאה היא שיש לחייב את הנתבעת בתשלום הסך של 552,679 ש"ח. בהתאם לסמכותי מכוח סעיפים 2(א)–(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, נוכח חלוף הזמן הממושך בו לא שילמה הנתבעת את חובה לתובעת והצורך לפצותה בגין השימוש בכסף שהיה צריך להיות בידה ונמנע ממנה בשל התנהלות הנתבעת – מצאתי לקבוע בנסיבות העניין כי התשלום בגין כל חודש בהתאם לחשבוניות שהפיקה התובעת לנתבעת יישא ריבית שקלית ממועד היווצרות החוב ועד מועד מתן פסק הדין. טענות נוספות בסיכומיה טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבעת לפצותה בגין תשלום דמי אחזקה בגין 26 מקומות חניה במפלס התחתון, ולטענתה בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמה, סכום חובה של הנתבעת בגין כך מגיע לסך נומינלי של 590,356 ש"ח. סבורני כי דין הטענה להידחות, הואיל ובכתב התביעה המתוקן שהגישה התובעת הסעדים שנתבעו לא כללו תשלום בגין דמי אחזקה, אלא אך בגין דמי שימוש חודשיים עד לחודש ינואר 2017 בהתאם לכרטסת חוב שצורפה לכתב התביעה, וכן בגין נזקים נטענים שנגרמו לתובעת עקב אי תשלום חובה של התובעת. בנקודה זו יש ממש בטענת הנתבעת (בפס' 73 לסיכומיה) כי תביעה בגין דמי האחזקה לא נכללה בכתב התביעה, ומדובר אפוא בטענה החורגת מחזית המחלוקת בגדרי תובענה זו כפי שהתובעת עצמה בחרה לגדר את תביעתה. די בטעם זה לבדו להוליך לדחיית טענתה זו. מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את טענתה בכתב התביעה בדבר נזקים שנגרמו לה עקב אי העברת תשלום חובות הנתבעת. בנקודה זו ראו תצהיר מר מרקור שם הצהיר (בפס' 28) כי בהתנהלותה "גרמה הנתבעת לתובעת לחסרון כיס, שסופו בחובות ונזקים עצומים שהובילו לנשיאה בקנסות וריביות בסך של מיליוני שקלים, לרבות כלפי הנתבעת עצמה בכובעה כרשות מס. הלכה למעשה, אין עוול גדול מזה. ואולם, בדיקות שערכנו עם פרקליטנו ועם מומחים שונים העלו, כי נזקים אלו קשים מאוד להוכיחה, הגם שאין ספק שהם נגרמו" (ההדגשה הוספה). בכך לא די ובהעדר ראיות לנזקים כאמור הרי שדין התביעה ככל שהיא נוגעת לנזקים נטענים אלו – להידחות. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים, לרבות לא בטענת הנתבעת לפיה היא פטורה כליל מתשלום בגין השימוש בחניות שעשתה החל מחודש אוקטובר 2015 ואילך ועד מחצית חודש ינואר 2017, משום שלטענתה הפסיקה לחנות בחניון (למשל פס' 74 לסיכומי הנתבעת), הואיל וכפי שנקבע לעיל – הוכח במידה הנדרשת כי הנתבעת המשיכה לעשות שימוש גם לאחר מועד הפסקת ההתקשרות. בגין שימוש זה זכאית הנתבעת לסעד כספי, כפי שנקבע לעיל. סוף דבר התביעה מתקבלת חלקית, כמפורט לעיל. על הנתבעת לשלם לתובעת הסך של 552,679 ש"ח. כמפורט לעיל, התשלום בגין כל חודש בהתאם לחשבוניות שהפיקה התובעת לנתבעת יישא ריבית שקלית ממועד היווצרות החוב ועד מועד מתן פסק הדין. במידת הצורך התובעת רשאית להגיש בקשה למתן פסיקתה בצירוף תחשיב מתאים וזאת בתוך 14 ימים מהיום. בנוסף, תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך 150,000 ₪ בצירוף ריבית שקלית מהיום. בהינתן שחלקה הארי של התביעה נדחה בשל התיישנותה, מצאתי לקבוע כי בנסיבות העניין הנתבעת תשפה את התובעת ב-50% מסך האגרה ששולמה על ידה, בתוספת ריבית שקלית מהיום שבו נשאה התובעת בכל חלק של האגרה. המזכירות תדוור העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.