לפני כבוד השופט בכיר ירון לוי, שופט אילן צור, שופטת תמר סנונית פורר המאשימה מדינת ישראל – ע"י עו"ד מיטל מור נגד הנאשם מנחם אלקלעי ת"ז 055508576 - התייצב ע"י עוה"ד ליאור אפשטיין ומעוז זמיר לפני כב' השופט הבכיר ירון לוי – אב"ד כב' השופט אילן צור כב' השופטת תמר סנונית פורר המאשימה: מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב-יפו (פלילי) ע"י ב"כ עו"ד מיטל מור נגד הנאשם: מנחם אלקלעי ע"י ב"כ עו"ד ליאור אפשטיין ועו"ד מאור זמיר-זינגר גזר דין גזר הדין מותר לפרסום בכפוף לאיסור פרסום שמות המתלוננות, או כל פרט מזהה של מי מהן. כב' השופט הבכיר, ירון לוי, אב"ד: פתח דבר הנאשם, פרופסור מנחם אלקלעי, רופא אורוגינקולוג במקצועו, הורשע לאחר שמיעת הראיות בביצוע עבירות אינוס במרמה בתשע ממטופלותיו, נשים בגילים הנעים בין 23 ל-66 (להלן ביחד: "המתלוננות"). הנאשם ניצל את מעמדו כרופא מומחה, ואת מעמד הבדיקה הרפואית, לצורך מגע מיני, ובכלל זה, עיסה במכוון, בתנועות ממושכות, רציפות וממוקדות, את הדגדגן של כל אחת מתשע המתלוננות, תוך כדי החדרת אצבעותיו לנרתיקן, ללא הסכמתן מדעת, תוך מצג שווא כי מדובר בפעולה רפואית לגיטימית. לחלק מהמתלוננות אמר הנאשם, לפני שהחל במעשיו, כי בכוונתו לעסות את דגדגנן; לחלקן אמר אמירות אחרות, בעלות אופי מיני. כתוצאה ממעשי הנאשם, חלק מהמתלוננות חוו עוררו מינית, וחלקן אף חוו פורקן מיני. על יסוד העובדות המתוארות, הורשע הנאשם בעשר עבירות של אינוס במרמה לגבי מהות המעשה, לפי סעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"). הנסיבות המלאות של העבירות פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ואין צורך לחזור עליהן. תסקירי נפגעות העבירה לבית המשפט הוגש תסקיר בעניינן של שבע מבין תשע המתלוננות נפגעות העבירה. תמונת הנזק המתקבלת מהתסקירים קשה ומורכבת; היא מתפרשת כמעט על כל היבט ורובד בחייהן של המתלוננות. השלכות הפגיעה יצרו נזקים המשותפים למתלוננות, ומטעמים של צנעת הפרט, יתוארו ממצאי התסקירים בתמציתיות המתבקשת. בראש ובראשונה, עולה כי תחושת הביטחון והמוגנות של המתלוננות נפגעה באופן שורשי ועמוק. מרביתן נמנעות מגורמי טיפול ובייחוד מגברים, בראש ובראשונה מטיפולם של גינקולוגים ורופאים גברים, אך גם גורמי טיפול בתחומי מומחיות אחרים; במפגשים אלו עם דמויות בעלות סמכות וידע, המתלוננות חשדניות ודרוכות יותר. חלקן נמנעות מטיפול רפואי באופן שעשוי לסכן את בריאותן. רבות מהנפגעות חוו ירידה ברמת התפקוד לאחר האירוע, באופן שפגם בהתקדמותן המקצועית או הלימודית, וכן הן מתמודדות עם תחושות שליליות כמו אשמה, פחד, חרדה, ובושה. אצל חלק מהמתלוננות, נפגעה גם תחושת המסוגלות ההורית: הפגיעה שחוו מידי הנאשם, והידיעה שנשים נוספות חוו אותה, הביאה אותן, כאימהות לבנות בעצמן, לחוש סיכון מוגבר ולפעול כדי להגן על בנותיהן כראות עיניהן (למשל, בהקפדה כי ילכו רק לרופאות נשים). חלק מהמתלוננות אף חוו פגיעה בתחום האינטימי, ביחסיהן עם בני זוגן. חלק מהנפגעות לא נמצאות, עד היום, במסגרת טיפולית, מחשש שהתמודדות נוספת עם החוויות הקשות ופתיחת הפצע מחדש תוביל לפגיעה באורח חייהן. שירות המבחן הדגיש כי גם עבור נפגעות שהחלו בהליך טיפולי, הדרך לשיקום עוד ארוכה. ראיות ההגנה לעונש מטעם ההגנה הוגשו מכתבי המלצה שקיבל הנאשם עבור מכרזים לתפקידים אליהם היה מועמד (נ/19); מכתבי בכירים בתחום הרפואה ומפקדיו של הנאשם בצבא, המעידים על אופיו החיובי (נ/20); מכתבי תודה ממטופלות הנאשם בעבר, על טיפולו בהן, ויחסו הטוב אליהן (נ/21). טיעוני הצדדים טיעוני התביעה ב"כ המאשימה, עו"ד מיטל מור, ביקשה להשית על הנאשם עונש כולל של 17 שנות מאסר בפועל, לצד מאסר מותנה, ופיצוי כספי משמעותי לכל אחת מנפגעות העבירה, וזאת מהטעמים הבאים: הנזקים הקשים שנגרמו לכלל המתלוננות, בראשם רמיסת האמון שנתנו בנאשם, כפי שפורט, בין היתר, בתסקירי נפגעות העבירה; ניצול כוחו ומעמדו של הנאשם, כמומחה בעל שם, על מנת לייצר את התנאים ה"מיטביים" לפגיעה במטופלותיו; חלקו הבלעדי והמרכזי של הנאשם בביצוע המעשים; משך הזמן המשמעותי של ביצוע העבירות, יותר משמונה שנים: מהמוקדמת ביותר בזמן, שהתרחשה בחודש אפריל שנת 2013 (מושא האישום התשיעי), עד המאוחרת, בחודש אוגוסט שנת 2021 (מושא האישום הראשון); על פי הפסיקה, בשים לב לריבוי העבירות ולהתמשכותן, אין בהיעדר הרשעות קודמות של הנאשם, כדי להצדיק התייחסות אליו כמי שעברו הפלילי נקי. ב"כ המאשימה ציינה, כי בשנת 2019 נחקר הנאשם במשטרה, בגין האירועים שהפכו, לימים, מושא לאישום הרביעי, ולמרות זאת, המשיך הנאשם במעשיו העברייניים; הנזק החמור שגרם הנאשם גם במעגלים רחבים יותר של השפעה: לקהילת כלל הרופאים הגברים, ולמטופלות נשים בכלל. מתחם לכל אירוע על אף שיטת הפעולה הייחודית לנאשם, המשותפת לכלל האישומים, טענה התובעת כי מדובר באירועים מובחנים ונפרדים, המצדיקים קביעת מתחם ענישה נפרד, לכל אחד מהאישומים השני עד התשיעי, וביקשה להעמידו על 7 עד 9 שנות מאסר; ואת המתחם באישום הראשון, בו הורשע הנאשם בשתי עבירות, על 8 עד 10 שנות מאסר. לצורך קביעת המתחם הפנתה ב״כ המאשימה לרף הענישה המזערי של 4 שנות מאסר לעבירת האינוס. טיעוני ההגנה ב"כ הנאשם, עו"ד ליאור אפשטיין, עתר להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל ״חד ספרתי״, במתחם הנע בין 24 חודשים לבין 8 שנים, וזאת מן הטעמים הבאים: בסוג המגע האסור, אינוס באמצעות אצבע ולא איבר מין, הפסיקה הנוהגת מצביעה על רף ענישה נמוך יותר; אין במעשי הנאשם רכיב אלימות הטמון בעבירת האינוס; הנאשם כבר נושא בהיבט מסוים של השלכות מעשיו – רישיון הרפואה שלו מושעה מזה כ-5 שנים, והוא אינו עוסק עוד ברפואה; תרומת הנאשם לחברה משך כ-40 שנות קריירה כרופא, במהלכן הכשיר רופאים רבים, עסק גם בהתגוננות מפני אנתרקס, ובמסגרת שירותו הצבאי אף קיבל פרס ישראל לביטחון; השלכות העונש על הנאשם, יליד שנת 1958, בשל גילו המבוגר, והשלכות העונש על משפחתו של הנאשם; 3 ילדיו, שאחד מהם רופא, ו-7 נכדיו. בניגוד לטענת ב״כ המאשימה, טען הסנגור כי בסגירת התלונות שהוגשו נגד הנאשם בעבר והימנעות מהעמדת הנאשם לדין, יצרה הפרקליטות בפני נאשם מצג עליו הסתמך, לפיו אין במעשיו משום עבירה פלילית. לשיטת הסנגור, התנהלות זו של הפרקליטות משמיטה את הבסיס מתחת לטענתה כי נוכח חזרתיות העבירות משך כ-8 שנים, אין ליתן משקל לעברו הנקי של הנאשם. דברו האחרון של הנאשם בדברו האחרון, הקריא הנאשם מן הכתב. הנאשם ציין, בין היתר, כי הוא מקבל עליו את מרות הדין, ואת תרומתו במשך השנים, בשירותו הצבאי ובתפקידו כרופא; כי בחמש השנים שחלפו מאז נפתחו החקירות, אין הוא עוסק ברפואה ומשתכר. בסיכום דבריו אמר הנאשם: "שמעתי את הנשים שהעידו כאן, ואת הכאב שבדבריהן, אינני ממעט בו, ואיני מבקש להתמקח עם הכאב הזה, וכואב את כאבן... אני מבקש מבית המשפט לנהוג בי במידת הרחמים, ולשקול לצד הכל גם את הדברים הטובים שעשיתי לאורך כ-40 שנות הקריירה שלי..." (פרוטוקול מיום 14.9.2026, עמ' 22 שורות 12-7). דיון והכרעה הערכים המוגנים ומידת הפגיעה בהם הערכים המוגנים העומדים בבסיס העבירות בהן הורשע הנאשם הם האוטונומיה של האישה על גופה, הגנה על שלומה הפיזי והנפשי, ושמירה על כבודה (בנוסח החוק כיום, אין הבחנה מגדרית). על חשיבות ערכים אלה עמד בית המשפט העליון לא אחת. יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין, שיש בהם כדי לתאר במדויק את פגיעת הנאשם בכל אחת מנפגעות העבירה בענייננו: "עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על הָאֲנִי. בריח-התיכון בעבירת האינוס הוא הגנה בלתי מתפשרת על זכותה של האישה – כמוה כגבר – לבחירה חופשית; הרשות נתונה לה לאישה, וזכותה עומדת לה לבחירה חופשית מה תעשה ומה לא תעשה (והוא, כמובן, כל עוד לא תפלוש לשדה הזולת). פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת; כואבת היא, כואבת-במאוד; פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת; מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס הָאֲנִי, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד... די בכך שאישה אינה נותנת הסכמתה לבוא אליה, ואין כל צורך ברכיב של אלימות להפרת כבודה, אישיותה והאוטונומיה של רצונה החופשי." (ע״פ 115/00 אריק (מוריס) טייב נ׳ מדינת ישראל, נד(3) 289 (2000)) במעשיו רמס הנאשם כל אחד מערכים אלה, ופגע פגיעה אנושה בכל אחת מתשע המתלוננות, בגופן, בנפשן ובתחושת הביטחון שלהן, במקום בו האמון הוא הערך העליון וההגנה ההכרחית של המטופלת, המצויה בגפה עם הרופא, חדר הטיפולים של הרופא הגינקולוג. יודגש. בבדיקה גינקולוגית, שבה האישה שוכבת על כיסא הטיפולים, כשפלג גופה התחתון, חשוף לחלוטין, היא מצויה במצב הפגיע ביותר. המטופלת חושפת את איבריה האינטימיים ביותר, לצורך בדיקות רפואיות רגישות, בעלות מאפיינים חודרניים. פרט לחשיפה הפיזית ברמה הגבוהה ביותר של גופה, חושפת המטופלת בפני הגינקולוג גם סוגיות שבלב הווייתה ופרטיותה של אישה, כמו הריון ופוריות. בהליך רפואי מורכב ורגיש זה, נותנת המטופלת אמון מלא, כי מאחורי הדלת הסגורה של חדר הטיפולים, לא יאונה לה כל רע; בסיטואציה זו, כשהמטופלת מצויה בגפה עם הרופא הגינקולוג, בחדר הטיפולים, האמון שלה בטוהר הבדיקה הוא תנאי הכרחי לקיומה, והמגן היחיד מפני פגיעה בה. משום כך, פגיעת הנאשם באמון שנתנה בו כל אחת מתשע מטופלותיו מצויה ברף העליון של חומרת הפגיעה. היטיבה לתאר פגיעה קשה זו באמון המלא שנתנה בנאשם, המתלוננת ב.ב, המתלוננת מושא האישום השני: "[כשהוא אומר לך בעצם... אני הולך לגעת בדגדגן כדי לבדוק את יכולת הכיווץ... מה עובר לך בראש?...] באותו רגע זה... לשבריר שנייה סוג של רגע מה? אבל כאילו אם הוא אומר אז כנראה שזה צריך להיות ככה כמו רופא שיניים שאומר לך לפתוח את הפה את עושה את זה..." (פרוטוקול מיום 27.2.2025, עמ' 42 שורות 34-29). הנזקים שגרם הנאשם במעשיו הנלוזים אינם מסתכמים רק בנזקים שגרם למטופלותיו, הם רחבים הרבה יותר, ומתפרשים על שני מישורים נוספים: הן על כלל ציבור הנשים, המטופלות הפוטנציאליות – שכפי שנתברר בפנינו, יכולות להיות רעיה ואחות, אם ובת, סבתא ונכדה, דודה ואחיינית, ולמעשה, כל אישה בכל בית – והן על ציבור הרופאים והרופאות בכללותו. הנזק לכלל ציבור הנשים עלול להתבטא בהימנעות מבדיקות גינקולוגיות רפואיות חשובות והכרחיות, מחשש שתיפגענה, כפי שהעידו חלק מהמתלוננות בענייננו, ובכך לגרום לנזקים רפואיים, לעיתים בלתי הפיכים. מדובר בנזק קשה וחמור, שמחובת בית המשפט לתרום את חלקו למניעתו, או להקטנת היקפו, בין היתר, באמצעות ענישה משמעותית ומרתיעה. הנזק לכלל ציבור הרופאים והרופאות מתבטא בפגיעה ביכולת של רופאים אחרים – העושים מלאכתם נאמנה – ולא רק גינקולוגים, לזכות באמונן של המטופלות. כפי שעולה מתסקירי נפגעות העבירה בענייננו, אף במישור זה, אין מדובר בנזק תיאורטי, אלא בנזק כבד וממשי. על חומרת נזקים אלה, עמד לאחרונה בית המשפט העליון, מפי כב׳ השופטת כנפי-שטייניץ, בע"פ 5204/24 רמזי געבה נ' מדינת ישראל [נבו] (24.9.2026) (להלן: "עניין געבה"): "מערכת היחסים שבין גורם רפואי לבין מטופלת (או מטופל), אינה שוויונית. המטופלת נדרשת לשים מבטחה בגורם הרפואי, להישמע להנחיותיו, מתוך ציפייה לגיטימית ומובנת מאליה כי זה יפעל במקצועיות ותוך שמירה על כללי האתיקה הרפואיים. בשל פערי הידע הניכרים, ולעיתים בשל טיבו של הטיפול, לא תמיד יש ביכולתה של המטופלת לדעת, או להבין, האם נחצו גבולות המותר בטיפול או בבדיקה הנערכים מאחורי דלתיים סגורות; וגם אם הספק מקנן, מחסומים שונים מקשים ליתן לו ביטוי. גורם רפואי המנצל לרעה את תפקידו כדי לפגוע מינית במטופליו ברגעי חולשתם – בוגד בכללי האתיקה הרפואיים החלים עליו, באמון שניתן בו, ובאמון הציבור כולו בגורמי הרפואה העושים מלאכתם נאמנה. מעבר לחילול גופה ורמיסת כבודה של האישה, פגיעה מינית בנסיבות אלה כרוכה בנזק נוסף, הוא פגיעה ביכולתה לתת אמון בסובבים אותה ובגורמי טיפול בפרט; דבר שאף מקשה על יכולתה להשתקם מן הפגיעה (ותסקיר נפגעת העבירה שהוגש בענייננו יעיד). מעשים כאלה ראויים אפוא לכל גינוי והוקעה – ויש להביא זאת לידי ביטוי בענישה מחמירה." (עניין געבה, בפס' 7 לפסק הדין). מדיניות הענישה הנוהגת ב"כ הצדדים הגישו, כל אחד, אסופת פסקי דין לביסוס עתירתם. בשל יריעת המקרים המוגבלת בעבירה בה הורשע הנאשם, הפנו ב"כ הצדדים לאותה פסיקה, כשכל צד הדגיש את החלק התומך לשיטתו בעמדתו. בשים לב לנסיבות ביצוע העבירות, מאפייני נפגעי ונפגעות העבירה, מאפייני הנאשמים ומהות העבירות בהן הורשעו הנאשמים, מצאתי את הפסיקה שהגישו ב"כ הצדדים רלוונטית ומתאימה לענייננו, למעט העובדה שלא נמצא תקדים בפסיקה – לרבות הפסיקה שהוגשה על ידי ב"כ הצדדים – לרופא גינקולוג שהורשע באינוס מספר כה רב של מתלוננות. מבחינה מקיפה של מדיניות הענישה הנוהגת במעשים דומים, עולה כי בעשורים האחרונים, קיימת מגמת החמרה של בתי המשפט בגזירת העונש במקרים בעלי נסיבות דומות. יודגש כי לצורך זה, מצאתי להתמקד, בעיקר במקרים של אינוס במהלך טיפול או בדיקה רפואיים: בע״פ 3907/92 קאסם (בן וחש) סמחאת נ׳ מדינת ישראל, פ״ד מז(1) 104 (1992) המערער, רופא כללי במקצועו, הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בכך שניצל את מעמד הבדיקה הרפואית של מטופלותיו, בשני מקרים, על מנת להחדיר את אצבעותיו לאיבר מינן והנעתן פנימה והחוצה, תוך ליטוף שדיהן; המערער הורשע בשתי עבירות של אינוס במרמה ובשתי עבירות של מעשה מגונה במרמה, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל. הערעור נדחה על כל חלקיו, ובית המשפט העליון לא התערב בעונש. בדומה לענייננו, החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינן של המתלוננות והניען; בשונה מענייננו, המדובר ברופא כללי ולא בגינקולוג, שביצע גם מעשים מגונים במרמה, ולא עיסה את הדגדגן של המתלוננות. בע״פ 187/10 פלוני נ׳ מדינת ישראל [נבו] (26.10.2010) המערער, טכנאי רנטגן, הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשתי עבירות של מעשי סדום במרמה (כהגדרתם אז, ואינוס במרמה כהגדרתם כיום), בכך שבמהלך צילום רנטגן של המתלוננת, שהגיעה לבית החולים בעקבות כאבים עזים בגבה, הנחה אותה להפשיל את תחתוניה, ובעת שלחץ על אזור עצם הזנב, החדיר את אצבעות ידו לפי הטבעת שלה. באמתלה של הכנתה לצילום נוסף, החדיר המערער את אצבעו בשנית לפי הטבעת של המתלוננת. על המערער נגזרו 40 חודשי מאסר בפועל, וכן ענישה נלווית. בית המשפט העליון דחה את הערעור על פסק הדין והותיר את העונש על כנו. בדומה לאישום הראשון בענייננו, שבו, בהזדמנות אחת, החדיר הנאשם את אצבעותיו לפי הטבעת של המתלוננת, ובהזדמנות שנייה לנרתיקה, החדיר המערער את אצבעותיו לפי הטבעת של המתלוננת, בשתי הזדמנויות שונות במהלך ביקורה; בשונה מענייננו, המערער הוא טכנאי רנטגן ואינו גינקולוג, והחדירות לא לוו, בד בבד, בתנועות עיסוי הדגדגן, כבענייננו. בע"פ 216/16 חמזה רדיאדה נ' מדינת ישראל [נבו] (29.1.2017) המערער, רופא המתמחה בתחום הרנטגן והאולטרסאונד, הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות אינוס במרמה ומעשה מגונה במרמה. במהלך בדיקת אולטרסאונד שערך למתלוננת, החדיר המערער את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת ולחץ על פי הטבעת שלה, והכל שלא בהסכמה ובשל מצג שווא שיצר כי הפעולות הכרחיות לבדיקה שערך. בית המשפט המחוזי קבע את מתחם העונש ההולם בין 24 ל-60 חודשי מאסר בפועל, וגזר על המערער 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל וענישה נלווית. בית המשפט העליון דחה את הערעור, על הכרעת הדין ועל גזר הדין. בדומה לענייננו, החדיר הנאשם את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת. גם בעניין זה, בשונה מענייננו, לא מדובר בגינקולוג, מעשה האינוס מלווה במעשה מגונה, ואין מדובר בעיסוי הדגדגן. בע״פ 8561/22 אליאס חורי נ׳ מדינת ישראל [נבו] (20.8.2024) הורשע המערער, רופא גינקולוג, בביצוע עבירות של אינוס במרמה בשתי מטופלות במהלך בדיקה גינקולוגית, ומעשה מגונה במרמה, מעשה מגונה שלא בהסכמה, ושלוש עבירות של הטרדה מינית, בנפגעת העבירה השנייה; ונדון לעונש של 7 שנות מאסר לריצוי בפועל וענישה נלווית. במהלך הבדיקה הגינקולוגית בנפגעת עבירה אחת, שאל אותה על חיי המין שלה עם בן זוגה, החדיר את אצבעותיו מספר רב של פעמים לנרתיקה עד שהגיעה לסיפוק מיני ופרצה בבכי. אז, אמר לה המערער שלא תבכה, הורה לה להפנות אליו את גבה, וכשרצתה לחזור לתנוחה המקורית, החזיק בגבה ומנע זאת ממנה תוך שהוא ממשיך להחדיר ולהוציא את אצבעותיו מנרתיקה. בעניינה של נפגעת העבירה השנייה, הורשע המערער בכך שבמהלך הבדיקה, בחן את איבר מינה ואמר לה כי הוא ״מהסוג המועדף עליו״, החדיר את אצבעו לנרתיקה, הריחה, וקבע כי אינה סובלת מדלקת. לאחר שאמר לה כי בכוונתו לבצע בדיקה עמוקה יותר, החל להחדיר ולהוציא את אצבעותיו מנרתיקה מספר רב של פעמים, כשבמקביל עיסה את איבר מינה באגודלו, וליטף את מותניה, ירכיה ובטנה. המערער שאל את המתלוננת אם כואב לה, ואם היא ׳מתחרמנת׳, וליטף באזור בטנה עד שהגיע סמוך מתחת לחזה. בתום ״הטיפול״, נשק המערער על לחיה של המתלוננת, ללא הסכמתה. המתלוננת הגיעה למרפאתו של המערער עוד פעמיים לאחר מכן, בהן, בין היתר, אמר לה כי ׳פינטז׳ עליה מאז הפעם האחרונה שנבדקה אצלו, ׳אם לא הייתי רופא הייתי אוכל אותך׳, ואמירות גסות נוספות. בית המשפט המחוזי העמיד את מתחם העונש ההולם באירוע הראשון על 6-4 שנות מאסר בפועל, ובאירוע השני על 7-5 שנות מאסר בפועל. עונשו של המערער נגזר לבסוף באופן כולל, והועמד כאמור על 7 שנות מאסר בפועל. ערעור המערער על הכרעת הדין נדחה; הערעור על גזר הדין התקבל, ועונשו של המערער הופחת, ל-6 שנות מאסר לריצוי בפועל. המעשים שביצע המערער דומים למעשים בענייננו: החדרת אצבעותיו לאיבר מינן של המתלוננות, כשאחת המתלוננות אף הגיעה לסיפוק מיני. המערער גם עיסה את איבר מינה של נפגעת העבירה השנייה – אם כי לא צוין כי עיסה את דגדגנה. עוד בדומה לענייננו, אמר הנאשם למתלוננות אמירות בעלות אופי מיני, או אמירות מקדימות ("בדיקה עמוקה יותר" המקבילה לאמירת הנאשם בענייננו כי בכוונתו לעסות את דגדגן המתלוננות) בטרם ביצע את המעשים. בנוסף, המערער הוא גינקולוג; בשונה מענייננו, באירוע הראשון אחז המערער בגב המתלוננת כדי למנוע התנגדותה, והורשע אף בעבירות של מעשים מגונים והטרדה מינית. בעניין געבה שצוטט בסעיף 15 לעיל, ופורסם אך לאחרונה, הורשע המערער, טכנאי אולטרסאונד, לאחר ניהול הוכחות, בשתי עבירות אינוס במרמה ובשתי עבירות של מעשה מגונה במרמה, שביצע בשתי מתלוננות שונות, במהלך בדיקות אולטרסאונד בקופת החולים שבה עבד. המערער נדון ל-6 שנות מאסר בפועל. המערער הורשע בכך שבמהלך הבדיקה במתלוננת הראשונה, אישה מרקע חרדי המאובחנת על הרצף האוטיסטי, הורה לה לפשוט את בגדיה התחתונים אף שהדבר לא נדרש לבדיקה; בשלב מסוים, ובתואנה שאינו מוצא את שלפוחית השתן שלה לצורך האולטרסאונד, סובב המשיב את מכשיר האולטרסאונד על איבר מינה משך מספר דקות. הוא הורה לה ללכת לשירותים, ומשחזרה הורה לה לשוב ולהתפשט, הסיר את הכפפות מידיו והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, ללא כל צורך רפואי. במהלך הבדיקה במתלוננת השנייה, הורה גם לה לפשוט את בגדיה, ובמהלך הבדיקה הסיט את תחתוניה, נגע באיבר מינה עם מכשיר האולטרסאונד והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה משך מספר דקות, והכל ללא צורך רפואי. בתום הבדיקה שאל אותה אם היא מעוניינת לעשות ״עוד משהו חוץ מהבדיקה״, אך המתלוננת השיבה בשלילה ועזבה את המקום. מתחם הענישה של כל אישום נקבע בין 2.5 ל-6 שנות מאסר, ולבסוף, נדון המערער לעונש כולל של 6 שנות מאסר. בית המשפט העליון הדגיש את החומרה היתרה במעשי המערער, כפי שפורט לעיל; ולאחר שציין כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין בבואה להתערב בעונש שנגזר, החמיר בעונשו של הנאשם, והעמידו על 7 שנות מאסר בפועל. בדומה לענייננו, החדיר המערער את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת השנייה. בנוסף, אמר לה אמירות בעלות אופי מיני בתום הבדיקה, בדומה לאישום השישי בענייננו; בשונה מענייננו, מדובר בטכנאי אולטרסאונד ולא בגינקולוג, שהשתמש במכשיר על מנת לעסות את איבר מינן של המתלוננות (וכן לא צוין האם עיסה את דגדגנן). לא צוין כי המתלוננות הגיעו לסיפוק מיני או עוררות מינית, כבענייננו. הבחנה רלוונטית נוספת נעוצה בכך שהמתלוננת באישום הראשון בעניין געבה מאובחנת על הרצף האוטיסטי. ביטוי של ממש למגמת ההחמרה בענישה בעבירה של אינוס, באמצעות אצבעות, ניתן לאחרונה בעפה״ג 44310-03-26 פלוני נ׳ מדינת ישראל [נבו] (7.9.2026) (להלן: "עפה"ג פלוני"), בעניינו של נאשם שנדון בבית המשפט המחוזי ל-4.5 שנות מאסר בפועל. בקבלו את ערעור התביעה, החמיר בית המשפט העליון בעונשו של אותו נאשם ל-6 שנות מאסר בפועל, תוך קביעה מפי כב' השופט שטיין: "אילו נדרשתי לגזור את עונשו של המערער בערכאה הראשונה, הייתי משית עליו, ללא היסוס, 10 שנות מאסר לריצוי בפועל." (שם, בפס' 24 לפסק דינו). באירוע זה, אמנם אין מדובר באינוס במהלך טיפול רפואי, אך לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בנפגעת עבירה אחת בלבד. מתחם העונש ההולם מקובלת עליי עתירת ב״כ המאשימה, שהסנגור המלומד לא חלק עליה, לקביעת מתחם עונש הולם בנפרד לכל אירוע, על אף הדמיון בין המעשים ושיטת הפעולה של הנאשם. השלכות מהות האיבר החודרני והיעדר אלימות על מתחם הענישה בעבירת האינוס ב"כ הנאשם טען כי יש לזקוף לקולא שני מאפיינים במעשי הנאשם: מדובר בהחדרת אצבעות, להבדיל מאיבר מין; והיעדר רכיב אלימות פיסית. להלן יידונו טענות אלה כסדרן: הבחנה בין אונס באמצעות איבר מין לבין אונס באמצעות אצבעות שאלת השלכות מהות האיבר החודרני – איבר מין או אצבע – על חומרת העונש, בעבירת האינוס, היא מחלוקת ותיקה שעלתה לאחרונה, שוב, לדיון. דעות שופטי בית המשפט העליון נחלקו: לפי דעה אחת, אין מקום להבחנה עקרונית שכזו. היטיב לבטא דעה זו המשנה לנשיא, כב' השופט סולברג, בע"פ 1976/24 פלוני נ' מדינת ישראל [נבו] (14.11.2025) (להלן: "ע"פ פלוני"): ״המגמה, אם כן, ניכרת. בכל הנוגע לעבירת האונס, הדין הישראלי ממקד עצמו בהגנה על כבוד האדם ועל האוטונומיה שלו; על צלם הא-לוהים שבּוֹ (על כבוד האדם בהקשר זה ראו: קמיר, 2007; אהרן ברק הזכות החוקתית ובנותיה 41, 59-56, 628-627 (2014); וראו גם: אביעד הכהן ואליעזר חדד הומניזם, דמוקרטיה וזכויות אדם במשנתו של הרב אהרן ליכטנשטיין 21-15 (2016)). סעיף 345 לחוק, כנוסחו בעת שביצע המערער את מעשיו, בונה חומת הגנה סביב כבודה הסגוּלי של אישה, שלמות גופה, והאוטונומיה שלה (ובנוסחו הנוכחי, פורש החוק את הגנתו זו על כל אדם, ללא הבחנה מגדרית). מעשה האינוס פוגע פגיעה קשה, בלתי נסלחת, בערכים אלו, ומהווה "פגיעה באותה מהות אנושית יסודית, תמציתית, אשר לה מעניק ערך כבודו הסגולי של האדם הגנה מוחלטת. מעשה של אונס מתייחס אל האישה או הגבר הנאנסים כאל פחות מאנושיים, כלומר כאל חפץ לשימושו הכוחני, המיני של האנס. מעשה האונס שולל מן הקורבן את הזכויות היסודיות, שהן ממהות האנושיות, להגדרה עצמית בסיסית ולקיום חופשי מתקיפה מינית ומהסגת גבולו הפנימי ביותר" (קמיר 2004, 745). לעניין זה, אחת היא אם משתמש האנס באצבעותיו, באיבר מין או בחפץ... לפיכך, בהתאם לחוק ולפסיקה – ולמגמה הברורה הנשקפת מהם – שומה עלינו להגדיר ולפרש את הדין הפלילי לאור הערכים עליהם אנו מבקשים להגן כיום כחברה – כפי שאלה משתקפים בהכרעות המחוקק ובהוראתו – ולנקות ככל האפשר את השיח המשפטי מדעות קדומות שאבד עליהן הכלח...״ (עניין פלוני, פס׳ 22-21 לפסק דינו) לעמדה זו הצטרף לאחרונה כב' השופט שטיין, בעפה"ג פלוני הנזכר לעיל: ״בהקשר זה, אוסיף ואבהיר כי איני נכון לעשות הבחנה (שביני לביני נדחתה על ידי המחוקק בסעיף 345 לחוק העונשין בין ״אונס רגיל״, אשר מתבצע על ידי החדרת איבר מין זכרי לאיבר מינה של נפגעת העבירה, לבין ״אונס אצבעות״ (ראו והשוו: ע״פ 1976/24 פלוני נ׳ מדינת ישראל [נבו] (14.11.2025)). אונס, הוא אונס, הוא אונס; ומידת חומרתו של כל מעשה כזה – אשר נגזרת, בעיקר, ממידת הפגיעה הפיזית והנפשית בנאנסת – צריכה להיקבע לאור נסיבותיו.״ (פס׳ 23 לפסק דינו) על פי הדעה האחרת – אותה הביעו, בין היתר, כב׳ השופטים כבוב, גרוסקופף ו-וילנר – המדובר בהבחנה רלוונטית לעונש. עמד על כך כב' השופט כבוב בע"פ פלוני: "קשה לחלוק על כך שקיימת אינטואיציה, הנתמכת בפסיקה מושרשת היטב, שלפיה בהנחה שכל שאר המשתנים נותרים בעינם (קרי, All things being equal), קיים ממד נוסף של חומרה שנלווה לעבירת אינוס המבוצעת באמצעות איבר המין, לעומת אינוס באמצעות האצבעות... זאת ועוד אחרת. אכן, חוק העונשין אינו מבחין לעניין התגבשות יסודות העבירה, בין אינוס באמצעות איבר מין לבין אינוס באמצעות החדרת אצבעות או כל חפץ אחר. ברם, העובדה שהוחלט לכלול מספר נסיבות תחת עבירה אחת, לא שוללת את האפשרות שאחת החלופות חמורה יותר מרעותה. כך למשל, במסגרת תיקון מס' 137 לחוק העונשין, הוחלט לכלול תחת עבירת הרצח 'הבסיסית' את מי שגורם למותו של אדם בכוונה או באדישות (סעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)). ברי כי עובדה זו לא שוללת את החומרה היתרה הנלווית להרשעת אדם ברצח בכוונה...״ (פס׳ 6-5 לפסק דינו) קיומה או היעדרה של אלימות פיסית ב"כ הנאשם טען שיש ליתן משקל בכורה לקולא להיעדר אלימות פיסית במעשי הנאשם. טענות דומות לזו בעבירות אונס במרמה, נדחו כבר בעבר על ידי בית המשפט; לא אחת צוינה לצידן תמונת הנזק הקשה שמעשה נפשע זה, נטול ״אלימות״ במובנה הפיסי ככל שיהיה, מותיר בנפגעות (ע״פ 30/13 פלוני נ׳ מדינת ישראל [נבו] (17.6.2013), פס׳ 12 לפסק דינה של כב׳ השופטת ברק ארז). דיון אין חולק כי לעבירת האונס, כמו בעבירות אחרות, גוונים רבים ודרגות חומרה משתנות, בהתאם למכלול נסיבות רלוונטיות, וביניהן מהות האיבר החודרני, וקיומה או היעדרה של אלימות פיסית. לעניות דעתי, בענייננו אין צורך להכריע במחלוקת עקרונית זו, שכן במעשי הנאשם בכל אחת מהמתלוננות נסיבות הכוללות מאפייני חומרה משמעותיים, ומכתיבות את חומרת העונש ההולם, כפי שיפורט להלן. בהיבט הפיסי, אין מדובר רק בהחדרת אצבעותיו של הנאשם לנרתיקן של כל אחת מתשע מטופלותיו, אלא גם בעיסוי ממושך, ממוקד ומכוון של הדגדגן של כל אחת מהן, כשחלקן הגיעו לסיפוק מיני וחלקן לעוררות מינית. בחלק מהאישומים התבטא הנאשם באופן מיני בפני מטופלותיו, ולשלוש מהן אף אמר מפורשות כי בכוונתו לעסות את דגדגנן. אמנם למעשי הנאשם לא נלוותה אלימות פיסית, אך כל מעשי האינוס נעשו תוך ניצול מחפיר של האמון שנתנה בו כל אחת ממטופלותיו, ותוך הצגת מצג שווא בפניהן, לפיו כביכול מדובר בפעולה רפואית לגיטימית. עמדתי היא כי בנסיבות המתוארות, לאור הצטברות מאפייני חומרה משמעותיים אלה, אין בהיעדר אלימות פיסית, ובעובדה שאין מדובר בהחדרת איבר מין, כדי להצדיק – כנקודת מוצא, ולצורך קביעת מתחם העונש ההולם לכל אישום בנפרד – רמת ענישה פחותה מרמת הענישה המקובלת במקרי אונס אלים, או אונס באמצעות איבר מין. מסקנה לאור כל האמור, ובשים לב לערכים המוגנים, לעוצמת הפגיעה האנושה בהם ובנפגעות העבירה, תוך מתן משקל למכלול נסיבות האירוע, ובכללן, מספרן המשמעותי של נפגעות העבירה ומגמת ההחמרה בפסיקה, כפי שעולה מבחינת מדיניות הענישה הנוהגת, ובשים לב לעוצמת הגינוי החברתי הראוי למעשי הנאשם, אציע לחבריי לקבוע, לכל אירוע נפרד באישומים השני עד התשיעי – מתחם עונש הולם של 5 עד 7 שנות מאסר בפועל; ובאישום הראשון, שעניינו שתי עבירות, מתחם של 6 עד 8 שנות מאסר בפועל. גזירת העונש ההולם בתוך המתחם נסיבות הקשורות בביצוע העבירה חלקו של הנאשם בביצוע העבירות הוא, כפי שציינה ב"כ המאשימה, בלעדי ועיקרי; הנזק שגרמו מעשי הנאשם מצוי ברף חומרה גבוה – עוצמתו עולה בבירור מהמקצת שהובא לעיל מתוך תסקירי הנפגעות, וזהו רק קצה קצהו של הקרחון. אף שהנזק הישיר הוא החמור ביותר – מלוא ההשלכות של מעשי הנאשם אינן מתמצות רק בו, אלא, כפי שצוין בהרחבה לעיל, הן משליכות גם על עבודתם של רופאים מחד, ותחושת מוגנותן של מטופלות פוטנציאליות מאידך. הנאשם הבין את הפסול שבמעשיו: מסקנה זו עולה בבירור מתגובת הנאשם לתגובתה של ד.ד, נפגעת העבירה מושא האישום הרביעי, למעשיו. בעקבות תגובתה הנסערת של ד.ד ל"טיפול" - שיצרה קשר עם הנאשם לאחר ה"טיפול", והטיחה בו כי מה שביצע בה, לא היה טיפול רפואי, אלא מעשה מיני אסור, וביטלה תור נוסף שהיה קבוע לה למרפאתו – התקשר הנאשם, ביוזמתו, פעמיים נוספות ל-ד.ד פעמיים נוספות, באופן המלמד על תחושתו כי נתפס בקלקלתו, וכי הבין שעשה מעשה פסול (וראו סעיפים 181-178 ו-204 להכרעת הדין). זאת ועוד. משך כל 8 שנות התמשכות ביצוען החוזר של העבירות, יכול היה הנאשם להימנע, בקלות, מכל אחת מהן; ובמיוחד לאחר שהוגשה נגדו תלונה, שנסגרה בסופו של דבר מהטעם של חוסר ראיות ולא היעדר אשמה (וראו הרחבה בסעיפים 43-42 בהמשך). נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה ב"כ הנאשם הרחיב בטיעוניו על פועלו ותרומתו של הנאשם לחברה, בהיותו רופא מזה 40 שנה, שהכשיר דורות רופאים אחריו; צוין כי הנאשם שיתף פעולה עם רשויות החוק למן הרגע הראשון. הנאשם כפר באשמה וניהל משפטו, אך אין בכך, כמובן, משום נסיבה לחומרה; חלוף הזמן, כחמש שנים מאז ביצוע העבירה האחרונה. בדברו האחרון של הנאשם, אין מדובר בנטילת אחריות של ממש, ואפילו לא הבעת חרטה מילולית. מעבר לכך, חרטה כנה ואמיתית אינה מתבטאת רק במילים, אלא גם במעשים, ואילו לדברי הנאשם אין כל ביטוי במציאות: הנאשם אמנם ציין מילולית כי הוא כואב את כאבן של המתלוננות, אך לא טרח אפילו להתנצל בפני מי מהן; הרושם המתקבל הוא כי דברי הנאשם נאמרו מן הפה אל החוץ בלבד. השלכות היעדר רישום פלילי לנאשם על העונש ב"כ הצדדים נחלקו בשאלה האם, לאור היעדר רישום פלילי של הנאשם, יש לראות בו כמי שעברו הפלילי נקי. לגישת ב"כ המאשימה, התמשכות המעשים על פני כ-8 שנים, משנת 2013 ועד 2021, מצדיקה התייחסות לנאשם כמי ש"צבר" לרישומו הפלילי הרשעות קודמות; ומשום שבמהלך אותן שנים, נפתחו הליכים ותיקים כנגדו, הגם שאלו נסגרו. לכך השיב ב"כ הנאשם כי בסגירת אותם תיקים וחקירות שנפתחו עובר לענייננו, יצרה המדינה בפני הנאשם מצג עליו הסתמך, כי במעשיו – לשיטתו, פעולות רפואיות לגיטימיות שעשה בתום לב – אין משום עבירה פלילית. על כן, על פי הטענה, אין בהצטברות וברצף מעשי הנאשם, משך 8 שנים, כדי להכתים את עברו הנקי. במחלוקת זו, מקובלת עליי עמדת ב"כ המאשימה, לפיה בשל התפרשות מעשי הנאשם משך תקופה של יותר מ-8 שנים, לא ניתן לראות בו כמי שעברו הפלילי ללא רבב, אף שאין לחובתו הרשעות קודמות. היעדר מרשם פלילי אינו מהווה עבר נקי לצורך ההקלה בעונש. בכל פעם ופעם שפגע באחת ממטופלותיו – הכתים הנאשם את עברו הנקי (ראו ע"פ 966/19 פלוני נ' מדינת ישראל [נבו] (29.1.2020); ע"פ 7307/18 פלוני נ' מדינת ישראל [נבו] (11.11.2019)). יש בריבוי המקרים – עשר עבירות בתשע מתלוננות שונות, שכפי שנקבע בהכרעת הדין, לא הכירו זו את זו – להוציא שתיים מהן, אם ובתה, שאף הן לא ידעו זו על פגיעתה של האחרת – כדי להצביע על חומרה יתרה הגלומה במעשי הנאשם. לא ניתן אף להתעלם מכך שהנאשם, כפי שציינה התובעת, נחקר בשנת 2019 בעניין האירועים מושא האישום הרביעי, ולאחר מכן הוסיף לבצע עבירות בשלוש מתלוננות – מושאות שלושת האישומים הראשונים, בשנים 2020 ו-2021. דין טענת ההגנה – לפיה הנאשם האמין בתום לב שמעשיו הם, כביכול, בגדר פעולה רפואית לגיטימית – להידחות, משני טעמים: ראשית, הטענה עומדת בסתירה חזיתית לממצאי העובדה שנקבעו בהכרעת הדין – לפיהם, לפני מעשיו, אמר הנאשם לשלוש מתלוננות שונות – מושא האישומים הראשון, השני והרביעי – שבכוונתו לעסות את דגדגנן. ממצאי עובדה אלה משמיטים את הבסיס מתחת לטענת תום הלב של הנאשם. שנית, אמנם התלונות נגד הנאשם נסגרו, אך זאת בעילה של חוסר ראיות, ולא מחוסר אשמה. בנסיבות אלו, אין לקבל את הטענה כי פירוש הדבר הוא שלא נותר ספק בהתנהלותו של הנאשם, וכי מדובר בהתנהגות ללא רבב. לא אחת נפסק כי סגירת תיק בעילת חוסר ראיות, מתרחשת כשנותר ספק ממשי – ראייתי או משפטי – לחובת החשוד (בג"ץ 3200/22 אמיר ארז נ' רשות התחרות [נבו] (6.2.2023). יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון מפי כב' השופט כשר בבג"ץ 9706-05-25 פלוני נ' פרקליטות המדינה [נבו] (18.5.2025): "הנחיית פרקליט המדינה מס' 1.3, "סגירת תיקים בעילת 'חוסר ראיות' ובעילת 'העדר אשמה'", קובעת כי ההחלטה האם יש לסגור תיק חקירה בעילת "חוסר ראיות", או בעילת "היעדר אשמה", תלויה במידת הסבירות שהחשוד ביצע את העבירה בה הוא נחשד לו. כך, "ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה – כעולה מהראיות שנאספו בתיק – נמוך, הרי שעילת הסגירה הראויה הנה 'העדר אשמה'. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה הנו גבוה יותר, יש לסגור את התיק בעילה של 'חוסר ראיות'" (שם, בסעיף 13)..." (פס' 11 לחוות דעתו) נסיבות לקולא בגזירת הדין יינתן משקל הולם לקולא לגילו של הנאשם לחלוף הזמן, להשעיית רישיון הרפואה של הנאשם, כפי שהצהיר הסנגור, וכן לנסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שפירט: תרומתו לחברה, ומכתבי ההמלצה בעניינו. מסקנה לאור כל האמור לעיל, סבורני כי יש למקם את עונשו של הנאשם, בכל אחד מהמתחמים, ברף הבינוני-גבוה. עונש כולל כידוע, מלאכת הענישה וגזירת הדין אינה פעולה מתמטית-אריתמטית. עם זאת, מובן שבגזר הדין יש לתת ביטוי גם למספר הגבוה והמשמעותי של נפגעות העבירה – תשע במספר. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא שבענייננו קיים אינטרס ציבורי משמעותי, הגובר על מכלול נסיבות הקולא, ומצדיק הטלת עונש מאסר כבד ומשמעותי, שיהא בו כדי ליצוק תוכן של ממש בחשיבות שהחברה רואה בהגנה על שלומן הפיזי והנפשי ועל כבודן של נפגעות העבירה, ואת עוצמת סלידת החברה מהפגיעה בהן, במיוחד על ידי מי שנתנו בו אמון, ולמען יידעו הנאשם ודומיו, כי מי שיעז להפר אמון זה, ייענש במלוא חומרת הדין. לאור כל האמור לעיל, ובהתאם לסמכותנו לפי סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין, אציע לגזור על הנאשם עונש כולל של 14 שנות מאסר בפועל. פיצוי לנפגעות העבירה נוכח הפגיעה הקשה שנגרמה לכל אחת מנפגעות העבירה, יש הצדקה מלאה לפסיקת פיצוי בסכום משמעותי לכל אחת מהן, באופן שיאפשר להן לעבור תהליך שיקומי, לא אחת נפסק, כי הפיצוי הנפסק במסגרת סעיף 70 לחוק העונשין, הריהו עזרה ראשונה בלבד, שאין בו כדי למצות את הטיפול ברכיבי הפגיעה, או לשקף את חומרת הנזק שנגרם, וכי לנפגעות עומדת האפשרות להגיש בנפרד תביעה אזרחית בגין מלוא הנזק (ע״פ 7186/19 טובי נ׳ מדינת ישראל [נבו] (8.1.2020). בשים לב לחומרת הנזקים שנגרמו לנפגעות העבירה, כפי שפורט לעיל, וכפי שעולה מהתסקירים, אציע לחבריי כי נעמיד את הפיצוי לכל אחת מנפגעות העבירה באישומים השני עד התשיעי על סך של 100,000 ₪, ולנפגעת העבירה באישום הראשון, על סך 120,000 ₪. יוטעם כי למקרא תסקירי נפגעות העבירה, התמונה המתקבלת היא שלפחות לגבי חלקן, הטראומה שגרם להן הנאשם עודנה פצע פתוח ומדמם. בית המשפט מקווה שיהא בפיצוי כדי להקל ולו במעט את הדימום של חלק מהנפגעות, ולסייע בהליך שיקום וריפוי צלקות הטראומה של יתר נפגעות העבירה. המלצה בשים לב להיקף הרחב של אוכלוסיית הנפגעות הפוטנציאלית, ולאור הקלות הבלתי נסבלת של פגיעה בגופן, נפשן וכבודן של נשים, כמעט מכל קבוצת אוכלוסייה אפשרית, במהלך בדיקה גינקולוגית, כפי שנפרשה בפנינו בתיק זה, קיים אינטרס ציבורי כבד משקל, לעשות כל מאמץ להסדרת תחום רגיש זה, על מנת למנוע, ולמצער להקטין, את הפגיעה בציבור זה, בין היתר, באמצעות נוכחות מלווה, בכל טיפול ובדיקה גופניים בתחום צנעת הפרט, ובמיוחד בבדיקות גינקולוגיות, מעבר להסדר הרשות הקיים כיום. בית המשפט מקווה שבזו הפעם ישקול משרד הבריאות בחיוב את המלצתו, מתוך האחריות הציבורית המתבקשת בסוגייה רגישה זו, הנוגעת כמעט לכל בית בישראל. מסקנה לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, כמפורט לעיל, אציע לחבריי כי נגזור על הנאשם את העונשים הבאים: 14 שנות מאסר לריצוי בפועל. 2 שנות מאסר מותנה, למשך 3 שנים מיום שחרור הנאשם ממאסר, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור איזו מן העבירות בהן הורשע, או עבירת מין אחרת מסוג פשע, לרבות ניסיון. 120,000 ש״ח פיצויים למתלוננת מושא האישום הראשון, ו-100,000 ₪ פיצויים לכל אחת מהמתלוננות מושא האישומים השני עד התשיעי. השופט אילן צור: אני מסכים. השופטת תמר סנונית פורר: אני מסכימה. סוף דבר לאור כל האמור, אנו גוזרים, פה אחד, על הנאשם את העונשים הבאים: 14 שנות מאסר לריצוי בפועל. 2 שנות מאסר מותנה, למשך 3 שנים מיום שחרור הנאשם ממאסר, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור איזו מן העבירות בהן הורשע, או עבירת מין אחרת מסוג פשע, לרבות ניסיון. 120,000 ש״ח פיצויים למתלוננת מושא האישום הראשון, ו-100,000 ₪ פיצויים לכל אחת מהמתלוננות מושא האישומים השני עד התשיעי. הפיצויים יופקדו בקופת בית המשפט עד ולא יאוחר מיום 1.1.2027, ויועברו לכל אחת מנפגעות העבירה, על פי פרטים שתמציא ב"כ המאשימה למזכירות בית המשפט, בתוך 30 יום מהיום. זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.
ניתן היום, כ"ז תשרי תשפ"ז, 08 אוקטובר 2026, במעמד הצדדים.
ירון לוי, שופט בכיר
אילן צור, שופט
תמר סנונית פורר, שופטת