לפני כב' השופט יוסי טופף -אב"ד, כב' השופט עודד מאור, כב' השופטת מעין בן ארי המאשימה: מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד רוני מודריק מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי) נגד הנאשם: פלוני ע"י ב"כ עו"ד משה חי טוביה ועו"ד יחיאל יוליוס רוזנברג הכרעת דין הכרעת הדין מותרת לפרסום, למעט שמה של נפגעת העבירה, שמם של העדים וכן כל פרט אחר שיש בו כדי לזהותם תוכן עניינים פתח דבר 3 הערות לסדר 4 העובדות הנטענות בכתב האישום 4 אישום ראשון 5 אישום שני 5 אישום שלישי 7 אישום שלישי - זיכוי 7 תשובת הנאשם לכתב האישום 7 טיעוני הצדדים בקצרה 8 ראשית שהיא אחרית 8 ראיות הצדדים 10 דיון והכרעה 10 עדות הקטינה בבית המשפט 11 עדות הקטינה : מולדובה 11 עדות הקטינה: האירוע בדירה ברחוב ד' 12 עדות הקטינה: האירועים בדירה ברחוב ה' 13 המעשים המגונים ומעשי האינוס 14 החדרת אצבע לאיבר מינה של הקטינה 15 החדרת איבר מינו של הנאשם לאיבר מינה של הקטינה 15 עדות הקטינה: חשיפת האירועים 16 הערכת מהימנות עדותה של הקטינה בבית המשפט 18 כבישת התלונה 19 בחינת עדות הקטינה על רקע כלל האמרות שמסרה במשטרה 21 תיאורי הקטינה את המעשים 24 התנהגות מאופקת של הקטינה 26 הקעקועים 29 חיזוקים לעדות הקטינה 30 ד' – בן זוגה של הקטינה 30 עדותם של האח י' ומ', אִמָּהּ של הקטינה 31 עדות מנהלת בית הספר בו למדה הקטינה 34 עדותו של העובד הסוציאלי בבית הספר 37 טענות ההגנה כלפי עדי המאשימה 38 סיכום ראיות המאשימה 39 גרסת הנאשם 40 אמרות הנאשם במשטרה וגרסתו בבית המשפט 40 חקירתו הראשית של הנאשם 40 צריכת אלכוהול 41 הביקורים במולדובה 42 המעשים בבית ברחוב ד' 43 בכל הנוגע למעשים בבית ברחוב ה' 43 בקשת הנאשם למסאז' 43 התנצלות הנאשם בעל פה 44 התנצלות הנאשם בכתב 45 התנצלות הנאשם במהלך עימות 47 התייחסות ספציפית בחקירה הנגדית לכוונה אובדנית של הנאשם 47 התייצבות הנאשם בתחנת המשטרה 48 הקשר עם הקטינה לאחר חשיפת המעשים 48 עת/2 – בתו של הנאשם, גברת א'. פ'. 49 גרסת הנאשם – הערכת מהימנות 49 מחדלי חקירה 50 ה"אירוע" ב"קלאנסווה" 51 סיכום 51 השופט עודד מאור: פתח דבר כנגד הנאשם הוגש ביום 14.4.2023 כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה מתחת לגיל 16, לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 348(ב), 345(ב)(1), 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 16, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; ריבוי עבירות של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה מתחת לגיל 14, לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיפים 348(א) ו- 345(א)(3) לחוק העונשין; וריבוי עבירות של אינוס קטינה על ידי בן משפחה, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין. כתב האישום, הכולל שלושה אישומים שונים, כפי שיפורט להלן בהרחבה, מייחס לנאשם עבירות מין שביצע בא', קטינה, בתה של בת זוגו (להלן: "א" או "הקטינה"), אותה ראה כאב וגידל אותה ככזו, לאורך תקופה ארוכה, וכן עבירות מין שביצע בחברותיה ב' וג'. באישום הראשון מיוחסת לנאשם עבירה של מעשה מגונה בכך שחשף את איבר מינו בפני הקטינה ובפני חברתה ב'. באישום השני, מיוחסים לנאשם ריבוי עבירות של מעשים מגונים בקטינה בת משפחה וריבוי עבירות של אינוס קטינה על ידי בן משפחה. כך לאורך תקופה של שנתיים וחצי ובאופן יומיומי ביצע הנאשם בקטינה מעשי אינוס ומעשים מגונים. באישום השלישי, מיוחסת לנאשם עבירה של מעשה מגונה בג', חברתה של הקטינה בעת שהתארחה בביתם, כך שהכניס את ידו מתחת למכנסיה ותחתוניה, ליטף את ישבנה ולחש באוזנה "ששש...". בהקשר לאישום השלישי יש לציין כבר עתה שמאחר שג' לא הובאה לעדות, הרי שיש לזכות את הנאשם מאישום זה. הערות לסדר בטרם אגש להידרש לאישומים לגופם, אעיר כי בכל מקום בו מופיעה הפנייה לעמודים מסוימים ללא ציון המקור, המדובר בהפניות לפרוטוקול הדיונים, ובכל מקום שבו מודגשת אמירה בהבלטה, המדובר בהדגשה של החתום מטה, אלא אם נאמר אחרת במפורש. הערה שנייה קשורה למבנה פרק ההכרעה, ורק על מנת להקל את הקריאה אפרט את דרך הילוכי בהכרעת הדין: תחילה אביא את פרטי כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם, את תשובתו של הנאשם ואת פרטי הראיות שהובאו מטעם הצדדים. אחר זאת, אדרש לעדות הקטינה תוך שאבחן משקלה, עוצמתה ומהימנותה תוך התייחסות לקוהרנטיות העדות; בחינת העדות על רקע אמרותיה במשטרה, התרשמותי מהקטינה ומהאופן בו העידה וכן אבחן חיזוקים לעדותה. בהמשך אדרש לעדות הנאשם כשבמסגרת זו תבחן העדות אל מול גרסאותיו במשטרה; ולבסוף אדרש לטענות הנאשם ביחס למחדלי חקירה וכן לעדותה של העדה הנוספת מטעם ההגנה אותם מצאתי כבלתי רלוונטיים להכרעה או לא יכולים לסייע לה. העובדות הנטענות בכתב האישום להלן יובאו עיקרי הדברים בכתב האישום לרקע לביצוע העבירות ולמעשים עצמם, הכל לפי לשון כתב האישום עצמו: החלק הכללי של כתב האישום מתאר רקע עובדתי, כשהמאשימה מדגישה שאין היא מבקשת להרשיע את הנאשם בגין המעשים המפורטים בו, ובמסגרתו מצוין כי בין השנים 2012 – 2022 הנאשם היה נשוי למ', היא אִמָּהּ של הקטינה (להלן: "מ" או " אִמָּהּ של הקטינה"). בתקופה שבין 2012 ועד לחודש מאי 2016 התגוררו מ' והנאשם בישראל, בעוד הקטינה ואחיה התגוררו אצל קרובי משפחה במולדתה, מולדובה. במהלך תקופת המגורים של הקטינה במולדובה נהגו הנאשם ומ' בהזדמנויות שונות לטוס למולדובה ולבקר שם את הקטינה ואת בני המשפחה. במהלך הביקורים המשפחתיים במולדובה, ובמספר הזדמנויות שאינו ידוע למאשימה, עת הקטינה הייתה בגילאים 9-5 לערך, קיים הנאשם מגע מיני עם הקטינה בהזדמנויות בהן שהו לבדם, ובין היתר, היה הנאשם מפשיט את הקטינה מבגדיה, חושף את איבר מינו בפניה, נוגע באיבר מינה ובאזור החזה שלה ומלקק את איבר מינה עם לשונו. הנאשם ביצע את המעשים בקטינה, תוך שהנחה אותה לשמור על כך בסוד מפני אִמָּהּ, באומרו כי מדובר במעשים ש"כל אבא עושה לבת שלו" (ההדגשה – במקור). ביום 10.5.2016 עלו הקטינה ואחיה לישראל והתגוררו יחד עם אימם ובן זוגה, הוא הנאשם. יודגש כי המאשימה אינה מבקשת להרשיע את הנאשם בגין העובדות המתוארת ברקע הכללי הנ"ל. להלן יובאו המעשים המפורטים בכתב האישום, לפי לשונו: אישום ראשון בין החודשים מאי – נובמבר בשנת 2016 או בסמוך לכך (להלן: "התקופה הרלוונטית לאישום הראשון"), עת הייתה הקטינה בת 9 שנים, התגוררה המשפחה ברחוב [שם הרחוב הושמט] (להלן: "הבית ברחוב [הושמט] ד'"). במהלך התקופה הרלוונטית לאישום זה, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, התארחה בבית המשפחה הקטינה ב', עת הייתה בגיל 14 לערך (להלן: "ב"). בנסיבות המתוארות, נותרה ב' ללון על הספה בסלון בית המשפחה, יחד עם הקטינה. בהמשך למתואר, בשעת ליל, נכנס הנאשם לסלון והתיישב על כורסה בסמוך לספה עליה שכבו ב.ב והקטינה כשהן ערות. בשלב זה, הוציא הנאשם את איבר מינו וחשף אותו בפניהן לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. בתגובה למעשיו, הסתובבו ב' והקטינה והלכו לישון. אישום שני בין החודשים נובמבר – דצמבר בשנת 2016 או בסמוך לכך, עברה המשפחה להתגורר ברחוב ה' 19 בעיר רמת גן (להלן: "הבית ברחוב [הושמט] ה'"). ביום 9.1.2017 החלה אִמָּהּ של הקטינה לעבוד בעבודת ניקיון ב-[הושמט] בכל ימות השבוע לרבות בסופי שבוע, בשעת בוקר מוקדמת. סמוך ליום 9.1.2017 ועד לשנת 2019 בבית המשפחה ברחוב ה' (להלן: "התקופה הרלוונטית לאישום השני"), עת הייתה הקטינה בגילאים 12-9 שנים לערך, כמעט מדי יום ביומו, בשעות הבוקר המוקדמות, סמוך לאחר צאת אִמָּהּ של הקטינה מהבית, נכנס הנאשם, כשהוא עירום או כשמגבת בלבד כיסתה את אזור פלג גופו התחתון, לחדר בו ישנה הקטינה. בנסיבות אלה, נכנס הנאשם למיטתה של הקטינה עת ישנה בה, נשכב בסמוך אליה והחל ללטף אותה בחלקי גופה השונים, עד שהחלה להתעורר. מיד ובסמוך, ביצע הנאשם מספר מעשי אינוס בקטינה וכן מעשים מגונים, כמפורט להלן: כמעט מדי יום, ביצע הנאשם מעשה מגונה בקטינה בכך שהכניס את ידו לתחתוניה של הקטינה, נגע באיבר מינה עם אצבעותיו באזור הדגדגן והפשיט אותה מבגדיה. בנסיבות אלה, ירד הנאשם עם ראשו לאזור פלג גופה התחתון של הקטינה וליקק את איבר מינה באמצעות לשונו. הנאשם שאל את הקטינה אם היא נהנית והיא השיבה בחיוב. במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, במספר הזדמנויות שונות, בנסיבות המתוארות בפסקה לעיל , הצמיד הנאשם את איבר מינו לאיבר מינה של הקטינה ושפשף אותו עליה. במספר הזדמנויות שונות, בנסיבות המתוארות לעיל, הפציר הנאשם בקטינה שתנשק את איבר מינו תוך שניסה לדחוף את ראשה לכיוון פלג גופו התחתון, אך היא סירבה. במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, במספר הזדמנויות שונות, בנסיבות המתוארות לעיל, ביצע הנאשם בקטינה מעשי אינוס, בכך שהחדיר את אצבעו לאיבר מינה, ללא הסכמתה החופשית. כתוצאה ממעשיו של הנאשם, חשה הקטינה מכאוב ובתגובה הזיזה את ידו את הנאשם, צעקה לו כי יחדל ממעשיו והוא עשה כן. במהלך התקופה הרלוונטית לאישום זה, במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, במספר הזדמנויות שונות, בשעות הבוקר המוקדמות, סמוך לאחר צאת אִמָּהּ של הקטינה מהבית, נכנס הנאשם, כשהוא עירום או כשמגבת בלבד כיסתה את אזור פלג גופו התחתון, לחדר בו ישנה הקטינה, העיר אותה וקרא לה להגיע לחדרו. הקטינה לא נעתרה לבקשתו מאחר שרצתה לישון והנאשם המשיך לקרוא לה מספר פעמים נוספות על מנת שתבוא לחדר, עד שנענתה לו. עת הגיעה הקטינה לחדרו של הנאשם, ביקש ממנה הנאשם שתעשה לו מסאג'. הקטינה נעתרה לבקשתו. אז החל הנאשם ללטף את הקטינה בחלקי גופה השונים, תוך שהסיר את השמיכה שכיסתה את גופו העירום. בנסיבות אלה, נגע הנאשם באיבר מינה של הקטינה עם אצבעותיו מתחת לבגדיה, וכן נגע בקטינה באזור חזהּ וירכה והפשיט אותה מבגדיה. כמו כן ובאותן נסיבות, נגע הנאשם וליטף את איבר מינה של הקטינה, הוריד את ראשו מטה לאזור פלג גופה התחתון של הקטינה וליקק את איבר מינה באמצעות לשונו במשך מספר דקות. הנאשם שאל את הקטינה אם "היה לה כיף" ולאחר שהשיבה בחיוב, אמר לה הנאשם שתנשק את איבר מינו תוך שדחף את ראשה לאזור פלג גופו התחתון, אך היא התנגדה ולא עשתה כן. בהמשך למתואר, ביצע הנאשם בקטינה מעשי אינוס, בכך שהצמיד את איבר מינו לאיבר מינה והחל להחדירו לאיבר מינה. בשל תחושת המכאוב שחשה בגין מעשיו של הנאשם, דחפה הקטינה את הנאשם מעליה ואמרה לו כי כואב לה. בתגובה אמר לה הנאשם שלא יעשה זאת שוב. בהמשך למתואר, הפסיק הנאשם את המעשים והקטינה הלכה להתארגן ליציאתה לבית הספר. במהלך התקופה הרלוונטית לאישום זה, במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, במספר הזדמנויות, אמר הנאשם לקטינה ש"כשהיא תקבל מחזור הוא יפתח אותה, שהיא לא תסבול". במהלך התקופה הרלוונטית לאישום זה, בשנת 2019, במועד ובשעה שאינם ידועים במדויק למאשימה, עת הייתה הקטינה בתחילת כיתה ו' או בסמוך לכך, ביקשה הקטינה מאִמָּהּ כסף על מנת שתוכל לצאת עם חברותיה. אִמָּהּ של הקטינה אמרה לה שתבקש את הכסף מהנאשם. הקטינה עשתה כן והנאשם אמר לה כי ייתן לה כמאה ₪ (להלן: "הכסף") בתמורה לכך שתעשה לו מסאג'. בהמשך למתואר ועל מנת שתוכל לצאת עם חברותיה, עשתה הקטינה לנאשם מסאג', עת שכב על בטנו במיטה בחדרו. בשלב מסוים, החל הנאשם לגעת ברגלה של הקטינה, הסיר את השמיכה שכיסתה את גופו העירום והסתובב על גבו. בנסיבות אלה, נטל הנאשם את ידה של הקטינה, הניח אותה על איבר מינו ואחז בה. הנאשם הזיז את ידה של הקטינה על איבר מינו מעלה ומטה עד שהגיע לפורקן מיני. לאחר מכן, נתן הנאשם לקטינה את הכסף. אישום שלישי בשנת 2017, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, התארחה הקטינה ג.ג., ילידת 2004, בבית המשפחה ברחוב ה' שברמת גן. ג.ג. נותרה ללון בבית, יחד עם הקטינה במיטתה בחדר. בשעת ליל מאוחרת שאינה ידועה במדויק למאשימה, עת הקטינה ו- ג.ג ישנו במיטה, נכנס הנאשם לחדר כשהוא תחת השפעת משקה משכר ונשכב על המיטה בסמוך ל- ג.ג. בנסיבות אלה, ביצע הנאשם ב- ג.ג מעשה מגונה בכך שהכניס את ידו מתחת למכנסיה ותחתוניה, ליטף את ישבנה ולחש באוזנה "ששש...", לשם סיפוק, גירוי או ביזוי מיניים. בחלוף מספר דקות, קמה ג.ג. מהמיטה, אמרה לנאשם שהיא יוצאת החוצה, יצאה מהחדר והחלה לבכות. עד כאן, קטעים מכתב האישום, ככתבם וכלשונם. אישום שלישי - זיכוי העובדות הנטענות באישום השלישי לא הוכחו ובכלל זאת לא הובאה עדותה של ג'. במסגרת סיכומיה חזרה בה המאשימה מאישום זה. הפועל היוצא מהאמור הוא זיכויו של הנאשם מהאישום השלישי. תשובת הנאשם לכתב האישום הנאשם כפר בכל המעשים המיוחסים לו. הנאשם הלין כי החלק הכללי נועד להשחירו וכי אין פירוט של המועדים בהם בוצעו המעשים, אולם מדובר בהכחשה כללית וגורפת שביצע עבירות מין מכל סוג שהוא, הן בקטינה והן באחרות, הן ביחס לאמור בחלק הכללי של כתב האישום והן ביחס לאישומים עצמם; וביתר פירוט הנאשם אישר שכן היה נשוי למ'. הנאשם אישר שמ' והוא נהגו לנסוע למולדובה בהזדמנויות שונות על מנת לפגוש בילדיה של מ', בהם הקטינה. הנאשם אישר שלאחר שהקטינה הגיעה לישראל היא התגוררה יחד עמם בדירה בה גרו, ועברה עמם לדירה אחרת, אולם כפר באופן מוחלט כי ביצע מעשים מגונים או מעשי אונס שיוחסו לו בכתב האישום. טיעוני הצדדים בקצרה המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו באישומים הראשון והשני, על בסיס עדותה המהימנה של הקטינה, אשר נתמכת בראיות נוספות המחזקות אותה. באת כוח המאשימה ביקשה לדחות את גרסתו של הנאשם, בהיותה גרסה מתחמקת, שנמצאו בה שקרים והסברים בלתי הגיוניים. מנגד, הסניגורים המלומדים עתרו לזיכוי הנאשם. לטענתם המאשימה לא עמדה בנטל הוכחת המעשים שיוחסו לנאשם בכתב האישום, והגם שכתב האישום אינו נשען על ראיות כלל, אף לא נסיבתיות; לטענתם, עדותה של הקטינה הייתה בלתי מהימנה וכי "האישומים כנגד הנאשם אינם אלא פרי דימיונה"; עוד נטען על ידי ההגנה שעדויותיהם של האחרים היו בלתי קבילות, בהיותן עדויות מפי השמועה, וכן הועלה חשש מצד ההגנה כי אין המדובר בגרסאות אמת. ההגנה טענה שהטענות ביחס לפגיעות מיניות לכאורה שבוצעו במולדובה נכללו בכתב האישום שלא כדין ונועדו להכפיש את הנאשם ולהציגו באור שלילי, וכי גרסתה של הקטינה בהקשר זה, כמו גם ביחס לאירועים נוספים אינה מהימנה בעליל, לשיטתה. ההגנה התייחסה לכך שהקטינה לא הזילה "אף לא דמעה אחת !!! ואף ישבה מחוייכת לאורך כל עדותה". נטען שגרסתה היא פרי דמיונה, מדוקלמת תוך שהקטינה מנסה באופן ניכר להציג עצמה בפני בית המשפט כ"נופת צופים של ממש – אך לא כך הם פני הדברים וזו בלשון המעטה". ההגנה סבורה כי לאחר שנשמעו הראיות בתיק אין כל ראיה ישירה או נסיבתית הקושרת את הנאשם למעשים המיוחסים לו וכי הוכח שהקטינה "מניפולטיבית חסרת עכבות ויושר מינימאלי", ואין לגרסתה כל תמיכה. עוד נטען על ידי ההגנה כי הקטינה נוהגת לשהות בכפרים ערבים בנוכחות גברים בלבד, ולאחר שהכחישה את הטענה, שלשיטת ההגנה נתמכה בעדויות בתיק, יש בכך כדי להטיל צל על מהימנותה של הקטינה. ההגנה העלתה טענות ביחס למחדלי חקירה נאשר מלמדים לשיטתה על התנהלות קלוקלת של רשויות החקירה והתביעה, המתבטאת בכך שהמשטרה נמנעה מלהביא 17 עדים רלוונטיים, ולא ביצעה פעולות חקירה בסיסיות, באופן המוביל לזיכוי הנאשם. ראשית שהיא אחרית יריעת המחלוקת היא רחבה; מהצד האחד ניצבת עמדת המאשימה לפיה הנאשם פגע מינית בקטינה לאורך שנים, כאשר כתב האישום מתייחס לתקופה שבה הגיעה הקטינה לישראל, בהיותה בת 9 ועד היותה בת 12. מהצד השני ניצבת עמדת הנאשם כי לא היו דברים מעולם, וכל שעשה הוא ששימש אב לקטינה ונהג בה בדרך בה נוהג אב בבתו. לאחר ששמענו את העדויות השונות, נתתי את דעתי לראיות השונות שהוגשו בתיק המוצגים, שמענו את טיעוני הצדדים וסיכומיהם, ובחנתי את העניין, הגעתי למסקנה ברורה לפיה המאשימה הצליחה להוכיח את העובדות בכתב האישום, וזאת ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי. כפי שיפורט בהרחבה בהמשך הכרעת הדין, מנעד הפגיעות המיניות היה רחב, ובשלב זה ייאמר כי הוכח שהנאשם ביצע בקטינה עבירות מין בדרגות חומרה שונות. כך למשל – חשף את איבר מינו בפניה ובפני חברתה, הכניס יד לתחתוניה של הקטינה, נגע באיבר מינה באזור הדגדגן, ליקק את איבר מינה, הצמיד את איבר מינו לאיבר מינה ושפשף אותו עליה, ואף ביצע בה במספר הזדמנויות שונות מעשי אינוס בכך שהחדיר בין את אצבעו לאיבר מינה ובין את איבר מינו לאיבר מינה. לא זו בלבד שביצע בה את המעשים, הרי הנאשם אף הרהיב עוז ושאל את הקטינה אם היא נהנית ממעשיו, ואף אמר לה שכשתקבל מחזור "הוא יפתח אותה, שהיא לא תסבול". בהמשך הדברים אתייחס בהרחבה לנימוקים העומדים ביסוד מסקנתי, אך אציין כבר כעת, כי מצאתי את עדותה של הקטינה כעדות מהימנה, אותנטית, וכזו הנעדרת את אותה מגמת הפללה שנטענה על-ידי ההגנה. גרסתה של הקטינה הייתה קוהרנטית ועקבית וניתן היה להתרשם מאמינותה נוכח ריבוי פרטים שמסרה ושטף דיבורה. גרסתה – לא רק שלא נסתרה בחקירה הנגדית אלא אף התחזקה ממנה והשלימה פרטים ופערים שייתכן שהיו חסרים ולא שלמים בחקירתה הראשית. הקטינה לא השחירה את הנאשם ולא ניסתה להציגו באור שלילי אלא סיפרה את העובדות, והדגישה בעדותה שהנאשם עשה למענה "דברים טובים", הכירה לו תודה על כך שבזכותו הגיעו היא ואחיה לארץ, ובעתים מסוימות התנהג אליה כאב ודאג לה. דווקא עדותה של עדת ההגנה שנועדה להציג את הקטינה באור שלילי, לימדה את ההפך בהמשך הדברים עצמם שאמרה אותה עדה. אל מול עדותה האמינה של הקטינה, שנתמכת בעדויות ובראיות נוספות, ניצבה עדותו של הנאשם אשר התקשיתי לקבל חלקים עיקריים ממנה, והתגלו בה פערים בלתי מוסברים בין גרסתו בבית המשפט לבין גרסתו במשטרה. התרשמתי, כפי שיפורט בהרחבה להלן, שרק בגיל 12 ולאחר ששמעה בבית הספר שיעור לחינוך למיניות בריאה, הבינה הקטינה שהמציאות והמעשים אליהם גדלה לאורך שנים ארוכות הם אסורים ופוגעניים, "משחיתים את הנפש" כלשונה. רק אז התנגדה לנאשם, ולאחר מספר ניסיונות מצד הנאשם להם התנגדה, המעשים פסקו. ראו דברי הקטינה בעדותה במסגרת החקירה הראשית: "היה לנו הרצאה בבית ספר על הטרדות מיניות שזה לא בסדר שהם שנוגעים לכם בגוף ושלא צריך להסכים לזה ואז אני יושבת בכיתה ומבינה שרגע אז מה שאני עוברת על בסיס יומיומי זה לא בסדר...ואין שום סוד בין אבא לבת הוא גם תמיד היה אומר לי לשמור את זה בסוד לא לספר לאמא פעם אחת הוא גם אמר לי משפט כשתגדלי ותקבלי מחזור אני אפתח אותך ואז יהיה לך חיים קלים רק כשגדלתי הבנתי את המשפט הזה מאוד הזדעזעתי, וככה היה עד גיל 12 בעצם עד ההרצאה בבית ספר שהסבירו שזה לא בסדר..." (עמוד 24 שורות 26-34. עמוד 25 שורות 1-4). אולם גם אז, ולאחר שכבר הבינה את משמעות הדברים, נצרה בלבה את סודה הקשה למשך שנים נוספות עד שאזרה אומץ ושיתפה בהם את בן זוגה הצעיר, שגם הוא קטין, ואת אחיה ואִמָּהּ, שאף ביקשה ממנה להניח לעניין. רק בחלוף מספר חודשים נוספים שיתפה את מנהלת בית הספר והעובד הסוציאלי שלו, ותלונה הוגשה למשטרה. ראיות הצדדים מטעם המאשימה העידו הקטינה; בן-זוגה דאז "ד'"; אִמָּהּ "מ'", אחיה "י'", מי שהייתה המחנכת ומנהלת בית הספר ("המנהלת"); העובד הסוציאלי בבית הספר ("העו"ס"), ושני שוטרים שביצעו פעולות חקירה. כמו כן הגישה המאשימה בהסכמה מוצגים ת/1א' עד ת/42. כמו כן לבקשת ההגנה ובהסכמה המאשימה, הוגשו לתיק הודעותיה של הקטינה במשטרה כדלהלן: הודעה מיום 8.3.2023 שעה 10:46, ת/43, הודעה מיום 8.3.2023 שעה 12:34, ת/44, הודעה מיום 15.3.2023 שעה 15:18, ת/45, הודעה מיום 22.3.2023 שעה 22:00, ת/46, הודעה מיום 30.3.2023 שעה 08:38, ת/47, הודעה מיום 3.4.2023 שעה 08:47, ת/48, הודעה מיום 9.4.2023 שעה 11:14, ת/49. מטעם ההגנה העיד הנאשם עצמו; בתו; וכן הוגשו ראיות מטעמו (נ/1-נ/3). דיון והכרעה מטבע הדברים, לא היו עדים לעבירות המין שבוצעו בקטינה, כנטען, על ידי הנאשם. ההכרעה באישומים תיעשה, וכפי שהדבר נעשה בעבירות מין הנעשות בחדרי חדרים, על דרך הכרעה בין שתי גרסאות מנוגדות זו לזו; זו של הקטינה מצד אחד וזו של הנאשם מצד שני, תוך העדפת גרסה אחת על פני רעותה. על כגון דא כבר נאמר: "מטבע הדברים, במקרים כמו זה הנדון בפנינו, קשה היא ההכרעה המוטלת על שכמה של הערכאה הדיונית, וקשה היא בעיקר משום שמטבעם של המעשים עליהם התלוננה המתלוננת שהם נעשים בחדרי חדרים והרחק מעין בולשת. לפיכך, ההכרעה היא בעיקרה בין שתי גרסאות נוגדות, והכלים היחידים המשמשים את השופט הם ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים" (ע"א 10636/03 פלוני נ' מדינת ישראל, (נבו, 1.8.2005)). עדות הקטינה בבית המשפט הבסיס המרכזי בכל הנוגע לאישומים הוא גרסתה של הקטינה, כפי שעולה מעדותה בבית המשפט. הקטינה, תלמידת תיכון בת 16 בעת עדותה בפני בית המשפט העידה באופן מפורט על האירועים ועל הפגיעות המיניות לאורך השנים. כפי שיפורט להלן, עדותה בבית המשפט, המשתלבת היטב עם הודעותיה במשטרה שהוגשו בהסכמה כראיות בתיק, ביססה את היסודות העובדתיים הדרושים להוכחת המעשים המגונים ומעשי האינוס. עדות הקטינה : מולדובה הקטינה סיפרה על ילדותה במולדובה שם גדלה אצל קרובי משפחה, עוד בהיותה פעוטה בת שנה ושלושה חודשים, אז עזבה אִמָּהּ את מולדובה לעבוד בישראל. הקטינה נשארה להתגורר עם סבתה שגידלה אותה למשך כמה שנים, ולאחר שהסבתא עברה לישראל לצרכי עבודה, התגוררה הקטינה בין קרובי משפחה. בגיל 5 עברה הקטינה לגור אצל בת דודתה "ושם גם התחיל כל הסיפור כשהייתי בת 5 אמא שלי הכירה את הבן זוג של [הנאשם]... היא הכירה אותו והיא הבינה ...שזה כאילו מתקדם למשהו רציני ואת היא החליטה להכיר אותו למשפחה אז הם באו שניהם למולדובה לבקר ולהכיר אותו למשפחה.. אני גם הכרתי אותו ראיתי אותו פעם ראשונה והם נשארו לישון אצל בת דודה של אמא שלי ישבנו שלושתנו ישנתי איתם ... [באותה מיטה] ואני ישנתי ביניהם באמצע" (עמוד 17 שורות 5-14). הקטינה ציינה כי בלילה היא התעוררה והרגישה שהנאשם הכניס את ידו לתחתוניה. הקטינה לא ידעה כיצד להגיב ולא הבינה את שחוותה. לדבריה, קמה מהמיטה והלכה לשירותים. כמו כן העידה שהאירוע אירע בעונת הקיץ, והיא לבשה פיג'מה קצרה. לאחר שהלכה לשירותים אמרה "אני לא זוכרת מה קרה אחר כך זה פשוט נמחק לי מהזיכרון הקטע הזה עד לשם אני זוכרת שיצאתי לשירותים" (עמוד 17 שורות 20-21). הקטינה מסרה כי פרט לאירוע האמור שמתייחס לביקור הראשון של אימה והנאשם במולדובה היא אינה זוכרת אירועים נוספים ולדבריה: "בכללי לא זוכרת את התקופה הזאתי שום דבר" (עמוד 17 שורות 22-23). לדבריה, אִמָּהּ והנאשם נהגו להגיע פעמיים בשנה לפחות (בקיץ ואף בחורף) לביקור המשפחה למשך שבועיים והיא הייתה שוהה עמם ולרוב ישנה עם אִמָּהּ ועם הנאשם באותה מיטה ללא אדם נוסף (עמוד 17 שורות 24-33. עמוד 18 שורה 1. עמוד 19 שורות 7-11). לדבריה, כשהייתה כבת 6, שהתה עם אִמָּהּ והנאשם במהלך אחד מביקוריהם בבית סבתה בכפר. באחד מהימים אמר לה הנאשם כי ילכו יחדיו למכולת והנאשם יקנה לה את מה שהיא אוהבת. הקטינה נסעה עם הנאשם למכולת ברכב שכור והם רכשו נקניקים. בדרכם חזרה, עצר הנאשם את הרכב במקום שהוא מעין פארק מלא עצים וביקש ממנה לעבור למושב האחורי. הקטינה עשתה כדבריו: ".. ושם הוא התחיל להפשיט אותי להוריד לי את המכנסיים את התחתונים את החלק התחתון של הגוף, הוא הפשיט גם את עצמו גם מכנסיים ותחתונים אני לא זוכרת אם הוא הוריד לגמרי אבל נראה לי שהם מכנסיים כן, הוא הפשיט את עצמו והתחיל לגעת לי בחזה התחיל לגעת לי באיבר מין ירד לשם עם הלשון שלו התחיל ללקק לי את האיבר מין נגע בעצם כל הדברים שהוא עשה הוא גם היה מבקש ממני לנשק לו את האיבר מין שלא הייתי עושה את זה אני לא הייתי כאילו התנגדתי וזה היה נגמר בזה שהוא כשהוא היה יורד [לאיבר המין של הקטינה] עם הראש בעצם עם הלשון..." (עמוד 18 שורות 17-24). וכך, לאחר שביצע בה את זממו, פעם אחר פעם במהלך הביקורים במולדובה, ביקש ממנה הנאשם לשמור את הדברים בסוד: "כשהוא היה רואה את זה עם הלשון לאיבר מין שלי אז זה היה נגמר בזה שאם הייתי מקבלת כזה צמרמורת בגוף והייתי דוחפת אותו ואז הוא היה [שואל אותי] אם נהניתי הייתי עונה לו שכן ואז הוא היה אומר לי שזה סוד בין אבא לבת ושכל האבות עושים את זה לבת שלהם אז לא צריך לספר לאמא[.] אסור לספר לאמא וגם לא לאף אחד אחר ... צריך להיות סוד שלנו. וזה היה חוזר על עצמו כל פעם כאילו בדרך כלל זה היה קורה באוטו והיה קורה אותו דבר היה קורא לי כי שאנחנו נלך לקנות משהו וזה היה נגמר ככה באוטו... בערך 5 פעמים כל הזמן שהיה לו את ההזדמנות להיות איתי לבד הוא היה עושה את זה שהוא היה לוקח את האוטו לוקח אותי למכולת לקנות משהו והיה עושה את זה" (עמוד 18 שורה 28 עד עמוד 19 שורה 6). כאמור, על אירועים אלו לא ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשם, וכפי שציינה באת כוח המאשימה בהשלמת סיכומי טענותיה, כל האמור בחלק הכללי לכתב האישום נובע מהוראות הנחיה 3.1 להנחיות פרקליט המדינה לעניין ניסוח כתב האישום, ולמעשה נועד ליתן רקע עובדתי ונסיבתי, אשר יש בו להבין את הקשר הכולל של הדברים בלבד. לא אדרש לגרסת הקטינה ביחסים לעצם האירועים במולדובה, אלא בהקשר הרחב יותר ולאור טענות ההגנה ביחס להעדר מהימנותה של הקטינה. עדות הקטינה: האירוע בדירה ברחוב ד' בגיל 9 עברה הקטינה יחד עם אחד מאחיה להתגורר בישראל עם אִמָּהּ ועם הנאשם. בראשית, התגוררו בדירה ברחוב ד', שם הם התגוררו כשמונה חודשים, ומהתקופה העידה שזכורים לה שני אירועים: האירוע הראשון הוא על כך שבאחד הימים התעוררה וישבה במיטתה, כשהנאשם בא לחדרה כשנודף ממנו ריח של אלכוהול חזק והראה לה סרטון בטלפון הנייד בו נראית אִמָּהּ בחלוק והנאשם מפשיט אותה ממנו. הקטינה הפסיקה את הצפייה בסרטון והלכה למקלחת. לאחר שהתקלחה ובעודה מחפשת מגבת נכנס הנאשם במפתיע למקלחת, סגר את הדלת אחריו, או אז נכנסה האם למקלחת ותהתה לפשר היותו של הנאשם במקלחת באותה עת, ושאלה את הקטינה אם קרה משהו. הקטינה הבהירה שלא קרה דבר (עמוד 21 שורות 3-34 עד עמוד 22 שורות 1-2). האירוע השני הוא חשיפת איבר מינו של הנאשם בפניה ובפני ב' עת זו התארחה בביתם (להלן: "האירוע ברחוב ד'"), ובמילותיה של הקטינה: "והאירוע השני זה שהבת של חברה של אמא שלי באה לישון אצלנו ישנו בסלון היה לנו ספה כזאת נפתחת, אז שתינו הלכנו לישון בסלון כזה היינו לקראת להירדם כזה ואז פתאום ראינו אותו כזה מתיישב על הכורסה הוא היה בבוקסר והאיבר מין שלו היה בחוץ אז הוא כזה ישב על הכורסה עם האיבר מין בחוץ... כן בסלון, הכורסה הייתה כאילו ממש לידינו ככה הוא בא התיישב ישב שם ואז החברה שהבת שלי אמא שלי היא הסתכלה עליי וצחקקה, ואז צחקקתי לה בחזרה, כאילו הלכנו לישון... החברה הייתה בת אני חושבת 14 יותר גדולה ממני לא יודעת בדיוק בכמה שנים... אני הייתי בת 9... קוראים לה [שמה של החברה] אני לא זוכרת שם משפחה... היא צחקקה היא הסתכלה עליי, זה הצחיק אותי, צחקתי בחזרה וכאילו היא הסתובבה כזה עם הגב כלפיו ואני גם הסתובבתי והלכנו לישון... [לשאלה אם הנאשם הלך או נשאר בסלון] ... אני לא זוכרת נראה לי שהוא נשאר עוד קצת ואז הלך, נרדמנו אז אני לא יכולה להגיד בדיוק. יום למחרת [החברה] סיפרה את זה לאמא שלה. אמא שלה באה אלינו וסיפרה את זה לאמא שלי אני יודע[ת] כי שמעתי אותן מדברות בסלון, אמא שלי באה ושאלה אותי אם זה באמת קרה ואמרתי לה שכן וכאילו לא נתפסה על זה יותר מדי, אני חושבת שהיא צעקה עליו או משהו כזה אבל לא זוכרת בדיוק מה היא עשתה עם זה לא זכור לי יותר מדי... (עמוד 22 שורות 2-32). בעת חקירתה הנגדית חידדה הקטינה והבהירה שראתה את איבר מינו של הנאשם "בחוץ" וכי האיבר יצא מהחלק העליון של הבוקסר, ובהמשך לשאלה האם הנאשם הוריד את הבוקסר השיבה הקטינה "לא בדיוק הוריד אותו עד הסוף. רק הוא רק הוריד טיפה איך שזה היה נראה" (עמוד 41 שורות 8-13). דברים אלו מתיישבים גם עם גרסתה במשטרה, כפי שיפורט בהמשך, ולעת הזו אפנה להודעתה מיום 8.3.23 בעמוד 2). עדות הקטינה: האירועים בדירה ברחוב ה' בחלוף שמונה חודשים מאז שהגיעה הקטינה ארצה, עברה המשפחה לדירה ברחוב ה', שם, לפי עדות הקטינה בחקירה הראשית, הפגיעות המיניות שביצע בה הנאשם היו בתדירות יומיומית ומתמשכת: "... עברנו ל[דירה ברחוב] ה'... ששם בעצם האירועים התחיל לי להיות על בסיס יומיומי יותר. אמא שלי התחילה לעבוד בעבודה ב[הושמט] והיא הייתה צריכה לצאת מאוד מוקדם מהבית זה אומר חמש וחצי, שש, שש וחצי כזה... כן, בבוקר, היא הייתה צריכה לצאת אם היא הייתה יוצאת ב-7 זה כבר היא הייתה נכנסת לפקקים אז היא לא הייתה יוצאת בדרך כלל ב-7 היא הייתה יוצאת לפני זה. וכל יום אחרי שהיא הייתה יוצאת מה מהבית אחרי בערך 10 דקות רבע שעה הוא היה בא אלי לחדר היה בא אלי לחדר עם מגבת על החלק התחתון של הגוף מוריד אותה ונשכב לידי במיטה כאילו אני ישנה מתחיל ללטף אותי כזה בגוף עד שאני מתעוררת" (עמוד 22 שורות 33-34 עד עמוד 23 שורות 1-9). המעשים המגונים ומעשי האינוס וכך תיארה הקטינה את המעשים: "אחרי שאני מתעוררת כבר אז הוא מתחיל להפשיט אותי לגעת לי עוד פעם בחזה לרדת עם הלשון שלו לאיבר מין שלי אומר לי לנשק לו את האיבר מין זה בערך היה קורה על בסיס יומיומי... אני מתנגדת אני לא, הוא אומר לי מתחנן אפילו הייתי אומרת שאני אנשק לו את האיבר מין ותוך כדי מנסה לדחוף לי את הראש לשם אני מסרבת ומתנגדת חוזרת כזה בחזרה" (עמוד 23 שורות 9-16). כשהתבקשה הקטינה להדגים את התנועה שעשתה, הדגימה הנהון ראש ורתיעה לאחור (עמוד 23 שורות 17-21). הקטינה המשיכה והעידה: "אז התנגדתי ולא רציתי וככה זה היה חוזר על בסיס יומיומי אמא שלי יוצאת מהעבודה הוא נכנס אלי לחדר מתחיל ללטף אותי יורד עם הלשון שלו לאיבר מין שלי אומר לי לנשק לו את האיבר מין כל זה על בסיס יומיומי... הוא היה ערום כשהוא היה לידי במיטה אחרי שהוא כבר היה קם והולך היה שמנו על עצמו את המגבת יוצא מהחדר הוא הולך לחדר שלו, ככה זה קורה על בסיס יומיומי" (עמוד 23 שורות 22-29). בהמשך עדותה הראשית כשהתבקשה לתאר את מעשי הנאשם, אמרה: "באחד המקרים בחדר שלה שלהם שלו ושל אמא שלי זה קרה בה' הייתי, בין 10 ל- 11... הוא חזר על הדברים שהוא עשה ואז הוא לקח את היד שלי ושם על האיבר מין שלו הוא תפס עם היד שלו והתחיל להזיז הוא התחיל להביא לעצמו ביד עד שהוא גמר ואז הוא לקח נייר טואלט שהיה לו ליד המיטה התנגב זה עוד ככה מקרה ספציפי שאני זוכרת שעוד משהו... אני זוכרת פעם אחת את הפעם הזאתי מאוד טוב לגבי עוד פעמים לא זוכרת בוודאות כן כן הוא היה שם אותי להביא לו ביד אבל לא זוכרת אם הוא היה גומר או לא" (עמוד 33 שורות 21-33). בחקירתה הנגדית, כשנאמר לקטינה כי אחיה י' מסר שבכל הפעמים שהנאשם היה בחדרה של הקטינה הוא היה לבוש, השיבה: "אני זוכרת את הפעמים שהוא לא היה לבוש" (עמוד 59 שורות 7-17). כשהתבקשה לנקוב בתאריך מסוים בו אירע אירוע אחד, השיבה כי אינה זוכרת תאריך מסוים (עמוד 79 שורות 19-21). באשר לתכיפות האירועים השיבה: "תקשיב אני זוכרת על בסיס יומיומי, או-קיי שזה היה קורה בערך כל יום אם עכשיו נגיד יש חג ואמא שלי בבית של תקופה של שבוע מן הסתם שהוא לא יבוא אלי לחדר" (עמוד 80 שורות 32-34); "לא יודעת שבוע נראה לי או שאם היינו נוסעים כל פעם שאמא שלי הייתה נוכחת אני אגיד לך את זה ככה שלא הייתה לו את האפשרות לעשות שום דבר זה היה הפסקות" (עמוד 81 שורות 6-8). החדרת אצבע לאיבר מינה של הקטינה בעדותה הראשית תיארה הקטינה אירוע במהלכו ניסה הנאשם להחדיר את אצבעו לאיבר מינה: "חוץ ממקרים מסוימים שקרה שם עוד דברים שזה נגיד מקרה אחד שאני זוכרת זה שכבר הייתי יותר גדולה אני חושבת בת 11 אני זוכרת שהייתי בת 11 כבר כי עברתי חדר אח שלי עבר לגור לבד ואני עברתי לחדר שלו כך שכבר היה לי חדר משלי היה לי מיטה יותר גדולה הוא בא אלי באחד הבקרים חזר על אותן פעולות ואז ניסה לדחוף את האצבע שלו לאיבר מין שלי זה כאב לי ישר אז דחפתי אותו אמרתי לו זה כואב לי דחפתי אותו והוא אמר לי בסדר בסדר סליחה אני לא אעשה את זה שוב, זה אירוע ספציפי שזה קרה שאני זוכרת" (עמוד 23 שורה 30 עד עמוד 24 שורה 2). בחקירתה הנגדית כשהתבקשה לתאר את האירוע בו הנאשם החדיר אצבע לאיבר מינה, אמרה: "הוא ניסה להחדיר אצבע" כשהייתה בת 11-12 בחדרה בדירה בה', והשיבה: "אני זוכרת כי עברתי חדר לחדר של אח שלי" (עמ' 63 שורות 7-22). החדרת איבר מינו של הנאשם לאיבר מינה של הקטינה בעדותה הראשית תיארה הקטינה שני אירועים בהם ניסה הנאשם לדחוף את איבר מינו לתוך איבר מינה: "עוד אירוע נוסף זה שבערב אחד ביקשתי מאמא שלי כסף שרציתי לצאת עם חברות יום למחרת אחרי בית ספר ואז היא אמרה לי תבקשי מאבא באותו זמן הייתי קוראת לו אבא זה בעצם [הנאשם], היא אמרה לי תבקשי ממנו אז אני חושבת שהוא היה בעבודה ... בבוקר באמת קמתי באתי אליו ביקשתי לפני הבית ספר ... באתי אליו והוא אמר לי תעשי לי מסאז' ואני אביא לך. הוא שכב במיטה כזה אמרתי לו, טוב, בסדר. עשיתי לו מסאז' ואז אחרי כמה דקות הוא הסתובב על הגב, התחיל ללטף אותי כזה ברגל, בירך, ואז הוא הוריד לעצמו את עצמי את השמיכה וראיתי שהוא היה ערום הוא שוב נגע לי בחזה ירד עם הלשון שלו לאיבר מין שלי, ובאותו אירוע הוא גם ניסה לדחוף את האיבר מין שלו לאיבר המין שלי. ישר דחפתי אותו, זה כאב לי על השנייה הראשונה שזה כאב לי דחפתי אותו ואמרתי לו שזה כואב לי והוא אמר בסדר סליחה אני לא אחזור על זה. זה האירוע השני הספציפי וזה קרה עוד פעם אחת שאני ישנתי בחדר שלי הוא בא אלי בבוקר קרא לי לחדר שלו .... אמרתי טוב בסדר כאילו נניח לראות מה הוא רוצה קמתי הלכתי לחדר שלו ואז הוא שוב נראה לי ביקש ממני לעשות לו מסאז' או משהו כזה. עשיתי לו מסאז', הוא הסתובב על הגב והוציא ממנו זה שמיכה ראיתי שהוא היה ערום, עוד פעם התחיל ללטף אותי בירך לרדת עם הלשון שלו לאיבר מין שלי לגעת לי בחזה ובאותו יום שוב פעם הוא ניסה לדחוף את האיבר מין שלו. שוב פעם דחפתי אותו זה כאב לי וזה שלושה מקרים ספציפיים שאני זוכרת אותם שככה קרו דברים שונים ממה שהיה קורה ביום-יום זה נמשך עד גיל בערך 12" (עמוד 24 שורות 2-26). בחקירתה הנגדית אישרה הקטינה שלקחה מהנאשם את הכסף, סך של 100 ₪, בבוקר ויצאה עם חברותיה לאחר בית הספר (עמוד 61 שורה 25 עד עמוד 62 לפרוטוקול שורה 3). כשהתבקשה הקטינה לתאר את האירוע בו הנאשם שפשף את איבר מינו על איבר מינה, מסרה כי הנאשם ישב על ברכיו, בין רגליה, יד אחת שלו הייתה על איבר מינו וידו השנייה כנראה על רגלה (עמוד 73 שורה 14 עד עמוד 74 שורה 29). לבקשת הסניגור, ציירה הקטינה את המיטה (נ/3) (עמוד 75 שורות 3-30). כשנשאלה הקטינה האם דחיפתה את הנאשם לוותה בקול, השיבה בחיוב, ואמרה שלא בקול רם, כזה שאחיה לא יכול היה להתעורר ממנו (עמוד 82 שורות 13-20). עדות הקטינה: חשיפת האירועים במסגרת עדותה בבית המשפט התייחסה הקטינה למעשי הנאשם במולדובה, ולא מצאתי לחזור ולפרטם בשל העובדה שהם באים כדי לתאר רקע כללי של התנהגות הנאשם עם הקטינה במולדובה, ואפנה לאמור בעדותה בעמוד 17 שורות 5-23, בעמוד 18 ובעמוד 19 שורות 1-2. לאחר שהגיעה הקטינה לישראל, בגיל 9 כאמור, התגוררה בדירה אחת יחד עם אִמָּהּ והנאשם, שהיו בני זוג נשואים זו לזה. האם והנאשם נפרדו כשהקטינה הייתה בת 14, והנאשם עבר לגור בדירה אחרת, סמוכה לדירתן. על אף הפרידה והמעבר לדירה נפרדת, המשיך הנאשם להגיע אליהן לדירה באופן תדיר, לעיתים אף ישן אצלם, וכך נהג לעשות גם בסופי השבוע (עמוד 25 שורות 8-12). בגיל 15, הייתה הקטינה בזוגיות עם ד' - קטין – אך מבוגר ממנה. הקטינה בילתה שעות רבות עם ד' למורת רוחה של אִמָּהּ: "[היו לי ריבים עם אמא] על זה שרוב הזמן שלי הייתי מבלה איתו עם בן הזוג שלי ד'. גם הרבה פעמים הייתי אצלו בבית. גם לא הרגשתי כזה טוב בבית, אז באמת לרוב הייתי הולכת אליו, אז כאילו אמא שלי מאד היתה מקנאה בזה שכל הזמן הייתי מספרת לה איך שאמא של ד' מתנהגת אלי, שהיא מכינה לי ארוחת צהריים אחרי בית הספר והיא היתה מאד קנאית לשמוע את זה כל פעם, אז כל פעם שהייתי רוצה ללכת אליו היא היתה יכולה לריב איתי על זה ולהגיד: את לא חושבת שזה יותר מדי אצלו. גם היינו רבות הרבה על זה שנגדי לא הפסקתי להוציא את הכלבה בבוקר לפני שיצאתי לבית הספר, דברים כאלה נגדי, לא שטפת את הצלחת אחרייך" (עמוד 35 שורות 16-24). באחד הימים, ושכשד' התארח בביתה של הקטינה, ולאחר ריב עם אִמָּהּ, יצאו הקטינה וד' עם הכלבה מהדירה, והקטינה שיתפה את ד' בדבר ויכוחיה התכופים עם אִמָּהּ. ד' מצדו השיב לה, שלפחות הנאשם הוא "חמוד ובן אדם טוב". על כך ענתה לו הקטינה שהנאשם לא כל כך טוב כמו שהוא חושב. לאור דברים אלו ביקש ד' שתסביר את דבריה והיא החלה לשתף אותו במעשיו של הנאשם ובפגיעות המיניות מאז גיל 5 ועד גיל 12 (עמוד 26 שורות 16-19). מאז חשיפת המקרים בפניו, ד' המשיך לדרבן את הקטינה לספר ולשתף את משפחתה הקרובה, ובשלב מסוים הסכימו שלאחר שאִמָּהּ והנאשם יחזרו ממולדובה, אליה נסעה עם אחיה י' על מנת להסדיר את הליך הגירושין מהנאשם באופן רשמי, היא תספר לאחיה, י', על הפגיעות המיניות (עמוד 26 שורות 19-34. עמוד 27 שורה 1).גם לאחר שחזר י' ממולדובה, התקשתה הקטינה לשתף את אחיה בפגיעות המיניות, אולם ד' לא הרפה, ובשלב מסוים, בעודם מבלים בחוף הים עם אחיה י' וחברתו, סבר ד' שהגיעה העת לספר לי' על הפגיעות המיניות. לבקשת הקטינה, ד' הוא זה ששיתף את י' בדברים (עמוד 27 שורות 1-15). י' נסער מאד מהדברים ששמע מד'. הקטינה וד' ניסו להרגיע את רוחו, אולם הוא דרש כי הארבעה יסיימו את הבילוי בחוף הים, יארזו חפציהם וייסעו חזרה לדירתה של הקטינה, שם החל לחפש את הנאשם, תוך שהוא צועק "איפה הוא, איפה הוא", ותוך שהוא מטיח לעבר אימם, "הוא אנס אותה. הוא אנס אותה". מ', אִמָּהּ של הקטינה, לא הבינה את פשר הצעקות, ושאלה אם ד' פגע בקטינה. למשמע הדברים פרצה הקטינה בבכי ויצאה מהדירה. רק לאחר שד' וי' שכנעו אותה, חזרה לדירה. וכך ישבו בבית האם והנאשם, הקטינה י' וד', תוך שהקטינה מספרת להם על מעשיו של הנאשם לאורך השנים. הנאשם צחק בפניה ואמרה שהיא ממציאה את הדברים (עמוד 27 שורות 23-27. עמוד 28 שורות 4-13). בשלב זה י' סיכם את השיחה ואמר לקטינה שלדעתו עליה להגיש תלונה במשטרה, אולם זו החלטה שלה, והוא יתמוך בכל החלטה. אִמָּהּ של הקטינה אמרה לה שהיא תומכת בה ובכל החלטה שתקבל (עמוד 29 שורות 12-19). הנאשם אמר שאם הקטינה תגיש נגדו תלונה הוא יגן על עצמו, הקטינה השיבה שהוא יכול להגן על עצמו, והנאשם עזב את הדירה. הקטינה העידה שלאחר מכן, אִמָּהּ פנתה אליה ואמרה לה שאולי לא צריך להגיש את התלונה "כי אין לה כח לכל התהליך הזה, ושבסופו של דבר הוא עשה בשבילנו גם דברים טובים ושפשוט נמחק אותו מהחיים ועדיף שלא להגיש תלונה... ושהיא מעדיפה למות במקום להתעסק בכל הדברים האלה", (עמוד 28 שורות 23-31). אִמָּהּ של הקטינה ביקשה ממנה שלא תספר לי' על השיחה, ופשוט תאמר לו שהיא החליטה שלא להגיש את התלונה (עמוד 28 שורות 32-34). וכך אכן אמרה הקטינה לי' שלא תוגש תלונה, וסוכם שהנאשם ייצא מחייהם לגמרי והוא לא יבוא אליהם לדירה, ולמעשה ינותק עמו הקשר. הקטינה סיפרה בבית המשפט שלמרות ההסכמה שהנאשם יצא מחיי המשפחה, אִמָּהּ המשיכה להיות בקשר עם הנאשם, ואף ביקשה מדי פעם מהקטינה לפנות לנאשם ולשתף אותו באירועים שונים מחייה: "היתה אומרת לי ללכת לדבר איתו לשתף אותו נגיד שקיבלתי תעודת הצטיינות, היא אמרה לי לשלוח, אם זה לשלוח לו חג שמח ודברים כאלה... " (עמוד 29 שורות 3-8). החודשים נקפו, והיחסים בין הקטינה לבין אִמָּהּ החריפו, וכדברי הקטינה נוצר בינה לבין אִמָּהּ "ריב גדול שנוצר מדברים באמת קטנים" (עמוד 29 שורה 15) "... ובכלל סתם חיפשה אותי על הדברים הקטנים באמת ואז כבר נמאס לי לסבול את כל הדברים האלה אז ממש זה כאילו הצטבר לי כל הדברים הקטנים אז רבנו היה ריב גדול יחסית צעקות וזה ממש פגע בי ואז יום למחרת הלכתי לבית הספר בכיתי תוך כדי שאני בוכה, בכיתי גם כל הלילה והלכתי לבית הספר אמרתי למנהלת שלי שאני רוצה לדבר איתה. התחלתי לספר לה כזה את כל הסיפור חיים שלי ומה שעברתי בשנים האלה" (עמוד 29 שורות 8-22). וכך פנתה הקטינה למנהלת וסיפרה לה על הפגיעות לאורך השנים, מגיל 5 עד גיל 12. המנהלת נסכה בקטינה תחושת בטחון ואף הפנתה אותה לעובד הסוציאלי של בית הספר, תוך שהיא מציעה לקטינה להגיש תלונה במשטרה. בחלוף מספר ימים, ביום 8.3.23, הקטינה הגישה את התלונה במשטרה, בלוויים של ד', המנהלת והעו"ס (עמוד 29 שורות 19-22, 29-33. עמוד 30 שורות 1-5). הערכת מהימנות עדותה של הקטינה בבית המשפט כאמור, הבסיס לשני האישומים שבכתב האישום הוא עדותה של הקטינה עצמה בבית המשפט. עדותה של הקטינה הייתה מהימנה וסדורה. על אף הקושי הרב שבחשיפה ובשיתוף בפגיעות המיניות, ועל אף שההגנה הקשתה על א' בחקירה נגדית מורכבת ולא פשוטה, גרסתה נותרה עקבית וקוהרנטית. ההגנה ניסתה לעמת את א' עם סתירות או אי דיוקים קלים על מנת לפגום בגרסתה ובמהימנותה. נאמר לא אחת "שלא ניתן לצפות מעדות של קורבן עבירת מין שתהא "בנויה לתלפיות", מתועדת כרונולוגית, שלמה, עקבית, קוהרנטית וחפה מאי-דיוקים" (ראו: ע"פ 7899/13 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 24.6.2014)). מכלול עדותה של א', והשתלבותו במארג הראייתי, הגם שניתן לאתר אי דיוקים קלים שאינם מהותיים בחלק קטן מהדברים, הוא מהימן, ולא מצאתי שלא לקבל את גרסתה - שאף לא נסתרה כלל על ידי ההגנה. ביסוס לכך ניתן למצוא בהיגיון הסדור של הדברים, החל מהאירועים במולדובה, דרך האירועים בארץ בדירות השונות בהן התגוררה המשפחה, ועד לרגע בו הבינה במסגרת שיעור בחינוך מיני בבית הספר כי נפגעה מינית על ידי הנאשם ועמדה על כך כי המעשים ייפסקו. כך המשיכה הקטינה את חייה תוך שהיא כומסת את סודה עמה, עד שבגיל 15 חשפה בפני בן זוגה ד' ושיתפה אותו כי הנאשם פגע בה מינית. גם אז המשיכה להסתיר את סודה מבני משפחתה הקרובים והתקשתה לחשוף את הדברים. רק לאחר שד' דרבן אותה לחשוף את האירועים למשפחה ולפנות בתלונה למשטרה, ולא בקלות, שיתפה את בני משפחתה בפגיעות המיניות. על אף זאת, הפעילה עליה אִמָּהּ לחץ נפשי שלא להתלונן כנגד הנאשם, והקטינה התרצתה. עד שבחלוף מספר חודשים, כשנדמה שלא יכולה הייתה עוד, פנתה לגורמי החינוך בבית הספר איתם הרגישה בטוחה, ומיד לאחר מכן הגישה את התלונה למשטרה. כבישת התלונה הפגיעות פסקו בהיותה של הקטינה בת 12. רק בחלוף כשלוש שנים החלה לחשוף אותן באופן הדרגתי. הקטינה נשאלה כבר במשטרה מדוע כבשה את עדותה עד כה, ומתשובותיה ניתן ללמוד על הקושי שבחשיפת הדברים: כך אמרה שאִמָּהּ איימה להתאבד אם תוגש התלונה ועל כן בחרה שלא להגיש תלונה. הקטינה אמרה שתגובתה של מ', האם, לאחר שחשפה בפניה את הפגיעות המיניות הכעיסה אותה (הודעה 15.3.23 עמוד 13 שורות 390-393). בהמשך הקטינה גם סיפרה כיצד השפיעו עליה הפגיעות: "... היתה תקופה שהאשמתי את עצמי בזה ושנאתי את עצמי על זה ובמיוחד שכולם שכחו את זה ולא עשו עם זה כלום. הייתה לי תקופה שכל הזמן הייתי בוכה והתחילה לי תקופה מאד רעה עם אמא שלי שהייתי כל היום. היה יום אחד שחזרתי מבית הספר וישבתי בגינה ליד הבית כי לא רציתי לחזור הביתה... ואמא שלי שראתה אותי אמרה לי שמאז שסיפרתי לה את זה היא לא יכולה לישון בלילה ושהיא היתה מעדיפה שלא אספר לה בכלל..." (שם, שורות 397-398). בשלב מאוחר יותר, בהודעתה מיום 30.3.23 משנשאלה מדוע בחרה לחשוף את הפגיעות במועד שחשפה אותן לד' ענתה "כי לא סמכתי כל כך על מישהו כדי לספר את זה וגם כי לא רציתי לעשות בעיות לכולם, לאמא שלי" (הודעה 30.3.23 עמוד 9 שורות 252-253). מהודעתה במשטרה הנ"ל ניתן ללמוד על הטריגר לשיתופו של ד' בפגיעות, זאת מאחר שישבה בגינה, ד' אמר לה שהנאשם "נראה חמוד" ו"שהוא בן אדם טוב". הקטינה ענתה לו ואמרה לד' שהנאשם "לא טוב כמו שאתה חושב והוא התחיל לחפור מה זאת אומרת ואז סיפרתי לו" (שם 255-257). הקטינה סיפרה ששיתפה את ד' כי הוא היה האדם הקרוב אליה והיא "הכי סמכה עליו" כשגם על אחיה י' סמכה "אבל התביישתי לספר לו" (שם, 259-260). החשיפה באה אחרי ריב גדול עם אמא "וכל הדברים שהצטברו לי בגלל זה" (שם, עמוד 11 שורות 305). בחקירתה הנגדית, הקטינה הבהירה שהריב עם אימה לא היה הסיבה להגשת התלונה אלא כי חשה תמיכה מצד מנהלת בית הספר וד' (עמוד 76 שורות 20-24, 31-34). כבישת עדות של נפגעי עבירות מין היא תופעה מוכרת, לבטח כשהמעשים נעשים בתוך המשפחה ועל אחת כמה וכמה עת המדובר בקטין. לעיתים אין הסבר רציונאלי, אולם אין בכבישת העדות כדי לפגוע במהימנות אם ניתן לה הסבר סביר (ראו: ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 918, 926 (2001)). הקטינה העידה שראשית סיפרה לד' באופן כללי על הפגיעות המיניות בלא להיכנס לפירוט הדברים, וד' אף הוא אמר בעדותו שהקטינה חשפה בפניו שהנאשם פגע בה מינית אולם לא פירטה את הפגיעות לפרטים אלא באופן כללי (מעמוד 97 שורות 34 - עמוד 98 שורה 3). בהקשר זה ראוי לציין שאצירת הסוד הקשה של פגיעה מינית לאורך שנים, ותהליך החשיפה ההדרגתי לאחר כבישה ממושכת הוא תהליך מוכר וידוע, ואינו אופייני רק לקטינה: "...הכלל הוא שאין בחשיפה ההדרגתית של הדברים כדי לפגום במהימנות ובאמינות של קורבן העבירה... בתי המשפט הכירו בכך שיש ק"ן טעמים בגינם קורבן העבירה בוחר לכבוש את עדותו, לעיתים למשך שנים רבות. זאת, הן בשל סיבות חיצוניות כמו פחד ולחץ סביבתי, חשש מפני היחשפות לציבור וחשש מפני הקושי הכרוך בהליכי החקירה והמשפט... והן בשל סיבות פנימיות כמו תחושות אשמה, קלון, בושה, מבוכה, עלבון, דחייה, רתיעה פנימית ולעיתים, אף אי הבנה של הקורבן כי נעשו בו דברים אסורים" (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, 3, 65 (20.10.2010)). אם כן, א' תיארה כיצד חשפה בהדרגה את הפגיעות המיניות – תחילה בפני בן זוגה ד', שנסך בה בטחון, ועל אף שבטחה גם באחיה י' חשה בושה, ובסופו של דבר הסכימה שד' ישתף אותו. כאמור, הקטינה שיתפה במערבולת הרגשות בה הייתה נתונה ובחשש מהבושה, מהאשמה עצמית מפגיעה במשפחה כולה וזאת לאורך שנים. הדברים בסופו של דבר באו לידי התפרצות רגשית כשד' לכאורה ביקש להרגיע אותה באומרו כי הנאשם הוא "טוב", אמירה שהובילה לחשיפת הפגיעה. לאחר שהדברים נודעו לאחיה, הקטינה שיתפה את אִמָּהּ מ', אולם היא לא זכתה ממנה לתמיכה, ואף הסכימה לבקשת האם שלא להגיש תלונה כנגד הנאשם, שהובטח לה שייצא מחייה. העדר התמיכה, המשך מערכת היחסים המורכבת עם האם, יחד עם העובדה שהקשר עם הנאשם נמשך הובילו לכך שבחלוף מספר חודשים, הקטינה פנתה לגורמי החינוך בהם בטחה, ולאחר מכן הגישה את התלונה. בהקשר זה לא יהיה זה למעלה מהצורך להביא מדברי בית המשפט העליון: " הניסיון המשפטי מלמד כי נפגע בעבירת מין לא פעם דוחה את מועד הגשת התלונה. אחד הטעמים לכך הוא המנגנון הפסיכולוגי הייחודי שפוקד קורבנות לעבירות מין לא מעטים. לכן, המונח המופיע בחוק – "נפגע עבירה" – מתאים יותר מאשר 'קורבן'. הנפגע בעבירות מין יודע שאחר פגע בו, אך לא תמיד מבין שהוא קורבן. לעיתים, הוא חש אשמה לא מוצדקת, הדחקה והכחשה. לכך ראוי להעיר נקודה נוספת: ישנם קווים כלליים המאפיינים את תגובותיהם של נפגעי עבירות מין, אך אין בכך לשלול את התגובה הסובייקטיבית של הקורבן הפרטני. ... היגיון הדברים הוא ההיגיון של נפגע עבירת אונס. לעתים, הזרז להגשת התלונה יכול להידמות לכפתור שאם לוחצים עליו – מנגנון ההשהיה נעצר והתגובה לא מאחרת לבוא. מנגנון ההשהיה יכול שיהיה נחלתה של קבוצה לא קטנה מקרב קורבנות עבירות המין. ברם, הפעלת המנגנון ועצירתו עשויה להיות אינדיבידואלית יותר. ... אין להתעלם מכך שהיגיון של הקורבן לעבירת מין עשוי להיות שונה מהיגיון של הקורבן בעבירות אחרות. יש לזכור כי המתלוננת הייתה כבת 15 במועד ביצוע העבירה. היא החליטה שלא להתלונן במשטרה. מהחומר עולה שמדובר במשפחה קרובה, שבניה ובנותיה רואים זה את זה בתדירות גבוהה. על פני השטח, שרר קשר 'טוב' בין המתלוננת לבין המערער – כפי שהיה עד למקרה המצב בפועל מנקודת מבטה של המתלוננת. במארג עובדתי זה, היה על המתלוננת כקורבן עבירת מין להחליט על דרך התנהלותה עם המערער. האם עליה לדבר איתו, לשתוק, להתנהג בטבעיות, או להטיל מעין חרם חברתי? כל פתרון אינו פתרון טוב. ובכל זאת – המתלוננת הייתה צריכה לגבש עמדה. אין לשלול את אפשרות הבחירה לפיה היא תתנהג כתמול שלשום, גם כדי לא למשוך תשומת לב ולעורר חשד. יודגש שוב שהמונח המתאר את המתלוננת הינו 'נפגעת' יותר מאשר 'קורבן'. היא אינה עומדת באותו שלב על זכויותיה, אלא בחרה שלא להתעמת עם תוקפה המערער. נראה שהחליטה באותו זמן על סוג של "שלום בית"" (ע"פ 7097/08 פלוני נ' מדינת ישראל (6.9.2010)). בחינת עדות הקטינה על רקע כלל האמרות שמסרה במשטרה אם כן, לאחר שהקטינה העידה לפנינו, ומשהודעותיה במשטרה הוגשו בהסכמה, בחנתי את אמרותיה ת/42 – ת/49, מהן עולה שגם התיאורים בפני חוקרי המשטרה את האירועים מלמדים שעדותה של הקטינה הייתה הגיונית, נעדרת הגזמה או העצמה, כאשר הקטינה סיפקה תשובות לכל שאלה ושאלה, גם כשאלה לא היו נעימות. בחינת כלל אמרותיה של הקטינה במשטרה מלמדת שהתיאור שמסרה, החל מהמפגש הראשון עם השוטרת איה בר נתן ועד להודעתה האחרונה, הוא תיאור דומה, הכולל את הפרטים המרכזיים, ולא נמצא כל פרט מהותי כלשהוא העומד בסתירה לפרט מהותי אחר שנמסר במשטרה, או במהלך העדות בבית המשפט. טענות הקטינה הן אותן טענות; התיאורים המרכזיים הם אותם תיאורים ובפועל, אין בסיפור המעשה כל שינוי כלשהו, בוודאי לא כזה שניתן להסיק ממנו על העדר גרסתה. בסיכומי ההגנה נטען שעדויות הקטינה בבית המשפט אינן תואמות את אמירותיה במשטרה, באשר הן אינן עשויות מקשה אחת. ההגנה אף מפרטת את המקרים בהם מצאה, לשיטתה, חוסר עקביות מהסוג הנטען: (ראו סיכומי ההגנה סעיף 2 פסקה שנייה; סעיף 23; סעיף 25, 26, 27, 28, 29, 39, 42); כך, למשל – טענה ההגנה "שפרטים מוכמנים רבים אינם ידועים למתלוננת" (סעיף 23 לסיכומי ההגנה), ועוד למשל כי הקטינה לא ידעה לספר פרטים על הרכבים במולדובה, למשל סוג הרכב או צבע הרכב (סעיף 24 לסיכומי ההגנה). דוגמה נוספת של ההגנה שמלמדת על סתירה, לשיטתה של ההגנה, בדברי הקטינה כי אמירתה של הקטינה שהנאשם הסיע אותה למכולת הם שקר, מאחר ובשנים 2011 ועד 2018 היה בשלילת רישיון, והוא גם לא החזיק ברישיון נהיגה במולדובה (סעיף 24 לסיכומי ההגנה). אין בידי לקבל את טענות ההגנה, ואני אף סבור אחרת. אבהיר את עמדתי תוך התייחסות לאמרות השונות. לא מצאתי בדברי הקטינה חוסר עקביות. כך, למשל, אף אם לא ציינה את סוג הרכב (כאמור המדובר באירוע עת הייתה צעירה מאד) או את צבעו, הדבר לא מעלה או מוריד לעניין דבריה. הקטינה העידה שהנאשם הסיע אותה במולדובה. טענות הנאשם לגבי שלילת רישיון הנהיגה והיעדר רישיון נהיגה במולדובה לא זו בלבד שלא גובתה על ידו כל ראייה, הרי היא עדיין איננה שוללת מניה וביה את דבריה של הקטינה, שהנאשם אכן הסיע אותה. כך גם לגבי טענות אחרות של הנאשם כי נמצאו שינויים קלים בגרסה. נזכיר שאדם איננו מכשיר המתעד אירוע באופן זהה בכל פעם, ופעמים דווקא שינויים קלים בגרסה מצביעים על כך, שאין המדובר בגרסה בדויה. לעניין זה, ראו ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002):: "הלכה היא, כי קיומן של סתירות כמו גם אי-דיוקים בעדותו של אדם בכלל... אין בהם כשלעצמם כדי לפגום במהימנותה. ... אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומתי כאילו תיעד אותו בזמן אמת... לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר...". עוד ראו ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה (2) 918, 931 (2001): "מטיבו של המין האנושי שאין בן-תמותה מכשיר דיוק אוטומטי... לא ייפלא, איפוא, שסתירות ואי-דיוקי-לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים, אלה בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית, ובהתחשב בדברים אשר בא-כוח הצד האחד או הצד האחר משתדלים לשים בפיו...". לעצם הראיות, הרי האמרה הראשונה של הקטינה במשטרה, מיום 8.3.23 (ת/42) כוללת פירוט של האירועים שאירעו במולדובה ובישראל: ביחס לאירוע המתואר באישום הראשון בכל הנוגע למעשה המגונה בדבר חשיפת איבר מינו של הנאשם בפני הקטינה וחברתה, האמור בעדותה תואם את גרסתה בבית המשפט: "... ואחרי שכולם הלכו לישון [הנאשם] בא לסלון, היינו ערות, היתה כורסא ליד הספה איפה שישנו, והוא הוציא את איבר המין שלו וישב של ככה על הכורסה. הסתכלנו והיינו בהלם לא הבנו מה קורה... ראינו את זה והתעלמנו לא ידענו מה לעשות הסתובבנו והלכנו לישון" (עמוד 2). ביחס למעשים המפורטים באישום השני (בבית ברחוב ה') פרטה הקטינה בחקירתה כך: "... אמא מצאה עבודה חדשה שהיא היתה צריכה לצאת מהבית בחמש וחצי שש, ... זה היה כמעט על בסיס יומיומי, ... ואז הוא היה בא לחדר שלי, היה בא ערום, נשכב לידי במיטה ומתחיל ללטף אותי,... מגיל 10 ככה עד איזה גיל 12 נראה לי. ואז הוא מתחיל לגעת לי למטה במקום האינטימי שלי, הוא הכניס את היד שלו למכנסים ולתחתונים שלי. ואז נוגע לי בחזה על החזה שלי, ומוריד לי את המכנס שלי, ומתחיל לרדת לשם עם הראש, הוא היה גם שם את האיבר מין במקום האינטימי שלי ומשפשף שם, ואני עוד בקושי התעוררתי, חצי ישנה. ... הוא היה מזיז את היד שלו משפשף שם על איבר המין שלי... הוא ניסה לדחוף את האצבע לשם, אבל זה היה לי כואב אז דחפתי משם את היד שלו.... הוא ניסה כמה פעמים להכניס אצבע לאיבר המין שלי וזה היה כואב והזזתי לו את היד ואמרתי לו זה כואב, די... . .... הוא היה מתחיל לגעת שם עם הלשון... היה לי נעים, ואז באיזה רגע הייתי דוחפת אותו, הוא היה שואל אותי אם נהניתי והייתי אומרת לו שכן, זה היה לי נעים, זו תחושה נעימה. רק כשגדלתי הבנתי מה הוא עשה לי, הבנתי שהוא הרס לי את הנפש ... הוא גם היה אומר לי שאני אקבל מחזור אז הוא יפתח אותי שאני לא אסבול, ככה זה במילים שלו...." (הודעה מיום 8.3.2023 עמוד 3-4). בתשובה לשאלה אם הנאשם החדיר או ניסה להחדיר את איבר המין שלו לאיבר מינה השיבה הקטינה בחיוב, ותיארה כך: "שכבתי במיטה, הוא פתח לי רגליים, שכבתי על הגב ואז הוא נצמד אלי עם איבר המין שלו, והתחיל לשפשף אותו עלי, אז הוא ניסה להחדיר ודחפתי אותו וזה כאב לי אמרתי לו שיפסיק שיעזוב אותי.... זה היה ממש בהתחלה הרגשתי טיפה כאב וישר דחפתי אותו". וכך גם תיארה את המקרה בו ביקשה ממנו סכום כסף, אולם הוא התנה זאת במסאז', ואחרי שהחלה לעסותו, לקח את ידה אל איבר מינו, "והתחיל להזיז למעלה למטה, ואחרי שהוא גמר הוא נתן לי את ה100 ₪. הוא ניקה שם את עצמו עם נייר טואלט היה לו בחדר". גם בהודעותיה הנוספות עמדה על הדברים, ולא מצאתי להרחיב ולפרט במסגרת זו עוד את כלל התיאורים הקשים, אלא אסתפק בכך שאומר כי המדובר בתיאורים שמסרה במשטרה המתיישבים עם עדותה המפורטת בבית המשפט, והמשתלבים שלב היטב במארג הראיות כולן. טרוניית ההגנה שדבריה של הקטינה בבית המשפט אינם תואמים את אמירותיה במשטרה אין לה על מה שתסמוך, שהרי אין המדובר בדקלום או גרסה מובנית, אלא גרסה המתוארת על ידי נפגעת עבירה, שליבת דבריה זהה. אכן, בחקירתה הראשית אמרה שהמעשים היו יומיומיים ואילו בחקירה הנגדית אמרה שלעיתים היו הפסקות, כמו למשל בימי חג כשאִמָּהּ בבית ("ככה שלא היה לו אפשרות לעשות את זה") או כי היו לעתים הפסקות, אין בכך כל סתירה של ממש. אין לקרוא את הדברים כפשוטם. אין לקרוא את הדברים בעיניים רציונליות אלא כדברים שנאמרו כפי שחוותה אותם הקטינה. הקטינה אמרה שהמעשים נעשו על ידי הנאשם באופן יומיומי, וגם אם פסקו לעיתים בחופשות או בימי חג (או "כשלא היתה לו אפשרות לעשות את זה"), הדבר אינו סותר את המעשים שנעשו, כדבריה, באופן תדיר ותכוף ואין בכך כל סתירה ביחס לריבוי המעשים ומהות עדותה. בתי המשפט מכירים בכך שהתנהגותם של נפגעי עבירות מין אינה ניתנת תמיד להימדד באמות מידה רציונאליות למתבונן מן החוץ (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 429 (2004)), כל זאת לצד הקביעה הידועה שגם סתירות שבגרסאות עבירת מין, אין בהן כדי לשלול את מהימנות הסיפור שסיפרה נפגעת העבירה. נקבע בפסיקה שאין באמור כדי להפחית מהרף הראייתי הנדרש כדי להרשיע בעבירות מין; נאשם יורשע רק כשהוכחה אשמתו מעל לספק סביר. אלא שהוכחה זו תחתך על פי הערכת ליבת גרסתו של קרבן העבירה, ובחינה האם היא מלמדת על התקיימות יסודות העבירה (ראו: ע"פ 8978/18 פלוני נ' מדינת ישראל (4.2.2020)). עיון בכלל אמרותיה של הקטינה מלמד כי גם שם חוזרת הקטינה על עיקרי גרסתה, מבלי שניתן להצביע על נתון מהותי העומד בסתירה לנתון אחר שנמסר על-ידה. אסכם חלק זה ואומר כי העמדת אמרותיה של הקטינה בחקירה האחת בסמוך לשנייה והשוואת אמרות אלה לעדות שנמסרה בבית המשפט, מלמדת על עדות עקבית ומהימנה (אך לחלוטין לא "מדוקלמת" או מובנת). מסקנה זו אך מתחזקת ומתיישבת עם עדויות וראיות נוספות כפי שיפורט בהמשך. הקטינה, צעירה ונבונה, עשתה רושם חיובי ואמין. במהלך עדותה שמרה על גישה רגועה ומאופקת, לא היסתה ולא נחלצה לתגובות קיצוניות, ועשתה כל שביכולתה כדי להשיב לכל השאלות, לרבות הפחות נוחות שנשאלה. תיאורי הקטינה את המעשים אם אמרתי שעדותה של הקטינה הייתה מהימנה ועקבית, ראוי להבהיר שגם מצאתי די בתיאורי הדברים שפורטו על ידי הקטינה בעדותה כדי להוכיח את יסוד החדירה במידה הדרושה לביסוס הרשעה בעבירת האינוס. כך, בהקשר של החדרת האצבעות של הנאשם לאיבר מינה של הקטינה כפי שתיארה, אמרה הקטינה שהנאשם "ניסה לדחוף את אצבעו לאיבר מינה". לכאורה המדובר ב"ניסיון", אלא ששמיעת עדותה, או קריאת עדותה, כמקשה אחת מלמדת כי כוונתה היא לניסיון להחדרת האצבע כולה, כאשר עולה שמדובר בחדירה חלקית של האצבע וזאת כאשר מאחר שמיד לאחר שהחל הנאשם להחדיר את אצבעו לאיבר מינה של הקטינה, חשה בכאב ומיד הדפה אותו מעליה ואמרה לו שזה כואב לה, הוא הפסיק ואף אמר סליחה (עמוד 23 שורות 33-34 עד עמוד 24 שורות 1-2). בהקשר זה לראוי להפנות לאמור בפסק הדין שניתן בע"פ 1484/10 אבו חאמד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (22.10.2012): "על פי פסיקה עקבית לעניין בעילה, לשם ראשית חדירה לאיבר המין "די בקיומו של 'מגע' עם איבר המין של האשה, התחלת חדירה, ואין הכרח בחדירה של ממש אל תוך איבר המין של קרבן מעשה האינוס... הנזק הפסיכולוגי, הנגרם מהחדרה כפויה, אינו מבחין בין החדרה למחצה, לשליש או לרביע או לכזו אשר אינה משאירה סימנים" (השופט אילן בע"פ 9165/98 דסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ראשית חדירה מקיימת את יסוד הבעילה (ראו -ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו); ע"פ 7082/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), שם נאמר מפי השופט הנדל "חדירה לאיבר המין של האשה ללא הסכמה, יהא היקפה אשר יהא, מהוה עבירת אינוס". אמנם ישנה אולי אי בהירות מסוימת, שכן בע"פ 3599/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט, 119 (4) 310 עולה מדברי השופט ג'ובראן, כי "מישוש איבר המין של האשה והאזור הסמוך לו, ליטופו או נגיעות בו מהוים, 'מעשה מגונה' אם אלו נעשו לשם, גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים", וראו שם בעמ' 129, כי "'חדירה' משמעה חדירה לתוך הנרתיק או תחילת חדירה לתוכו". כשלעצמי נוטה אני לומר כי קשה מאוד לקבוע עובדתית לא אחת מה ההבדל - המועט בעליל - שבין נגיעה באיבר המין לבין ראשית חדירה, וסבורני כי ככל שהנגיעה היא בפתח איבר המין תוכל להיחשב חדירה". כך גם עת תיארה את הנאשם מחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, כמפורט לעיל, ודי אם אחזור על דבריה בדיון עת אמרה "הוא שוב נגע לי בחזה ירד עם הלשון שלו לאיבר מין שלי, ובאותו אירוע הוא גם ניסה לדחוף את האיבר מין שלו לאיבר המין שלי. ישר דחפתי אותו, זה כאב לי על השנייה הראשונה שזה כאב לי דחפתי אותו ואמרתי לו שזה כואב לי והוא אמר בסדר סליחה אני לא אחזור על זה.... עוד פעם התחיל ללטף אותי בירך לרדת עם הלשון שלו לאיבר מין שלי לגעת לי בחזה ובאותו יום שוב פעם הוא ניסה לדחוף את האיבר מין שלו. שוב פעם דחפתי אותו זה כאב לי ..." (עמוד 24 שורות 2-26). וטובות לענייננו אמירותיו של בית המשפט העליון כי לשם הוכחת יסוד החדירה זה אין צורך בחדירה מלאה לאיבר המין של המתלוננת, אלא די במגע עם איבר המין: "על פי ההלכה הפסוקה, על מנת להוכיח את יסוד "החדירה" כאמור, אין צורך להוכיח חדירה מלאה של איבר המין הזכרי (או של איבר או חפץ אחר) לאיבר מינה של המתלוננת, ויש ליתן פרשנות מרחיבה ליסוד זה באפן שדי במגע עם איבר המין הנשי, "התחלת חדירה", כדי לקיימו. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו) (7.2.2007) : "בשל חומרת עבירה זו והרצון להגן על נשים מפני מבצעיה, וכן בשל המורכבות והעדינות של המצבים בהם עלולה היא לזקוף את ראשה המכוער, נצרך בית-משפט זה, פעמים לא מעטות, להיזקק למצבים שונים, העלולים הם להיחשב כמצבי קצה, או כמצבים גבוליים, ביחס להיכללותם בתחומה של עבירת האינוס. במסגרת זו, נקט בית-משפט זה בפרשנות מרחיבה באשר ליסוד החדירה. בעניין זה נקבע למשל, כי די במגע או בחדירה חלקית לאיבר המין של האישה, או כי אין צורך בזקפה על מנת לקיים את יסוד החדירה..." (ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל, (פסקה 40) (26.6.2008)). התנהגות מאופקת של הקטינה במסגרת סיכומי ההגנה נטען כי העובדה שהקטינה "לא הזילה אף לא דמעה אחת!!! ואף ישבה כמחויכת לאורך עדותה" צריכה לבוא לחובתה וכי היא מציגה עצמה "כנופת צופים ממש". בכבוד הראוי, יש לדחות בשתי ידיים טענה מקוממת זו. שמענו עדויות בדבר מצבה הנפשי של הקטינה, שנע בין איפוק מלא ועד לסערת רגשות ובכי (ראו דברי מנהלת בית הספר בעדותה לפנינו: "שם היה לה מאד קשה, זאת הפעם הראשונה שהיה לה מאד קשה. זאת הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה, ויצאה נסערת. בכל הפעמים היא הייתה מאד מאד חזקה. בכל השיחות כל הזמן, כל הזמן היינו בקשר, אבל יותר ממה שקרה, היא שמרה על עצמה, ולא חשפה בפניי" (עמוד 228 שורות 17-21). והובאה לפנינו הראייה ת/32 – היא שיחת הטלפון שניהלה הקטינה עם אִמָּהּ מ' (ת/32), בה התעמתה עם מ' אִמָּהּ ביחס להעדר התמיכה. הקטינה אף סיפרה בהודעתה מיום 15.3.23, ש אִמָּהּ מ' לא יודעת על הגשת התלונה. מצאתי להביא את תמליל שיחת הטלפון של הקטינה עם מ' ממנו ניתן ללמוד על מצבה הנפשי של הקטינה ועל הלחץ שהפעילה עליה מ' לבל תגיש תלונה: "... מ': למה את חושבת א': כי לא היה לך אכפת ממני ... א': לא כשהייתי צריכה אותך ברגע הכי חשוב החלטת ללכת לבן אדם אחר ... א': בסדר ולמה, זה נראה לך לגיטימי שאני אומרת לך שאני רוצה ללכת להתלונן עליו ואת אומרת לי אם את הולכת למשטרה אני מתאבדת. מ': אני מתאבדת!! ... א': נו בסדר ואח"כ את אמרת, כי אני וי' דיברנו ללכת להגיש תלונה באותו יום הוא התקשר אליי ואני אמרתי לך על זה ואת אמרת לי לא לא צריך להגיש תלונה כאילו אם אתם מגישים תלונה למשטרה אני מעדיפה למות לא להיות אני לא יכול לחיות עם זה. מ': אני מה אמרתי סה"כ מה אני צריכה את זה כל הלילה ללכת בבית משפטים וזה וזה מה! אם היה משהו באמת א' אני לא אומרת שזה בסדר אם היה משהו יותר גרוע, הייתי הולכת לבד למשטרה שיילך לעזאזאל. א': אה זה לא גרוע מבחינתך? מ': זה גרוע זה גרוע אבל אני לא ... מ': לכי למשטרה תעשו מה שאתם רוצים, אתם יותר מידי גדולים יותר מידי עצמאיים אתם עושים מה שאתם רוצים בבקשה, אז תוציאו אותי גם מהחיים שלכם לגמרי וזהו. ... מ': לכי חמודה לכי לבית קברות שלי שלא תבואו א': למה שאני לבית קברות שלך את מתכננת למות? מ': כן ... א': את מאיימת עכשיו ולא עשיתי לך שום דבר רע ... מ': לא בא לחיות יותר א': את מאיימת עכשיו לא עשיתי לך שום דבר רע". הנה כי כן; מעבר לכך שלא התרשמתי כלל שבמהלך הדיון ובעדותה הקטינה ישבה מחויכת, הרי התנהגותה המאופקת של הקטינה, או כפי שבוחר הנאשם לומר "לא הזילה אף לא דמעה אחת" לא יכולה לבוא בשום צורה לחובתה, או שיש לייחס לכך משמעות כלשהיא. היעלה על הדעת שלא נאמין לקטינה מאחר שלא יבבה באולם? היעלה על הדעת שנקבע שנפגעת עבירה שיקרה מאחר וחייכה בעת הדיון. אפנה את הקורא לדברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון לפני למעלה משני עשורים בהקשר למנעד רגשות של נפגעת עבירות מין: "קשת התגובות האפשרויות מצד קורבן עבירה, בייחוד עבירת מין, הינה מגוונת ביותר, ולא ניתן לצפות ממנו להתנהגות 'רציונאלית' דווקא. תובנה זו באה לידי ביטוי בכמה מישורים, למשל קיימת כיום הכרה בכך שלא ניתן לצפות מאישה להתנגד למעשה האינוס באופן פיזי דווקא ... באותה מידה יש להכיר בכך שלעתים ההלם והחרדה שבהם מצוי קורבן העבירה עשויים להביאו שלא להימלט בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכו" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 429 (2004)). ולא יהיה זה למותר להזכיר גם את האמור בע"פ 6890/04 פלוני נ' מדינת ישראל (13.9.2005): "על בית-המשפט הדן באישומים שבמרכזם עבירות מין לשוות לנגד עיניו את ייחודן של עבירות אלה, את הטראומה והנזק הנפשי המוסבים לקורבנן ואת הקושי הכרוך בחשיפתן; עליו להימנע מתהיות עקרות בדבר "סבירות" התנהגותה של הקורבן, להביא בחשבון תגובות כאלם, שיתוק וקיפאון כתגובות אפשריות לסיטואציה קשה ומאיימת וליתן דעתו על הקושי שבמתן עדות בהירה, קולחת ומפורטת. בסוגיה זו ובאחרות התברכנו בספרות משפטית ענפה ומעוררת מחשבה (ראו למשל י' לבנת, 'אונס, שתיקה, גבר, אישה (על יסוד אי ההסכמה בעבירת האונס)' פלילים ו (תשנ"ח) 187, עמ' 210 ואילך; ד' ברק-ארז, 'האשה הסבירה' פלילים ו (תשנ"ח) 115, 126)". יש לדחות גם את טענות הנאשם כי הקטינה מניפולטיבית חסרת עכבות ויושרה מינימאלית, באשר מלבד העובדה שלא התרשמתי כך, אין המדובר אלא בטענות שאין להן על מה לסמוך. כשהקטינה תיארה את מערכת יחסיה עם הנאשם היא ציינה כי היו ביניהם ויכוחים אולם לא היו להם ריבים (עמוד 35, שורות 25-26) ובהמשך אף ציינה שבזכותו היא בארץ, ולזכותו זקפה כי בעיתים רבות דאג לה כאב הדואג לבתו (עמוד 35, שורות 27-32), ונדמה שידעה להוקיר לו תודה מצד אחד, אולם לספר את מעשיו החמורים מהצד השני, וזאת מבלי להעצימם. טענת ההגנה כי הקטינה לא מסרה פרטים "אפילו מינוריים פשוטים", ולא פירטה עובדות "מהותיות", וכיצד זה לאור המעשים שעשה בה הנאשם "על בסיס יומיומי", "אין ביכולתה לזכור יום אחד שקרה בו משהו משונה או מיוחד", אינה יכולה לסייע לנאשם. בחינת גרסתו של נפגע עבירה נעשית תוך התחשבות בהשפעת האירוע על יכולת הנפגע לזכור את פרטיו: "נחזור ונדגיש, לעניין מהימנות גרסתו של קורבן לעבירות מין, את שנאמר בפסיקתו של בית משפט זה, שאין לצפות מקורבן לעבירות אלו כי ימסור, בהכרח, גרסה שלמה עקבית, קוהרנטית וחסרת אי דיוקים ... על רקע זה, נקבע, לא אחת, כי יש לבחון את אמינות גרסתו של קורבן עבירת המין בכללותה, תוך ניסיון לאתר את "גרעין האמת", ולעיתים אף ניתן להסתפק ב"גרעין הקשה" של הגרסה" (ע"פ 3308/15 שמיאן נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (17.5.2018)). כן ראו האמור בע"פ 6681/23 מדינת ישראל נ' הייב (10.11.2024): "הכללים שהתפתחו בפסיקה במסגרת זו מופנים אל בית המשפט, ונפקותם היא כי בית המשפט: לא מצפה מנפגעי העבירה להיות "מכשיר דיוק אוטומטי", אינו "מדקדק" בסתירות ובאי דיוקים ומסתפק בגרעין האמת ואף בגרעין הקשה שבגרסת המתלונן; לא נותן משקל, או נותן משקל מופחת, לעובדה שמדובר בגרסה מתפתחת אל מול הגרסאות הראשונות במשטרה; לא נותן משקל, או נותן משקל מופחת לשיהוי ולכבישת העדות; לא בהכרח שוקל בפלס ההיגיון ולא בוחן בעיניים רציונליות את התנהגות נפגע העבירה לפני או אחרי אירוע הפגיעה; חורג מהכלל האוסר עדות שמיעה. כל אלה, כללים שהתפתחו בפסיקה לא כ"הנחה" שבית המשפט עושה לנפגעי עבירות מין, אלא כתוצאה מהבנה ומהכרה של בתי המשפט במאטריה המיוחדת של עבירות מין, פרי ידע מקצועי וניסיון נצבר של שנים רבות של העוסקים והמטפלים בנפגעי עבירות מין". התרשמתי מבגרותה של הקטינה, מהכנות ומנכונותה לתאר את החוויות שלה בצורה מדויקת ככל הניתן. הקעקועים הנאשם סיפר שבגופו 7 קעקועים, חלקם אף קטנים. משנשאלה הקטינה על הקעקועים פרטה את אלו שעל חזהו. הנאשם נאחז בטענה כי הקטינה לא סיפרה על קעקוע גדול במיוחד בדמות ישו הצלוב לאורך ירך שמאל של הנאשם, שאינו ניתן להסתרה ולא להתעלמות (סעיף 42 לסיכומים), דבר שיש בו, לטענת הנאשם, כדי לקבוע שהיא לא ראתה אותו עירום. הנאשם תיאר את הקעקוע בבית המשפט שהקעקוע בגודל של כ- 25 סנטימטרים, מעל הברך ועד למפשעה (עמוד 256, שורות 3-5). לשיטת הנאשם, עצם העובדה שהקטינה לא ציינה שיש לו "קעקוע גדול מאד שהיה ממש מול עיניה אילו באמת ראתה המתלוננת את הנאשם בעירום מלא במשך שנים יום יום !!" (כך במקור, סעיף 42 לסיכומים), ולשיטתו גם י' אחיה, לא סיפר על כך אלא רק מ', שראתה את הנאשם בעירום, ועל כן "טענה כבדת משקל זו לא רק ששומטת את הקרקע מתחת לסיפורי הבדים של המתלוננת אלא שהיא ללא ספק מחזקת את טענות ההגנה שהנאשם מעולם לא הסתובב עירום בבית" (שם, שם). לעניין זה יש להשיב כי משנשאלה הקטינה על הקעקועים שעל גופו של הנאשם, סיפרה על הקעקועים הקטנים שעל חזהו. כך היא גם לא ציינה את קעקועי הכוכבים שעל ברכי הנאשם. נדמה דווקא שמשום גודלו המשמעותי של קעקוע הצלב הגדול לא סיפרה עליו, וגם אם לא אמרה זאת, אין בכך כדי לקבוע שלא ראתה אותו, כאשר גם לשיטת הנאשם כשהוא לובש מכנסיים קצרים ניתן לראות את הקעקוע הגדול הזה, ומכל מקום, אין בכך לטעמי כדי לפגוע מעדותה המהימנה ומהתרשמותי מדבריה הכנים. חיזוקים לעדות הקטינה הגם שבענייננו אין צורך בתוספת ראייתית לעדותה המהימנה של הקטינה, הציגה המאשימה שורה של ראיות שיש בהן כדי לתמוך באמיתות גרסתה שאותן אביא להלן. ד' – בן זוגה של הקטינה ד', בן 19.5 בעת מתן העדות בבית המשפט, היה בן זוגה של הקטינה פרק זמן של שנה ו-8 חודשים. ד' הוא מי שהקטינה חשפה בפניו לראשונה את הפגיעות המיניות, והוא שיתף בחשיפתן בפניו: "זה קרה שנפגשנו מחוץ לבית שלה והיה לנו הסכם לפני שאצלנו אין סודות. אין. אנחנו תמיד משתפים אחד את השני וסתם הגענו לאיזה דיבור והיא אמרה לי שאני לא יודע עלי[ה] הכל. היא אומרת 'יש משהו שלא סיפרתי לאף אחד', וכאילו שאלתי אותה כאילו מה זה אומר ..., כי בינינו אין סודות. אז היא סיפרה לי ש[הנאשם] תקף אותה מינית ואני שאלתי אותה כאילו מה זאת אומרת תקף אותך מינית? כאילו רק זורק לך דברים, הערות? הוא אמר לא. כאילו היא אמרה לי לא. הוא תקף אותי כאילו מינית של ממש. לא רציתי ממש להיכנס איתה לפרטים פרטים. ואז היא אמרה לי שכאילו שזה התחיל שהם היו במולדובה. היא הייתה במולדובה, היא הייתה בת 5, אם אני לא טועה. זה היה מתחיל ש[הנאשם] היה נכנס אליה לחדר בלילה. היה אומר לה שזה משחק זה בין אבא לבת משהו והוא היה כאילו נוגע, עושה כל מיני דברים שכאילו קשה לי גם להגיד את זה כן? לא נעים לי להגיד את זה, ... היא סיפרה לי שהוא היה מוציא את האיבר מין, מתקרב היה נוגע בה, היה מכניס את היד לתחתונים. כל זה עד גיל 9 שהיא הגיעה לארץ וגם בארץ מגיל 9 עד גיל 11 או 12 אני לא יודע היא סיפרה לי את זה כבר מזמן הסיפור שהיא סיפרה לי. מגיל 9 עד גיל 11, 12 זה המשיך פה בארץ עד שכבר כנראה הוא הבין שפה בבית ספר מלמדים אותך שדברים כאלה לא אמורים לקרות. אז עד גיל 12 כזה זה הפסיק. אני יודע שהיא סיפרה לי גם שהביאה חברות הביתה. היה לה חברה שהוא גם נכנס וגם כאילו הכניס לה את התחתונים והיא התעוררה באמצע הלילה. עוד חברה שהם היו בסלון ביחד הוא נשכב, ישב על הכורסה והביא מולה ביד" (עמוד 91 שורה 22 עד עמוד 92 שורה 14). לאחר ששמע את הדברים, ד' אמר לקטינה שיש להגיש תלונה על הדברים והוא יתמוך בה לאורך הדרך, אולם היא חששה: וכאילו אמרתי לה שטוב זה כבר דברים שאי אפשר לחכות איתם צריך ללכת עם זה למשטרה ושאני אלווה אותה כל הדרך. אין לי בעיה. היא כנראה פחדה חששה, לא יודע, לא רצתה כל כך ללכת" (עמוד 92, שורות 14-16). בחקירתו הנגדית בבית המשפט ציין ד' שהקטינה סיפרה לו שהנאשם פגע בה מינית ולא פירטה את הפגיעות לפרטים אלא באופן כללי (מעמוד 97 שורה 34 עד עמוד 98 שורה 3). לאחר ששמע את הדברים, ביקש ממנה ד' לספר את הדברים לאִמָּהּ ולאחיה, אולם הקטינה סירבה "היא כנראה פחדה חששה, לא יודע, לא רצתה כל כך ללכת" (עמוד 92 שורות 16-17). במצב דברים זה הציע ד' לספר את הדברים לאחיה י', והוא זה שדרבן אותה שוב ושוב לשתף את י': " אמרתי לה אז בואי נספר לאחיך הגדול י'. גם לא ממש רצתה לספר על ההתחלה. היא אמרה לי אני אספר לו, אני אספר לו, לא סיפרה לו. אני כל הזמן הייתי שואל אותה מתי מספרים, מתי מספרים, זה לא משהו שצריך לחכות איתו, בן-אדם כזה לא אמור להיות חופשי, לא צריך לספר את זה, לא צריך לחכות עם הדבר הזה. אחר כך אחרי משהו כמו חודשיים או 3 מאז שהיא סיפרה לי, אני כל התקופה הזאת כאילו רק חופר לה, טוב הולכים למשטרה או שהולכים לי'. אני אמרתי לה טוב יש לך לספר עד סוף החודש הזה לאחיך, אם לא, אני אלך למשטרה ואספר" (עמוד 92 שורות 17-24). עדותם של האח י' ומ', אִמָּהּ של הקטינה כאמור, ד' הוא זה שהניע את הקטינה וביקש ממנה לשתף את בני משפחתה. הזדמנות לשתף במעשים את האח י' נקרתה בדרכם באחד מהימים כאשר בילו בחוף הים, אז רמז לקטינה שהוא הולך לשתף את י' בדברים, הקטינה הסכימה בניד ראש וכך התנהלה השיחה עם י': "לקחתי את י' לצד ליד החוף, עישנו סיגריה, סיפרתי לו הכל מה שהוא עשה. באותו רגע השתנה לו הפרצוף..." (עמוד 92 שורות 29-30), כשבחקירתו הנגדית התבקש לפרט: "אני לקחתי אותו לחוף, אמרתי לו בוא נדליק סיגריה וזה ישבנו עישנו סיגריה, וסיפרתי לו כאילו פשוט אמרתי לו, תשמע נגיד לך את זה כאילו בקצרה כאילו [הנאשם] אנס את א'. ואז הוא שהוא כאילו לא הבין כאילו, עושה לי מה זאת אומרת? ואמרתי לו [הנאשם] אנס את א'. הוא אומר לי מה זאת אומרת אנס אותה? אני אמרתי לו כאילו תשמע, ממש כאילו אנס אותה, הוא נגע בה, הוציא את האיבר מין, ואחר כך הוא פשוט השתנה לו הפרצוף והלכנו" (עמוד 102 שורות 10-17). כשנשאל מדוע לא פירט בעדותו במשטרה את המעשים שתיארה בפניו הקטינה, השיב: "איך אני, לא, שוב, לא היה לי גם נעים להגיד את זה בפנים של המשטרה. בסופו של דבר הבת זוג שלי, זה לא נעים לי להגיד דברים כאלה ושסיפרתי לו הכל זה מה שסיפרתי לכם עכשיו פה" (עמוד 103 שורות 28-34); "כמו שאמרתי לך בהתחלה, לא נעים לי. אני לא יכול להוציא את זה מהפה. זה מציק לי להגיד את הדברים האלה אפילו, להוציא את זה מהפה" (עמוד 104 שורות 9-10). ד' העיד על סערת הרגשות בה היה נתון י', אחיה של הקטינה, לאחר שסיפר לו על הפגיעות המיניות: "... סיפרתי לו כמעט הכל מה שהוא עשה. באותו רגע השתנה לו הפרצוף והוא הגיע אלי, ישבנו שם עם שמיכות. הוא הגיע לשם אמר לנו טוב תקפלו הכל אנחנו נוסעים הביתה. קיפלנו הכל נסענו הביתה, כל הדרך אני מרגיע אותו, אני אומר לו שהוא לא יעשה איזה משהו כי הוא היה נסער. בסופו של דבר זאת אחותו הקטנה ולפי איך שאני מכיר אותם זה כבר הוא אפילו כמו אבא שלה, כשאני הייתי איתה בזוגיות הוא כל הזמן היה דואג לה והיה מטפל בה. לא משנה מה הייתה צריכה הוא היה שם בשבילה, אז כל פעם הרגעתי אותו. אני יכול להבין אותו הסערה שהייתה לו" (עמוד 92 שורה 25 עד עמוד 93 שורה 3). וכך חזרו הארבעה מחוף הים (הקטינה, ד', י' וחברתו של י') ובדרכם חזרה מחוף הים, הקטינה בכתה ברכב (עמוד 106 שורות 19-25) בה בעת שד' מנסה להרגיע את אחיה י' הנסער (עמוד 106 שורות 29-32). ד' מתאר את הדברים כך: "הגענו הביתה הוא [האח י'] נכנס הביתה. הוא צעק, הוא נכנס בסערות כאילו הוא פתח את הדלת והוא צעק. צעק על [הנאשם] כל מיני דברים. אמא שלה אחר כך לא הבינה כאילו מה קורה, אמא של[ה] ישבה בשולחן. [הנאשם] בדיוק יצא מהמרפסת אם אני לא טועה. אמא שלה ישבה בשולחן וכאילו קמה ושאלה מה קרה והוא צעק ש[הנאשם] אנס אותה. הדבר הראשון שיצא לאמא שלה מהפה זה אולי ד' עשה משהו, כאילו אני. ואני אמרתי לה כאילו תגידי מה את לא מתביישת? הדבר הראשון שאת שומעת כאילו זה שאנסו את הבת שלך ואת באה אלי? וא' באותו זמן יצאה מהבית, בכתה והלכה לחדר מדרגות, יצאתי אחריה. משהו כמו כמה שניות י' פשוט הגיע לקח אותנו חזרה הביתה, אמר לנו כאילו הכל בסדר, בואו כבר הביתה. ואז אחר כך אמא שלה אמרה לי טוב צא מהבית כאילו, רצתה לדבר איתם. אני נסעתי לעבודה. התקשרתי אליה לבדוק אם הכל בסדר. אחרי שסיימתי עבודה בערך היא התקשרה אלי ואמרה לי שאני יכול להגיע אליהם הביתה. הגעתי אליהם הביתה, לקחתי את א' לחדר, שאלתי אם סיפרה לאמא שלה הכל והיא אמרה לי שכן ואז כאילו גם הם כולם בכו בשולחן. [הנאשם] כבר לא היה בבית, היא סיפרה לי שהיא העיפה אותו מהבית. וזהו זה כל מה שקרה כאילו בפיצוץ הזה" (עמוד 93 שורות 3-19). בשלב זה מצאתי לעבור ולהביא מעדותו של י', אחיה של הקטינה, ששמע את הדברים מד': "יצאנו לטיול אני, א', ד' והחברה הקודמת... נסענו לחוף של ים... נסענו לשם, לקחנו קצת חטיפים וזה ישבנו וזה. ואחרי זה ד' אמר לי בוא אני צריך להגיד לך משהו. הלכתי איתו לצד ואז הוא אומר לי, אבא שלך אנס את א'. אז אמרתי מה זה אנס את א'? הוא אומר כן, אחותך סיפרה לי שאח [כך במקור] שלך אנס את א'... אחותי סיפרה לד' שאבא כאילו, אבא כאילו [שם הנאשם] אנס את א'. אז לקחתי את ד', לקחתי את כולם, נסענו מהר הביתה. נכנסתי הביתה כאילו פתחתי את הדלת ויצאתי כאילו איפה הבן זונה. אז הוא יצא מהמרפסת, תפסתי אותו דפקתי לו בוקס, אמרתי כאילו מה עשית. והוא אומר מה עשיתי? לא עשיתי כלום. אחרי זה לקחתי אמרתי בוא תשב על השולחן תספר כל מה שעשית. הוא ישב על השולחן כאילו על הכיסא. אמרתי לו תספר לי כל מה שעשית, הוא אומר לא עשיתי כלום והיה שואל את א', מה עשיתי לך? מה עשיתי לך? ואז א' אמרה כאילו אנסת אותי. מה זה מה עשית לי, ומשם התחיל כאילו זה והיה גם חברה של אמא שלי בבית, אז אמא לא הבינה מה קורה, כאילו התחילה לבכות וזה ואמרה לה כאילו כאילו תצאי מהבית. כאילו זה דברים אישיים אנחנו צריכים לשבת לדבר. .. כן כאילו לצאת מהבית. הם יצאו, אחרי זה הגיע גם אח של ד' עם חברה שלו לא יודע כאילו כנראה בדרך, הם פחדו אולי שאני אעשה משהו הייתי עצבני, אז אמא גם אמרה להם כאילו תצאו אין לכם מה להיות פה. ושם כאילו כבר התחלנו לדבר, הוא לא עשה, הוא אמר שהוא לא עשה כלום יצא מהבית, אמא אמרה לו צא מהבית, הוא יצא מהבית כאילו ושם זה המשיך" (עמוד 120 שורה 17 עד עמוד 121 שורה 11). בחקירתו הנגדית אישר העד י' שד' לא סיפר את הפרטים בדבר הפגיעות המיניות אלא כי הדברים נאמרו באופן כללי, ולמעשה שמע בבית מהקטינה על הפגיעות המיניות: "אנחנו ישבנו על שמיכה בחוף הים. הקטינה נשארה עם [שם חברתו], אנחנו הלכנו יותר רחוק, המשכנו קצת את רחוק. אז הוא בא ואמר לי תשמע אבא שלך אנס את א'. אמרתי מה זה אנס את א'? אז הוא אומר אנס אותה. הבנתי את כל הסיפור הזה, כאילו הוא לא סיפר לי בדיוק בים,... כאילו הוא אמר לי אבא שלך אנס את א', אז הוא לא סיפר לי בדיוק מה היה בים. אני שמעתי רק בבית. א' סיפרה רק בבית מה בדיוק היה. אז לקחנו אותם, אני לקחתי אותם, ישבנו באוטו נסענו הבית. שנכנסנו הביתה אני צעקתי איפה הבן זונה, הוא יצא מהמרפסת" (עמוד 126 שורה 33 עד עמוד 127 שורה 7). ואת השיחה בבית, מתארת מ', אִמָּהּ של הקטינה – בת זוגו של הנאשם באותה עת - כך: "אז [חברה שלי] היא הייתה אצלי... [הנאשם] אחרי העבודה הוא כל הזמן היה עובר עלינו, ישב קצת איתנו והלך הביתה. אני רואה בא י' , א', ד' נפתח דלת, והוא בן שלי נכנס ככה עצבני ונתן 1 בוקס ל[נאשם] וצעק, אמר מה עשית? אנסת את א'. אני באמת אני לא ידעתי מה מה קורה, מה ואני רואה את הבית בא כולם גם ד', גם אח שלו, גם חברה של י', גם חברה של אח של ד' אני אומרת מה קורה פה? החברה [שלי] יצאה מהבית, אני אפילו לא ראיתי מתי היא יצאה. היא ראתה שזה בלאגן היא יצאה. אני מהר קמתי שי' בא עצבני, אני קמתי וישבתי ככה בין י' והנאשם, אני אמרתי י' אני לא מבינה, מה קרה? רגע תירגע. אמא את יודעת מה הוא עשה? אני באמת אני לא ידעתי אם הייתי באותו רגע, אני אמרתי רגע, רגע. הוצאתי את כולם החוצה, אמרתי לכו מפה אתם, זרקתי כולם החוצה. אני לא זוכרת אם ד' נשאר או חזר אחר כך. לא לא זוכרת בדיוק אבל אני אחר כך נשארנו אני הנאשם, י' וא'. אמרתי לנאשם בוא תשב פה. ישבנו כולם בשולחן, אז י' אומר לא' תספרי תספרי הכל. אני לא יודעת אולי א' הייתה מתביישת להגיד לי כל הדברים באמת מה שקרה. אני רק שמעתי שכאילו מסיפור כאילו אמר לה דברים אבל זה לא היה ככה... א' התחילה להגיד שאמא מתי שאת היית הולכת לעבודה בבוקר, [הנאשם] היה מזמין אותי לחדר שלו. מתי,... הוא אמר לה מתי, סליחה תקבלי מחזור, אני אפתח אותך פעם ראשונה כי אני ככה עשיתי גם על הבנות שלי, אל תפחדי. גם עשיתי עם הבנות שלי אותו דבר. אני כאילו אמרתי לנאשם לך תצא מהבית, ופעם אחרונה שאתה נכנסת נכנס לפה. הוא יצא. י' שאל את א', א' מה את רוצה לעשות? את רוצה ללכת למשטרה? ואני באותו רגע אני באמת לא ידעתי אם הייתי, אני הייתי מאוד מבולבלת. מאוד. כאילו אני כאילו לא רציתי להאמין, לא לא יכול להיות דבר כזה שאני כל כך הרבה שנים הייתי איתו וראיתי אותו איתה כמו אבא ובת באמת. לא משהו אחר. אז אני אמרתי אני, אתם רוצים ללכת למשטרה, אני לא רוצה לחיות. נמאס לי כבר מהחיים הזה אני רוצה למות. א' ראתה שאני בוכה, אמרתי א' מה שאת רוצה לעשות אבל אני אני לא רוצה לחיות ושאלתי אותה תגידי בבקשה הוא רק מהסיפור? כאילו אמר לך את הדברים האלה או באמת הוא נגע בך? כנראה שהיא לא רצתה להגיד לי באותו רגע, היא אומרת לא לא הכל בסדר אמא. וכאילו ככה נגמר את זה" (עמוד 161 שורה 8 עד עמוד 162 שורה 8). הנה כי כן, הקטינה חשפה את הסיפור בפני ד', ולאחר שזה סיפר לי' באופן כללי כי הקטינה נפגעה על ידי הנאשם, חזרו הביתה ושם הקטינה חשפה את הדברים בנוכחות הנאשם, י' ומ'. לאחר שחזרו הביתה, התנהל שיח משפחתי ובסיומו אמרה הקטינה לד' ששיתפה את אִמָּהּ, ולמעשה הנאשם כבר לא יישאר בבית (עמוד 93 שורות 16-19). ד' שיתף כי בעת שהקטינה חשפה בפניו את המעשים, היא לא רצתה לפרט פרטים (עמוד 98 שורות 2-3). בחקירתו הנגדית הבהיר ד' כי לא "שכנע" את הקטינה להגיש תלונה אך כל הזמן אמר לה שצריך לספר על כך למשטרה (עמוד 100 שורות 32-34. עמוד 101 שורות 1-2). התרשמתי מעדותו של ד', שעשה רושם מהימן וניסה לדייק ככל הניתן בפרטים, תוך שהוא מביע את הקושי לאחר ששמע מהקטינה על הפגיעה ועל הרצון שלו כי היא תשתף את בני משפחתה, וכי הדרך הנכונה היא לפנות למשטרה. גם ביחס ליחסיו עם הנאשם אמר ד' כי היחסים עמו היו כיחסים שבין אב של בת לחברה: "אני כשהכרתי אותו היה לי כבוד אליו, ישבנו שתינו בירה ביחד. כאילו זה לפני שיצאתי, ידעתי את הסיפור. ישבתי איתו לשתות בירה, ישבנו, דיברנו רגיל כאילו כבוד בין כאילו אבא לבת כאילו שאני יוצא איתה" (עמוד 94 שורות 15-17). מ' גם העידה כי שמעה על האירוע בבית ברחוב ד' מאימה של ב' שאמרה לה שהנאשם הציע לב' לשתות משקה אלכוהולי והיא סירבה, ולאחר מכן ישב על כורסה וחשף את איבר מינו בפניה, בעת שהקטינה ישנה (עמוד 165 שורות 13-27. עמוד 166 שורות 1-9). בחקירתה הנגדית, הקטינה הבהירה שהריב עם אִמָּהּ לא היה הסיבה להגשת התלונה אלא שהיא חשה תמיכה מצד מנהלת בית הספר וד' (עמוד 76 שורות 20-24 ושורות 31-34). בא כוח הנאשם הטיח בקטינה שהייתה לה מוטיבציה לתלונה כוזבת על מנת להזיק לאִמָּהּ. הקטינה השיבה שאילו רצתה להזיק לאִמָּהּ אזי לא היה טעם בהגשת תלונה כנגד הנאשם שכבר היה באותו מועד גרוש מאִמָּהּ, אלא דווקא בהגשת תלונה נגד החבר הנוכחי (עמוד 78 שורות 1-33). הקטינה הוסיפה שאת התוספת שאין לה שום סיבה או מוטיבציה לשקר הוסיפה מיוזמתה כדי להבהיר את הדברים (עמוד 79 שורות 1-7). עדות מנהלת בית הספר בו למדה הקטינה עוד הובאה לעדות גב' נ' א' ב' מנהלת בית הספר בו למדה הקטינה, שעדותה שופכת אור מזווית נוספת ותומכת אף היא בגרסתה של הקטינה. המנהלת הכירה את הקטינה, ותיארה אותה כמי שהגיעה לבית הספר עם חוויית כישלון בבית הספר היסודי, אולם תוך זמן קצר סיימה את המחצית הראשונה, ואת סוף השנה כתלמידה מצטיינת, וזכתה אף לתעודת הצטיינות. המנהלת העידה שערב אחד קיבלה הודעה מהקטינה שביקשה לדבר איתה. למחרת בבוקר הגיעה הקטינה, "ואז היא אמרה שהיא צריכה לספר לי משהו שקרה במהלך הרבה שנים, שהיא לא הרגישה בנוח, ולא מצאה את האדם הנכון עד היום לספר לו ממערכת החינוך, ושהיא מרגישה מאוד קרוב לספר, ואז למעשה היא התחילה לספר את כל מה שהיה" (עמוד 227 שורות 30-34). בהמשך ובחקירה נגדית הבהירה שהחשיפה היתה איטית ומדורגת: "כשאתה מגיע לספר משהו כזה למישהו שלא חשפת אף פעם מן הסתם אתה לא תבוא, ותספר את זה ישר. ... היא סיפרה על הכלבה, שהיה להם ריב שהיא רצתה שרק היא תוריד אותה, והיא לא רצתה להוריד, משהו שהוא לא ממש מה שנקרא קריטי, ומשם היא התחילה לספר את הסיפור" (עמוד 233 שורות 22-27). עוד הוסיפה המנהלת: "כששאלתי את א' מה הוא [הנאשם] עשה היא הייתה נבוכה לספר אז היא אמרה לי 'כמו שאנסו את אמא שלי ככה הוא עשה לי'" (עמוד 233 שורות 30-31). המנהלת הוסיפה ופירטה בחקירתה הראשית שהקטינה סיפרה לה "שמגיל 4 היא הוטרדה על ידי בן הזוג של אמא שלה שהוא היה מגיע אליה, נתחיל מזה שהיא הבינה שזה לא נכון בגיל 12 בשיעורי חינוך מיני בבית הספר היא הבינה בעצם אז שמה שקרה לא היה תקין, ואז היא התחילה לעבד את זה עם עצמה, ולהבין שכל מה שקרה לה כל השנים לא היה נכון. היא סיפרה שבלילות הוא היה נכנס אליה לחדר, נוגע בה, חושף את איבר מינו בפניה, והיא אמרה שזה גם היה קורה, היא הייתה גרה ברוסיה אצל הסבתא, וזה היה גם קורה בבית של הסבתא כשהם היו מגיעים לביקור הוא והאמא, וכשהם הגיעו לארץ זה המשיך. הם עלו לארץ בגיל 9, וזה המשיך עד גיל 12-13" (עמוד 228 שורות 3-11). המנהלת גם העידה על מצבה הנפשי הקשה של הקטינה כאשר ליוותה את הקטינה ל"בית לין" שם הוגשה התלונה: "[שם] היה לה מאוד קשה, זאת הפעם הראשונה שהיה לה מאוד קשה. זאת הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה, ויצאה נסערת. בכל הפעמים היא הייתה מאוד מאוד חזקה. בכל השיחות, כל הזמן, כל הזמן היינו בקשר, אבל יותר ממה שקרה היא שמרה על עצמה, ולא חשפה בפניי" (עמוד 228 שורות 17-21). על מצבה הנפשי של הקטינה העידה המנהלת שעובר להגשת התלונה הייתה הקטינה מגיעה לבית הספר באופן רציף, "...הייתה נוכחות מלאה, ילדה נעימה, מדהימה, חכמה, אינטליגנטית. אחרי שהמקרה קצת נחשף היו לה ימים שהיא פחות באה, ולאט לאט חזרה לעצמה, וסיימה את השנה שוב עם תעודה מצטיינת. ילדה מדהימה, אחראית, בוגרת, עובדת" (עמוד 229 שורות 8-16). מנהלת בית הספר ידעה להעיד גם על האקלים בבית, ועל היחס לקשר המורכב של הקטינה עם אִמָּהּ: "אני יודעת שבבית היה המון אלכוהול. היא [הקטינה] סיפרה במיוחד שבן הזוג היה משתכר המון, וגם האמא, אבל בן הזוג יותר. וגם אחרי זה שהיו מגיעים אנשים הביתה, בני זוג שהיא לא הייתה מכירה היה הרבה אלכוהול, היא הרגישה לא מוגנת בבית. לא היה שום דבר אחרי זה, אבל בתחושה שלה היה חוסר מוגנות בבית. היו ריבים מול האמא סביב מה שהיא צריכה לעשות בבית, איפה האמא, ואיפה הילדה, היה קצת בלבול לגבי מה האחריות שלה, וא' ידעה לעמוד כנגד האמא, היו הרבה ריבים סביב הדבר הזה. ..." (עמוד 229 שורות 20-27). עניין נוסף עליו העידה המנהלת הוא היעדר התמיכה של אִמָּהּ של הקטינה לאחר שזו חשפה בפני המשפחה את האירועים: "גם האמא, וגם הסבתא ביום שהיא חשפה היו ממש נגדה. לקח זמן עד שהם הבינו בעצם מה היה, והיא הרגישה שאין אף אחד איתה. האמא הייתה ממש נגדה היא לא האמינה שזה מה שהיה, ולאט לאט הם היו איתה. היחסים עם א', ועם האמא כל הזמן היו מאוד מאוד מורכבים" (עמוד 229 שורות 30-33). עם זאת, בהמשך המנהלת הבהירה שעם הזמן, קיבלה הקטינה את התמיכה (עמוד 230 שורה 1). מנהלת בית הספר גם העידה כי הקטינה שיתפה אותה בכלליות ביחס לשני אירועים נוספים, זה שבאישום הראשון, "היא שיתפה אותי שהיו 2 חברות. בת אחת של חברה של האמא שהייתה ישנה אצלם, והיא נפגעה גם, ועוד". ולשאלת בית המשפט אם זו אמרה כיצד נפגעה, השיבה מנהלת בית הספר והעידה: "כמו שהיא [הקטינה] שמרה על עצמה מול הסיפור היא אמרה רק שהוא [הנאשם] נגע, ועשה דברים לא נעימים, ושלא אמורים לעשות.". ובהמשך, לגבי החברה הנוספת העידה מנהלת בית הספר: "שגם הוא נגע בה בלילות שהייתה ישנה אצלה, ושהאמא גם סיפרה לאמא של החברה, והן החליטו להסתיר את זה, ולא להתמודד עם הדבר" (עמוד 230 שורות 4-24). גם בחקירתה הנגדית חזרה על הדברים כי הקטינה שיתפה שנפגעה מינית מגיל צעיר בבית הסבתא בחו"ל והאירועים נמשכו גם כשהגיעה ארצה: "היא ציינה שזה היה חוזר, ונשנה, ושהיא הבינה רק בגיל 12 שכל מה שהוא עשה לה בכל השנים היה לא נכון" (עמוד 232 שורות 11-14). המנהלת גם הבהירה בחקירה הנגדית שלא שמעה פירוט מלא של הפגיעות, וכי לא ביקשה מהקטינה לפרט על אופן הפגיעות אלא כי הקטינה שיתפה אותה כי האירועים היו רבים, ולאורך שנים: ".... אבל על כמות הפעמים היא כן שיתפה שזה היה הרבה פעמים, ולאורך שנים, וזה היה משהו שחוזר, ונשנה" (עמוד 233 שורות 32-34). המנהלת אישרה בעדותה במסגרת החקירה הנגדית, כי בהתאם לסדר הדברים הכרונולוגי, הקטינה דיברה איתה לראשונה ולאחר מכן הקטינה שוחחה עם העובד הסוציאלי של בית הספר. מנהלת בית הספר הוסיפה והעידה, כי היא לא סיפרה לעובד הסוציאלי דבר וכי הקטינה היא זו שנפגשה איתו, לאחר שמנהלת בית הספר שאלה את הקטינה אם היא מעוניינת בכך. מנהלת בית הספר העידה כי היא לא נכחה בפגישה בין הקטינה לבין העובד הסוציאלי של בית הספר (עמוד 232 שורות 28-34. עמוד 233 שורות 1-2). הנה כי כן, עדותה של המנהלת תומכת בגרסתה של הקטינה. הן ביחס למצבה הנפשי, הן ביחס למצב המורכב בביתה עם אִמָּהּ מ', וכן בעדותה על הפגיעות שעליהן שמעה מהקטינה ישירות. עדותו של העובד הסוציאלי בבית הספר גם מר א' ס', מי שהיה עובד הסוציאלי בבית הספר העיד בבית המשפט בתמיכה לגרסתה של הקטינה. העו"ס העיד שבמסגרת תפקידו בבת הספר הוא מטפל בתלמידי בית הספר והוא מכיר את התלמידים "ברמה כזו או אחרת" (עמוד 195 שורות 8-11), והעיד שלא הכיר את הקטינה במסגרת טיפולית אלא כללית: "[לא היה] בתהליך טיפולי איתה לפני האירוע שקרה" וסיפר כי ידע שמדובר ב"תלמידה מצטיינת, תלמידה שאין איתה שום בעיות התנהגות, או משהו שמחשיד, או מדאיג", והוא נכנס לתמונה ביחס לאירועים רק לאחר שיחתה של הקטינה עם המנהלת (עמוד 195 שורות 13-17). העו"ס העיד בחקירתו הראשית, כי לאחר שהקטינה סיפרה למנהלת "פרטים ראשוניים", כלשונו, מנהלת בית הספר ביקשה ממנו לשוחח עם הקטינה ובהסכמתה "נפגשנו לשיחה קצרה כדי שהיא תסביר לי בקווים כללי[י]ם מה הסיפור במשפחה". העו"ס העיד כי הצוות החינוכי ביקש למצוא פתרונות במצב זה, ומאחר שסברו שהקטינה אינה מתאימה למסגרת חירום, יציאה מהבית לביתו של ד' לפרק זמן קצר היתה פתרון נכון יותר "[שהקטינה] תישאר כמה ימים אצל בן הזוג שלה כי זה משהו שכבר היה בעבר, לא יעורר איזשהו מתח בתוך המשפחה, ובעיקר לא רצינו לערער יותר מדי את המצב הרגיש בבית, כי מדבריה [של הקטינה] נאמרו דברים מצד האמא על כך שהיא עלולה לפגוע בעצמה, וכו'. אנחנו לא רצינו, רצינו לשמור עליה, כמה שיותר לדאוג שהיא לא תיחשף" (עמוד 196 שורות 8-13). העו"ס העיד שלמעשה השיחה של מ' עם הקטינה הכניסה אותה לסערת רגשות, לאחר שאִמָּהּ אמרה לה שאם היא תפנה למשטרה אזי היא תפגע בעצמה: "אחד הדברים היחידים אולי אפשר לומר באותו הרגע שקצת הסעירו את א' הייתה האמירה של אמא שהיא תפגע בעצמה במידה והיא תספר את הסיפור כפי שהיא התחילה לספר". (עמוד 196 שורות 16-18). העובד הסוציאלי העיד, כי לבקשת הקטינה, בן זוגה ד' נכח בשיחה ביניהם, שם היא שיתפה "שלפני מספר חודשים היא פתחה את הנושא מול המשפחה, מול אמא, ואח שלה שזה יצר בעיקר מתח, והתנגדות מצד האמא" (עמוד 196 שורות 24-26). העו"ס הוסיף בחקירתו הראשית, כי הקטינה סיפרה לו על כך שהנאשם "פגע בה במספר מקרים, היא לא שיתפה לפרטי פרטים, לא בשלב הזה, וגם ידעתי שבגלל שהיא הולכת עכשיו להיכנס לתהליך ארוך, ולשתף שוב, ושוב, אז אמרתי הפרטים הספציפיים של האירועים עכשיו פחות חשובים, מה, הכותרת היא פגיעות מיניות כמובן. גם השיח הוא שיח שהיה מרומז, תחשבו על הסיטואציה. היא לא מכירה אותי באופן אישי, היא באה, ומנסה לפתוח משהו אז הכל כזה נאמר בזהירות רבה" (עמוד 196 שורות 28-34). העו"ס אישר שהקטינה אמרה לו שהנאשם פגע בה "אני זוכר שהיא אמרה שהאב החורג פגע בה במספר הזדמנויות שהנושא הזה עלה בתוך המשפחה מספר חודשים לפני אותה תקופה, אני חושב שזה היה בחורף", תוך שהקטינה מספרת על המתח שהדברים יצרו בבית ואצל הקטינה: "שיתפה שזה יצר מתח בתוך הבית, היא שיתפה שיום לפני כן היא רבה עם אמא, וכשהיא אמרה לה שהיא תלך ותפתח את הנושא הזה מול משטרה, או תפנה למשטרה אמא אמרה שהיא תפגע בעצמה, כנראה היה ויכוח סוער, היא יצאה, ומאז היא לא חזרה הביתה. זה היה המידע הראשוני שקיבלתי." (עמוד 197 שורות 13-17). העו"ס גם סיפר שהקטינה סיפרה לו – באופן כללי וללא פרטים - שהיו מספר מקרים בעבר, בהם הייתה סיטואציה ממנה נפגעה גם חברתה, הבגירה ממנה "זה המקרה היחידי שאני זוכר שנאמר, שהיה עוד מישהו נוכח" (עמוד 198 שורות 29-33. עמוד 199 שורות 1-24). על אף חקירה נגדית ארוכה עמד העו"ס על הדברים באופן מקצועי וחזר על הדברים כפי ששמע אותם מהקטינה וכפי שהיו, ועדותו לא נסתרה כלל. גם עדותו המהימנה של העו"ס תומכת בגרסת הקטינה. טענות ההגנה כלפי עדי המאשימה ההגנה עתרה בסיכומיה שלא ליתן משקל לעדויות האמורות ואעמוד על הטעמים המרכזיים שנטענו: נטען שעדויותיהם של המנהלת והעו"ס הן בבחינת עדות שמיעה שאינה קבילה; לשיטת ההגנה המנהלת הוצגה כעדה מהימנה לאור תפקידה, אולם לטעמה של ההגנה היא שינתה גרסתה ומסרה פרטים שונים מאלו שמסרה במשטרה. בנוגע לעדותו של העו"ס, נטען שעל אף שהוצג עד מהימן עדותו מתבססת על דברים ששמע מאת המנהלת ולא מהקטינה עצמה. ביחס לשני העדים אציין שעשו רושם מהימן וכי לא ניסו ליצור מצג כאילו דבריהם מוטים, אלא ציינו את העובדות כפי שהיו. שניהם – וכל אחד בנפרד שוחחו עם הקטינה ושמעו ממנה פרטים על הפגיעות באופן מפורט יותר או פחות. כך גם הציגו את הדברים. שניהם התרשמו ממצוקתה הנפשית בעת ששיתפה את הדברים ובתקופה לאחר מכן, והתרשמתי שהדברים נאמרו על ידם באופן זהיר, מדוד ואחראי. ביחס לטענה כי כביכול פרטים בעדותה של המנהלת שונים מאלו שנמסרו על ידה במשטרה, מאחר שלא הונחה לפנינו הודעתה במשטרה, לא ניתן ללמוד על אי דיוקים שכביכול נמצאו בדברים, אולם בזהירות המתחייבת אציין שגם מהאמור בסיכומי ההגנה לא ניתן ללמוד כי המנהלת שינתה דברים, אלא פשוט אמרה אותם באופן שונה, ולא חֲזָרָתִי, אולם מהותם ועיקרם זהים. טענת ההגנה שאין לקבל את עדותו של ד' מאחר שהיא - לשיטת הנאשם - עדות מפי השמועה, הרי הוא זה שדחף את הקטינה למסור את התלונה, וההגנה סברה שלכאורה דקלם את הדברים שמסר במשטרה, ובהיעדר סטייה מהודעתו, הרי לטעמו של הנאשם "אין ספק שהוא למד בעל פה" את עדויותיו במשטרה. התרשמותי מד' שונה; עדותו הייתה קוהרנטית וברורה. ד' לא השחיר את הנאשם, אלא ציין כי כיבד אותו כאביה של בת זוגו והיה נוהג לשתות איתו בירה (עמוד 94 שורה 16). התרשמתי שמחויבותו של ד' היא כלפי הקטינה ולכך שיש לפנות לרשויות במצב דברים שכזה, ולא מטעמים אחרים. הרושם החיובי והמהימן שעשה עלי ד', קיבל חיזוק של ממש מדבריה של המנהלת בקשר אליו, שאותו הכירה מתקופת לימודיו כתלמיד שלה, ותיארה את ד' כ"מדהים, אחראי, ובוגר", כלשונה (עמוד 235 שורות 29-32). לא מן הנמנע שניסיונו של הנאשם לפגוע במהימנותו של ד' נובעת מתחושתו שד' הוא מחולל התלונה, הוא זה שהאיץ ודרבן את הקטינה להגיש את התלונה, ואילולא ד', הוא לא היה נמצא תחת כתב אישום זה. עם זאת, מאחר שעדותו של ד' קוהרנטית ומשלא נסתרה בחקירה נגדית, בחר הנאשם לומר שגרסתו מדוקלמת. מכל מקום לא נמצאת לפניי הודעתו במשטרה של ד' על מנת לבחון האם היא מדוקלמת אם לאו, אולם גם מעיון בנטען בהקשר זה בסיכומי ההגנה, התרשמתי שדווקא מדובר בגרסה עקבית ולבטח לא ניתן לומר שהיא מדוקלמת. לשיטת הנאשם גם עדותו של י' היא עדות מפי השמועה שאין לקבלה, ולשיטתו היא אינה שופכת אור על טענות ההגנה וקושרת את הנאשם לעבירות בהן הואשם. לשיטת הנאשם גרסתו של י' דווקא מחזקת את טענות ההגנה כי הנאשם מעולם לא נכנס לחדרה של הקטינה בעודו ערום, וכי הקטינה הייתה בכפר ערבי. בכבוד הראוי – עדותו של האח י' מחזקת את גרסתה של הקטינה תוך שהוא מספר את ששמע ממנה, התרשם ממצבה הרגשי, ועצם העובדה שמאחר שהמעשים נעשו כשלא היה אף אחד בבית, הרי העובדה שי' לא ראה את הנאשם נכנס לחדר כשהוא עירום, לא סותרת את דברי הקטינה עצמה אלא דווקא מחזקת את מהימנות העד י' שלא העליל על הנאשם, ולא ניתן לקבוע מעדותו של י' ממצא לפיו הנאשם לא נכנס לחדרה של הקטינה, מאחר שלא היה בבית ולא ראה את הדברים בעיניו שלו. ביחס לנטען על ידי הנאשם בקשר לאותו כפר הערבי כביכול – נדמה שהמדובר בטענה שאינה עניינית, חסרת יסוד עובדתי ושנועדה להכפיש ולהשחיר את הקטינה, ולעניין זה אדרש בהמשך. סיכומו של דבר, יש לומר שלא מצאתי את נימוקיה השונים של ההגנה ככאלה השומטים את הקרקע תחת העדויות השונות שמחזקות את גרסתה של הקטינה. סיכום ראיות המאשימה לסיכום: עדותה המהימנה של הקטינה ביחס למעשים ולפגיעות המיניות שמבססים את העובדות שנטענו בכתב האישום, יחד עם דבריה בעניין הקושי לחשוף את מעשי הנאשם, אותו ראתה כאב לכל דבר ועניין, והמצוקה שחוותה בביתה, לצד העדויות הנוספות שהובאו על ידי המאשימה מחזקים את גרסתה של הקטינה ונותנים ביטוי להלך הרוח, לתחושות, לקשיים ולדברים ששיתפה אותם הקטינה. תגובתה של מ' מלמדת עד כמה הייתה מורכבת מערכת היחסים עם הקטינה וכי איומיה בפגיעה עצמית הקשו על הקטינה לחשוף את הפגיעות, ואכן הקטינה המשיכה לנהוג כרגיל פרק זמן נוסף של מספר חודשים עד שסיפרה את הדברים לאנשי החינוך, שהתרשמו גם הם, כפי שאף התרשם ד' מהמצוקה הרבה של הקטינה, משל היו שלושה אלה עבור הקטינה נקודת אור בעלטה. גרסת הנאשם הנאשם נחקר במשטרה פעמיים (ת/1א – ת/1ו), בימים 26.3.23 וביום 30.3.23 בשעה 11:30; ביום30.3.23 בשעה 14:00 נערך עימות עם הקטינה (ת/1ז-ת/1ט). הנאשם העיד בבית המשפט ביום7.5.2024 . בנוסף העידה מטעמו בתו, א'.פ'. לאחר ששמעתי את הנאשם, ולאחר שבחנתי את הראיות השונות הגעתי למסקנה לפיה בגרסת הנאשם בבית המשפט נותרו פערים בלתי מוסברים, שאינם מתיישבים עם הראיות, עם עדויות נוספות בתיק, וגרסתו כי לא היו דברים מעולם. עדות הנאשם לקתה במהימנותה באופן שלא ניתן לאמצה, ולו בדוחק רב. אמרות הנאשם במשטרה וגרסתו בבית המשפט חקירתו הראשית של הנאשם הנאשם העיד בחקירתו הראשית, כי עד למעצרו עבד בתור איש תחזוקה, כי הכיר את אִמָּהּ של הקטינה בשנת 2010 בישראל, הם התחתנו במולדובה בשנת 2012 (נישואים אזרחיים) והם היו נשואים עד לשנת 2022 (עמוד 252 שורות 19-34. עמוד 253 שורה 1). הנאשם העיד בחקירתו הראשית, כי מנישואיו הראשונים יש לו שתי בנות ובן אחד, וכי אין לו ילדים מאִמָּהּ של הקטינה (עמוד 253 שורות 2-5). הנאשם אישר שמערכת היחסים שלו עם הקטינה כמי שהייתה עבורה כבת, כפי שאמר במשטרה: "האמת כמו בת אני גידלתי אותה מגיל קטן. וכאילו חינכתי אותה ונתתי כל מה שיכולתי לתת כי הם גרים במולדובה שזה מדינה ענייה יחסית, והיא הייתה גרה בלי אימא בלי אבא, שאני קיבלתי אותה היא הייתה כמו בת שלי, אמרתי לה לגרושתי שזו הבת שלי וגם ילדים שלה זה הילדים שלי אין הפרדות בינינו. וככה היה עד היום האחרון עד עכשיו אותו דבר אני אומר זה ילדים שלי אין אחר" (עמוד 253 שורות 20-28). הנאשם אמר כי היה קשה לחנך את הקטינה וכי היה צריך להתחיל לחנכה בישראל: "כאילו חינוך קשה היה בשבילה לחנך אותה כאילו בארץ ישראל, היא לא קיבלה חינוך כמו שצריך שם בכלל אז אנחנו התחלנו מחדש איתה. איך שיכולתי יכולתי אבל לפעמים לא חוזרת מבית ספר מתקשר איפה את אני אצל חברה, בסדר, מחכים לא באה, פתאום היא באה הביתה, או בלילות בכלל אומרת אני יוצאת לחברה, אין בעיה תצאי אבל אני צריך את הטלפונים של אימא שלה של החברה ושלה ואיפה תהיי עד איזה שעה עד 11 וחצי. אין בעיה תצאי, יוצאת מתקשרים ב-11 וחצי איפה את אני בגינה, איזה גינה? אבל 11 וחצי את צריכה לחזור הביתה, לא חוזרת. מה אני עושה? אני לוקח אופניים נוסע ישר לגינה איפה שהיא צריכה להיות כאילו, לא נמצאת, אני חוזר הביתה לא באה. ככה לפעמים," (עמוד 253 שורות 29-34. עמוד 254 שורות 1-8). הנאשם העיד בחקירתו הראשית, כי כאשר הקטינה הייתה בת 13 לערך, היא הייתה שבה אל הבית בשעות מאוחרת (כלשון הנאשם: "מאוחרות, לפעמים עד 2 בלילה הייתה מחפש אותה," "זה גיל 13 משהו כזה, לפני") (עמוד 254 שורות 9-12). צריכת אלכוהול הנאשם העיד כי שתה "די הרבה אלכוהול", לפחות ב"5 שנים. 6 שנים." האחרונות, כאשר ביחס לתקופה שקדמה לכך העיד כי "קצת, לא הרבה אבל שתיתי" (עמוד 257 שורות 5-19). בשלב זה, הנאשם התבקש להבהיר ואמר ש-20 בקבוקי בירה של חצי ליטר ביום זה "הסביר", והרבה יכול להיות 50-40 בקבוקים ביום (עמוד 257 שורות 20-33). במהלך החקירה הראשית השליך את צריכת האלכוהול המופרזת שלו על בת זוגו, מ': "כן, יכול להיות אני התחלתי בגללה כי אז אני שותה ואז אני מתיישב איתם מתחיל לשתות גם. היא שותה, אני בא הביתה הם שותות עם חברות פתאום יום אחד אני בא גברים יושבים שותים גם, אני לא מכיר אותם. יושבים שותים אני בא ב-7 ככה בערב, יושבים. לא פעם ראשונה לא פעם אחת מקרים ככה מלא. אחרי זה נשארים לישון, כמו מעברה אני לא אוהב את זה, זה לא טיפוס שלי אני לא אוהב שנכנסים זרים ויושנים עוד, עם הנשים שלהם כאילו ישנים במי[ט]ה שלנו, לא במיטה שלנו, בסלון בכורסא. זהו, זה לא פעם אחת היה הרבה פעמים היה דברים כאלה שבאים שותים ונשארים אי הראש שלי אני הולך למיטה וישן, זהו לא רוצה להיות איתם" (עמוד 258 שורות 6-15). הנאשם ביקש להציג התנהלות משפחתית מקובלת בו אב נותן לילדיו כספים ומתנות: "... אני תמיד הייתי נותן לכל הילדים לא רק א' לכל הילדים שגדלו אני נותן, יוצא נותן, כמה? 50 שקל 50 שקל או שבבוקר אין אוכל בבית אז א' הייתה מבקשת אבא תן כסף לסנדוויץ אני נותן כי אין סנדוויץ לא מכינה אז קונה סנדוויץ בדרך זה הכל, זה כל הכסף שהייתי נותן, ומתנות" (עמוד 258 שורות 28-33. עמוד 259 שורות 1-2). לחיזוק עמדתו הנאשם אף ביקש לציין שלאחר שעזב את הדירה המשותפת ועבר לדירה אחרת, הקטינה הייתה באה לביתו מספר פעמים בשעות אחר הצהריים לצורך ניקיון דירתו והוא היה משלם לה על כך (עמוד 260 שורות 3-9). משנשאל הנאשם מדוע הקטינה תעליל עליו, אמר "אין לי מושג למה זה", ובהמשך העלה השערה לאחר שהחלה לצאת עם ד' ("אולי שהתחילה חברות עם ד' אני חושב"), וזאת מאחר שמ', אִמָּהּ של הקטינה, והוא לא קיבלו אותו בתור בן זוגה של הקטינה בשל פערי גיל בינו לבין הקטינה - "הוא היה בן 18 היא בת 13. איזה כל אבא יכול לקבל את זה שהיא יוצאת עם הזה? אנחנו התנגדנו כל הזמן היא הייתה בורחת וזהו יוצאת הלילה לא מעניין אותה איפה היא לא אומרת. זהו" (עמוד 260 שורות 21-30). הנאשם התבקש לתאר בחקירתו הראשית את תפקודה הלימודי של הקטינה בתקופה שקדמה ללימודיה בתיכון. הנאשם השיב "לא כל כך טוב", ובהמשך פירט כי הייתה מאחרת "ולימודים לא הייתה בלימודים לא יכלה לא יכלה ללמוד". לשאלת בית המשפט לפשר התיאור, השיב כי הקטינה לא הייתה ישנה מספיק בלילות והוסיף "צריך להרים אותה לבית ספר עם צעקות אז מה זה. קשה. קשה." (עמוד 260 שורות 31-34. עמוד 261 שורות 1-7). כאשר הנאשם התבקש לספר על היחס שקיבל במשטרה, הנאשם תיאר אותו כיחס שלילי והעיד: "לא טוב, אני קיבלתי השפלה, אני לא ציפיתי לדברים כאלה שיגידו עליי. אני בן אדם כל אחד יכול לשאול איך אני בן אדם אמרו לי אתה אבא לא טוב, אני שתקתי, אתה אנס אני שתקתי אבל עד כמה אפשר ככה להגיד אני בן אדם שזבוב לא יכול לנגוע לא יכול זה פתאום אליי התחיל לדבר ככה בצעקות. אמרתי סליחה אל תצעק בבקשה עליי אל תצעקו בקיצור. אמרתי זה לא, לא נעים היה לי אמת" (עמוד 261 שורות 13-19). הביקורים במולדובה אמנם בחקירתו הנגדית הנאשם נשאל על מולדובה, אולם סברתי שאין להידרש לעניין זה אלא בצמצום, ולציין שהנאשם ציין שבעת הביקור היה ישן עם מ' במקום בו התגוררה הקטינה באותה עת, וכי הקטינה לא ישנה איתם, כי היו מיטות רבות והקטינה הייתה באה למיטה כל אימת שרצתה לחבק את אִמָּהּ (עמוד 261 שורות 25-34). דבריו אלו של הנאשם בבית המשפט לא עולים בקנה אחד עם אמירותיו במשטרה שהקטינה הייתה ישנה בין הנאשם לבין אִמָּהּ (ת/1 ג מסמך 3, שורות 9-13 ועמוד 5 שורות 25-26), כפי שציינה גם הקטינה. במסגרת חקירתו בבית המשפט הנאשם הכחיש כי נסע עם הקטינה "מדי פעם למכולת", והוסיף כי אף פעם לא היה לו רישיון נהיגה, (עמוד 264 לפרוטוקול שורות 15-30), אולם גם דברים אלו לא עולים עם האמור במשטרה ת/1 ג' עמוד 10 שורה 23 עד 24, שם הנאשם אישר "נסענו למכולת להביא דברי להביא זה כן ממתקים לקנות הביתה אוכל נסענו כן". בעדותו עומת עם דברי הקטינה שאמרה שהיו מקרים בהם שניהם נסעו ברכב לקנות ממתקים והנאשם היה מפשיט אותה, כאשר הנאשם השיב בשלילה. כך גם עומת עם דברי הקטינה: "היא אמרה שהיית נוסע איתה היית אומר לה לעבור למושב האחורי אומר לה להוריד את המכנסיים את התחתונים מפשיט את עצמך נוגע בחזה שלה ובאיבר המין שלה מלקק את איבר המין שלה עם הלשון ואומר לה לנשק את איבר המין שלך והיא לא הסכימה ומה עוד היית אומר לה? שזה סוד בין אבא לבת, שמענו כאן שהמערכת יחסים שלכם הייתה מאוד קרובה אתה ראית בה בת נכון?". הנאשם השיב בעדותו: "לא היה דבר כזה", (עמוד 266 שורות 18-34) ובהמשך (לשאלת באת כוח המאשימה): "סודות בינינו? לא היה סודות אין שום סודות...." (עמוד 267 שורה 5). המעשים בבית ברחוב ד' בחקירת המשטרה הכחיש הנאשם את האירוע בבית ברחוב ד' כשחשף את איבר מינו בפני הקטינה וחברתה, ב' במהלך החקירה הנגדית אישר הנאשם שלאחר האירוע פגש את החברה ב' ברחוב, וזו הפנתה אליו אצבע משולשת (עמוד 295 שורות 1-4), הסברו לכך היה ש"הקשר איתה [עם החברה] היה טוב כאילו איתם היה טוב אז אנחנו בצחוקים כמו חבר שלה היא עושה דברים כאלה, זה מה שהיה" (עמוד 295 שורות 19-20), אולם על אף זאת הופתע מהתנועה הפוגענית (עמוד 271, שורה 12, 273 שורה 14). הנאשם הכחיש שחשף את איבר מינו בפני הקטינה וב'. הנאשם הכחיש גם כי זו הסיבה לתנועה של האצבע המשולשת. למרות שהנאשם עומת עם גרסתו במשטרה שם אישר שהוא היה ישן בלי תחתונים וקם בלילות למטבח, עם חלוק או חולצה וכך יכול להיות ששתי הקטינות ראו את איבר מינו (ת/1ד), הנאשם בחר שלא להסביר את הסתירות בין שתי הגרסאות. בכל הנוגע למעשים בבית ברחוב ה' הנאשם שלל את כלל האירועים שנטענו על ידי הקטינה. כל שטען הוא שהיה נכנס לחדרה על מנת להעיר אותה, מאחר שאִמָּהּ הייתה יוצאת לעבודה מוקדם בבוקר, ואז יוצא מהחדר (עמוד 274 שורות 17-24). בקשת הנאשם למסאז' הנאשם הכחיש כי בהזדמנות אחרת, בחדר שלו ושל אִמָּהּ של הקטינה, ביקש מהקטינה מסאז' תמורת תשלום. בהמשך הסביר כי ביקש: "לא מסאז', ביקשתי שהיא תדרוך על הגב שלי כי הגב אצלי לפעמים נתפס אז לא יכולתי לקום צעקתי לה תעשי תדרכי עליי. והיא דרכה עליי אני הייתי על הבטן היא דרכה עליי כמה דפיקות עשתה לי השתחרר לי הגב וזהו היא הלכה לבית ספר". לאחר מכן הבהיר כי האמור התרחש "על הספה מיטה" (עמוד 275 שורות 20-29). הנאשם הכחיש את כל האירועים הנוספים עליהם סיפרה הקטינה בשלב בו עיסתה אותו לבקשתו (עמוד 276 שורות 5-10). התנצלות הנאשם בעל פה במסגרת הודעת הקטינה במשטרה וכן בעדותה, סיפרה שהנאשם ביקש ממנה סליחה לאחר אותו מפגש בבית בו חשפה את המעשים בפני בני המשפחה (ת/1 ג' עמוד 29 שורה 25. עמוד 276 לפרוטוקול שורות 11-24). הנאשם התבקש בבית המשפט להבהיר פשרה של אותה בקשת סליחה מהקטינה: "גם סליחה וגם זה ביקשתי למה," ולאחר מכן: "אמרתי תודה על הכל והלכתי" (עמוד 276 שורות 25-27). לאחר שהתבקש להבהיר תשובה סתומה זו אמר: "סליחה אני לא אמרתי סליחה לא יודע על זה שאני אולי לא טוב הייתי לכל המשפחה כי כבר התנתקו ממני ברגע זהו כאילו זה אנחנו כסאח איתך ומתנתקים איתך" (עמוד 276 שורה 31-33). ובהמשך אמר - "אמרו לי שאתה כאילו אתה אנס צעקו עליי ונתן מכה נתן לי ילד אני בהלם הייתי, אני לא יודע מה להגיד מה לענות" (עמוד 277 שורות 3-4). הנאשם מפרט כי הטיחו בו כי הוא אנס את הקטינה ולא ידע מה לענות להאשמות אלו. כאשר הנאשם עומת עם כך שדבריו אלו אינם מתיישבים עם תגובה של אדם שמוטחים בו דברי שקר, ענה "אני לא יודע על מה סליחה" ובהמשך: "כי אני תמיד אומר סליחה על כל דבר שעושה סתם עושה משהו" (עמוד 277 שורות 8-14). לא זו בלבד שלא אמר לבני המשפחה שהדברים שמטיחה בו הקטינה אינם נכונים, הרי הנאשם אמר שפשוט ביקש סליחה; "לא עשיתי כלום. הם עשו לי כאילו באו אליי התנפלו עליי הרביצו לי?".... "אני אמרתי סליחה. אני לקחתי את זה על עצמי שאני סולח להם". לשאלת בית המשפט "סולח על מה?", הנאשם השיב: "על זה שהתנפלו עליי והרביצו לי. זהו." (עמוד 277 שורות 15-20). הנאשם טען שלא ביקש סליחה מהקטינה אלא: "[ז]ה לא נכון מה שאמרו זה לא נכון זה הכל סליחה ולהתראות" (עמוד 277 שורות 24-27). לשיטת הנאשם, כביכול ביקש סליחה מבני המשפחה שהוא מחליט לנתק איתם את הקשר בשל הטחת האשמות, אולם הדברים אינם מתיישבים עם דבריו במשטרה כי לאחר אותו ערב כולם המשיכו להיות בקשר ת/1 ג' עמוד 30 שורות 29 עד 30: "כן. כי אחרי זה שכל זה קרה הקשר לא התנתק" (עמוד 277 שורות 28-31), וכי "הלכתי אבל זה משפחה, לא יכול אני קשור יותר מדי הייתי קשור איתה. זה משפחה שגידלתי אני לא יכולתי לעזוב אותם, אני לא יכול באמת עד היום אני מכבד אותם ואוהב אותם באמת, לא יכול, קשה לי. אז אמרתי קשר היה לנו," (עמוד 277 שורה 32. עמוד 278 שורות 1-3). ניתנה לנאשם הזדמנות להסביר את המשך הקשר "אחרי שמעלילים עליך אומרים עליך סתם כאלה דברים". הנאשם השיב: "כי אני בן אדם ככה אני סופג הכל. זה הכל. הלב שלי טוב רחב אני מקבל הכל מפילים עליי לא נורא, אני אספוג" (עמד 278 שורות 4-6). תשובתו המתפתלת בבית המשפט, שאף אינה סבירה, אינה קוהרנטית ואינה הגיונית, היא גם לא מתיישבת עם התנצלותו הברורה בהודעתו משטרה כשסיפר על השיחה בבית: הנאשם מספר בחקירתו במשטרה (ת/1ג) כי י' צעק והתנפל עליו, כשהנאשם אומר שלא היה כלום, ואז אמר "אני זוכר שישנו אני אמרתי לא פגעתי בא' וזה הכל" (ת//1ג עמוד 29 שורות 14-15) ובהמשך גם אמר במשטרה – "אמרתי לא עשיתי כלום סליחה וזהו, יצאתי. אמרתי אני לא .. זהו ואז עזבתי" (ת/1ג עמוד 29 שורה 25). בקשת הסליחה עליה מדבר הנאשם בחקירתו במשטרה, חוזרת פעם נוספת גם במסגרת העימות עם הקטינה (מוצג ת/1ח) שם מטיחה בו הקטינה בשלב מסוים לאחר שהכחיש את ביצוע המעשים "הייתי מציעה להגיד את האמת ולבקש סליחה". כאן משיב לה הנאשם: "ביקשתי ממך פעם, גם פעם סליחה ... לא רציתי לפגוע בך בכלל" (ת/1ח עמוד 7 שורות 28). לשאלה מדוע ביקש סליחה השיב "על כל הדברים שיש לי בחיים שלנו. אני טוב ולא רע. יש אבות יותר גרועים" (שורות 32-33). כשעומת בבית המשפט עם התנצלותו במשטרה בחר הנאשם להתחמק וענה שלא ביקש סליחה "סליחה אני לא אמרתי סליחה לא יודע על זה שני אולי לא טוב הייתי לכל המשפחה" (עמוד 276 שורות 31-32). התנצלות הנאשם בכתב הודעת התנצלות נוספת ניתן למצוא בהודעת טקסט ששלח הנאשם לקטינה, וזאת לאחר שהמעשים נחשפו ועובר לחקירתו במשטרה. ההודעה הוגשה כת/22 ותרגומה לעברית ת/11. "[שם הקטינה] שלום אני רוצה לדבר איתך כנראה בפעם האחרונה. רק תקשיבי לי. תסלחי לי שהייתי רע אבל אני הייתי גם טוב אל תאשימי בבקשה את אמא בשום דבר מי שאשם זה רק אני, האשמה עלי, אם את הבנת תגידי אוקיי וזאת השיחה האחרונה בינינו בטלפון, הייתי רוצה לדבר איתך כמו שהיינו תמיד משפחה. אל תעשי מלחמות עם אמא ועם י' אני מבקש ממך בפעם האחרונה בחיים שלי יש שיר כזה אוי אמא איך אני התבגרתי תקשיבי לשיר הזה בבקשה א' אני מבקש ממך תעצרי בשביל אמא, י' [אחיך הגדול] תחשבי עליהם הם האחים שלך, משפחה שלך, בבקשה לא נשאר לי הרבה, ממה שאנחנו היינו חיים ביחד משפחה שלנו. זו הייתה משפחה שלנו. להתראות" בבית המשפט אמר הנאשם כי ההודעה הנ"ל היא התנצלות על כך ששהיה רע, "כמו כל אבא יש רע ויש טוב". והבהיר: "שלא מרשה לה לצאת בלילות קודם כ[ע]ל הביתה אני כך ודברים, זהו בבית אני מבקש לעשות דבר". (עמוד 278 שורות 28-34. עמוד 279 שורות 1-2). הנאשם גם התייחס לאמור בהודעה כי הקטינה לא צריכה להאשים את אִמָּהּ: "כי היא הייתה עם אמא רבה כל הזמן אני לא יודע על מה, על כל דבר. ואל תהיה אימא, כי אימא זה אימא אני אבא", "הייתי אבא עד הרגע עד אחרון". (עמוד 279 שורות 3-14),"שלא תהיי עם אימא, תהיי טוב איתה כי את נשארת איתה לא איתי". לאחר מכן: "לא יודע". בהמשך: "באמת לא יודע. אולי שלא נתנה חינוך כמו שצריך עד הסוף", "... אבל כאילו שלא תהיי עם אימא רע תהייה איתה טוב" (עמוד 279 שורות 16-24). הנאשם, גם לאחר שעיין בהודעת הטקסט בשפה המקורית ענה כי נשלחה לאחר שגילה שאִמָּהּ של הקטינה, שהייתה פרודתו באותה עת, הכירה אחר וכביכול היה נסער: "אני במצב הזה פה אני כתבתי גרושתי הכירה בן אדם גבר שאנחנו עוד היינו פרודים, לא התגרשנו", "אז הייתי קצת איבדתי את זה", (הנאשם הבהיר בעדותו בעמוד 280 שורה 6 כי מתכוון לאִמָּהּ של הקטינה), "אז קיבלתי קשה. קשה מאוד והיה לי מצב שאני כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. ואז א' היחידה שאני יכול לדבר איתה להגיד לה לפחות שתשמור על אמא שאני לא איתם כי רציתי להתאבד זה מה שרציתי בגלל כל מה שיצא על הראש שלי זה הכל ואז כתבתי לה כאילו מילים אחרונים, זהו זה מה שעשיתי" (עמוד 280 שורות 1-12). לשאלת בית המשפט מדוע הנאשם רצה להתאבד, הנאשם השיב: "כי האימא, גרושתי כאילו בגדה בי". בשלב זה בית המשפט תהה על דברי הנאשם לפיהם הוא סבור שאין להאשים את אִמָּהּ של הקטינה אולם הוא מפנה לנסיבות של בגידתה, והנאשם השיב: "כאילו אם אני הולך להתאבד אז אני כאילו מאשים את האימא כי היא,..." (מענה הנאשם נקטע) (עמוד 280 לפרוטוקול שורות 13-17). מענה הנאשם גם בעניין זה היה מבולבל, לא קוהרנטי, ונראה מתחמק ונועד להרחיקו מההודעה ומהתנצלותו כלפי הקטינה, כאשר כביכול הכעס והאכזבה מופנים כלפי מ', אולם ההודעה נשלחה דווקא לקטינה, לאחר שכעס עליה שישנה אצל ד' (עמוד 283 שורות 9-11, 14-17). הקטינה השיבה להודעת הטקסט של הנאשם: "על מה אתה רוצה לדבר בדיוק על מה שעשית לי ואני בטראומה? זה בסדר מה שעשית זה מעניין אותי? אני בטראומה עכשיו למה אתה חושב שכל הדברים שעשית לי לא יכניסו אותי לא יכניסו לי טראומה אל תשחק אותה מטומטם אתה חושב שאתה נוגע בילדה בכל המקומות האינטימיות שלה לא יכניסו אותה לטראומה? אה אתה יודע טוב טוב מה עשית אני לא צריכה להגיד לך" (עמוד 284 שורות 11-18). הנאשם התבקש להתייחס לכך, אולם הוא בחר להתחמק מהדברים ואמר שהקטינה לא כתבה אותם, אלא הניח שזה ד' (עמוד 285 שורות 12-14), ובהמשך, לשאלת בית המשפט מדוע שד' ישלח את הטקסט הזה ענה: "הוא כתב זה לא א'. אני בטוח" (עמוד 285 שורות 15-24). הנאשם אישר בעדותו כי, מבחינה כרונולוגית, כתב את הודעת ההתנצלות לאחר שהקטינה חשפה את הדברים בפניו, בפני י' ובפני אִמָּהּ (עמוד 287 שורות 30-34). התנצלות הנאשם במהלך עימות כאמור, במהלך העימות (ת/1ח) הקטינה אמרה לנאשם: "הייתי מציעה לך להגיד את האמת ולבקש סליחה" ותשובתו הייתה: "ביקשתי ממך פעם גם פעם סליחה" (ת/1ח שורות 24-26). ניתנה לנאשם ההזדמנות להבהיר הדברים בבית המשפט והוא אמר "הסליחה שלי שהייתי מבקש על זה שאני לא יכול להמשיך להיות בתור אבא כמו שהייתי אבא זה הכוונה שלי לא אחרת רק זה שאני לא יכול להמשיך לחיות עם הילדה לגדל אותה לחתם אותה ולצבא לשלוח הכל" (עמוד 286 שורות 12-22). התייחסות ספציפית בחקירה הנגדית לכוונה אובדנית של הנאשם הנאשם אישר כי אחרי חשיפת המקרה העלה בדעתו לשים קץ לחייו, ובהמשך הסביר: "לא, זה הכל ביחד היה המצב המשפחתי היה כבר לא כל כך טוב עם גרושתי אז הסברתי כבר את זה" (עמוד 288 שורות 3-4 ושורות 16-18). באת כוח המאשימה הפנתה ל-ת/1 ה' עמוד 10 שורות 23-24 וציינה כי הנאשם פגש את אִמָּהּ של הקטינה בדואר כמה ימים לפני החקירה וכי הוא אמר לה שהוא רוצה להתאבד. הנאשם העיד שהוא זוכר שפגש את אִמָּהּ של הקטינה בדואר, ולשאלת באת כוח המאשימה אם הוא זוכר מה הייתה השיחה השיב: "שיחה אמרתי לה שאני לא יכול להמשיך ככה לחיות כי נפל עליי הרבה דברים שלא קשורים אליי לא יכול להמשיך. ואמרתי לה אני לא עשיתי בפירוש אמרתי לה לא עשיתי שום דבר ואמרתי אני לא יכול". הנאשם אישר כי אמר לאִמָּהּ של הקטינה שהוא רוצה להתאבד, אך שלל כי אמר נימק זאת בכך ששוטרים מחפשים אותו (עמוד 290 שורות 16-34). התייצבות הנאשם בתחנת המשטרה הנאשם הכחיש שברח מהמשטרה. בחקירתו במשטרה מיום 30.3.25 (ת/1א) אמר שהגיע ביום ראשון להסגיר את עצמו, ולא ידע שהוא דרוש לחקירה. לטעמו – בנו התקשר עבורו למשטרה ביום חמישי שלפני כן ושאל אם מחפשים אותו ומשהשיבו לו בשלילה נסע לצפון. לשאלה מדוע יטרח לברר אם מחפשים אותו בנסיבות רגילות, ענה שאחד השכנים אמר לו שמחפשים אותו (הודעה מיום 30.3.23 עמוד 5 שורות 33-45). משעומת בחקירתו מיום 30.3.23 (ת/1ד) כי ביום רביעי שלפני כן הגיע לחנות של י' ואמר לי' ששוטרים מחפשים אותו וכי הוא הולך להתאבד, ענה כי הוא לא זוכר ושלל שברח מהחצר האחורית (הודעה 30.3.23 עמוד 5 שורות 52-53 עמוד 6 שורות 54-60). מנגד, בחקירתו הראשונה במשטרה, ביום 26.3.23 אמר שהגיע מיוזמתו לאחר ששכן אמר לו באותו היום שמחפשים אותו, כי לא ידע ששוטרים מחפשים אותו, וכי לא היה במרכז הארץ באותו שבוע. כך גם העיד י' בבית המשפט, כי הנאשם הגיע לחנות בה עבד י' ואמר לו שהוא [הנאשם] הולך להתאבד. י' ענה לו "אם לא עשית כלום בשביל מה לעשות את זה" והנאשם ענה לו "לא, המשטרה מחפשת אותי, אני ברחתי מהחצר, אני כבר כמה ימים לא ישן בבית, אני כל מה שיש לי ארשום על הילדים שלי ופה נגמר הסיפור" (עמוד 121 שורות 17-22). בהקשר זה השיב בחקירה הנגדית תשובות מבולבלות ומתחמקות (ראו עמוד 289 שורה 10 ועד 290 שורה 15) גם כשהוטחה בו עדותו של י' שאישר שהוא אמר לו שהוא בורח ולא ישן בבית, הכחיש הנאשם אולם בסופו של דבר אמר שנסע לצפון (עמוד 289 שורות 22-34. עמוד 290 שורות 1-15). הנאשם הכחיש בבית המשפט שפגש את מ' בסניף הדואר שם אמר לה שהוא רוצה להתאבד כי שוטרים מחפשים אותו, אולם משהוצגו לו ת/1ה עמוד 10 ש 23-24 שכך היה (290, שורות 16-23, 31, 34), והנאשם לא סיפק הסבר מניח את הדעת מדוע ברח מהמשטרה. הקשר עם הקטינה לאחר חשיפת המעשים הנאשם אישר כי המשיך להיות בקשר עם הקטינה לאחר חשיפת האירועים, וכי היא הייתה מקבלת ממנו כסף לאחר שניקתה את דירתו מספר פעמים, ואישר שאת המפתח היה משאיר לה בתיבת הדואר או אצל מ', מה שמחזק את גרסת הקטינה שהייתה מנקה את ביתו שלא בנוכחותו, אולם כך או כך, אין הדבר מלמד על כי לא היו דברים מעולם, כפי שציינתי לעיל. עת/2 – בתו של הנאשם, גברת א'. פ'. בתו של הנאשם שהעידה לטובת הנאשם לא תרמה במאום להגנתו. כל שניסתה העדה הוא להשחיר את הקטינה, וכל שאמרה – וזאת ללא כל ביסוס עובדתי וללא כל ידיעה בפועל - שהקטינה "מסתובבת הרבה בכפרים ערבים". אין לקבל את הדברים ויש לדחותם. ניסיונה העקר של עדת ההגנה לפגוע בקטינה קרס, לאחר שהודתה דווקא שהייתה מפקידה את ילדיה שלה בידיה הטובות של הקטינה, ובכל מקרה אין באמור כדי לסייע או לתרום בעניינו של הליך זה. גרסת הנאשם – הערכת מהימנות מהימנות גרסתו של הנאשם דלה עד מאד. טענתו שלא היו דברים מעולם התבררה שלא היתה מדויקת: כך ביחס לאירוע בבית ברחוב ד' התברר שעל אף ההכחשה שחשף את איבר מינו בפני הקטינה וב' התברר שבמשטרה דווקא מסר הנאשם שהוא קם בלילה עירום ומסתובב עם חלוק או חולצה וייתכן שלא שם לב שהקטינות נמצאות שם. עוד התברר בהקשר לעניין זה, עדותה של מ' שחברתה נ', אִמָּהּ של ב', פנתה אליה לאחר אותו אירוע וסיפרה לה עליו, ומ' התעמתה עם הנאשם על כך (עמוד 165, שורות 1-34). הנאשם אמר שהופתע מהתנועה המעליבה (גם לשיטתו) שעשתה לעברו ב'. על אף שהוא שיתף את מ' בכך, הסברו המתחמק מדוע לא בירר עם מ' מדוע ב' עשתה תנועה מעליבה זו לעברו, ולבטח אם הקשר בינו לבין ב' היה תקין, או אפילו טוב, "הקשר עם [ב'] היה טוב ... היה טוב אז אנחנו בצחוקים כמו חבר שלה..." (עמוד 295 שורות 19-20). העדרו של השיח מול מ' בעניין זה, מלמד דווקא שהנאשם הבין מדוע כך נהגה ב', ולכן לא הרגיש צורך להרחיב בעניין מול מ'. הכחשותיו לביצוע המעשים אינן מתיישבות עם התנהלותו בפני הקטינה הן בעל פה והן בכתב. התנצלויותיו של הנאשם בפני הקטינה הן בעל פה והן בכתב ברורות. הסברו הקלוש כי הודעתו בכתב, ת/11 נשלחה מחמת הפרידה מהמשפחה אין לו על מה שיסמוך ולא עולה בקנה אחד עם הנסיבות, תשובותיו בחקירתו ועדותו המהימנה של י'. הנאשם ביקש מהקטינה "לעצור", והקטינה אמרה שהבינה זאת כי הוא מבקש ממנה לעצור את התלונה (עמוד 32 שורות 21-23), דבר שמתיישב עם הנסיבות הכוללות. בריחתו מהמשטרה למשך מספר ימים כאמור, רצונו להתאבד כפי שאמר לי' (עמוד 121 שורות 17-22), אינם מתיישבים עם גרסתו כי לא היו דברים מעולם. חוסר אמינותו של הנאשם בולט במיוחד על רקע אמינותה הגבוהה של הקטינה שגרסתה אף מתיישבת עם הראיות הנוספות שבתיק. בא כוח הנאשם הטיח בקטינה שהייתה לה מוטיבציה לתלונה כוזבת על מנת להזיק לאִמָּהּ. הקטינה השיבה שאילו רצתה להזיק לאִמָּהּ אזי לא היה טעם בהגשת תלונה כנגד הנאשם שכבר היה באותו מועד, כבר גרוש מאִמָּהּ, אלא דווקא בהגשת תלונה נגד בן הזוג הנוכחי של האם (עמוד 78 שורות 1-33). הקטינה הוסיפה שאת התוספת שאין לה שום סיבה או מוטיבציה לשקר הוסיפה מיוזמתה כדי להבהיר את הדברים (עמוד 79 שורות 1-7). מחדלי חקירה בסיכומי טענותיה ההגנה העלתה טענות באופן כללי ובהעדר פירוט של מחדלי חקירה שיש בהם כדי להטות, לשיטתה, את הכף לזכותו של הנאשם, כמו כי אחד מהחוקרים אינו חוקר עבירות מין וכי המשטרה לא זימנה 17 עדים שלשיטת הנאשם היו רלוונטיים ששמם עלה בחקירה, וכי לא נעשה איכון סלולרי של התכנות ביצוע מעשי עבירות מין באופן יומיומי. בהקשר זה ראוי לחזור למושכלות יסוד לפיהן: "מחדלי חקיקה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעברות שיוחסו לו. יש לבחון בעת בדיקה של טענה בדבר מחדלי חקירה את השאלה האם המחדלים הנטענים הם חמורים במידה המעוררת חשש שהגנת הנאשם קופחה כיוון שהתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו. בדיקה זו נעשית תוך שקלול המחדלים הנטענים על רק התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט" (ע"פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 20.2.2014)). לאחר שבחנתי את הטענות סברתי שיש לדחות את טענות הנאשם למחדלי חקירה; 'מחדל חקירה' מתאר מצב של חסר ראייתי משמעותי הנובע מאי עשיית פעולת חקירה משמעותית וחיונית לבירור האמת. כך בין השאר, אם עד מהותי לא נחקר, אם לא נערכה בדיקה חיונית, אם ראיה או הודעה מהותית לא תועדו, אם ראיה חשובה אבדה או כל מצב אחר של חסר בפעולת חקירה חיונית שעשויה הייתה לסייע בבירור האמת. כך בין אם החסר הראייתי פוגע באפשרות הוכחת אשמת הנאשם ובין אם הוא מונע מהנאשם לנקות עצמו מהאשמה. במצב של מחדלי חקירה מעין אלו, על בית המשפט לשאול את עצמו אם מדובר במחדל חקירה כה חמור, עד כי יש מקום לחשש שמא בעטיו קופחה הגנת הנאשם (ראו דיון נרחב בסוגיית מחדלי חקירה והשלכתם ב-ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (נבו 18.5.2006)). ראוי גם לזכור שאפילו לו נמצא מחדל חקירה, אין בכך בהכרח כדי להוביל לזיכוי הנאשם. "נקבע לא אחת כי העדרה של ראיה שמקורה במחדלי רשויות החקירה, ייזקף, אמנם, לחובתה של התביעה עת תידון השאלה האם הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, אולם אין לומר כי מחדלי חקירה בהכרח יובילו לזיכויו של הנאשם. נפקותו של המחדל תלויה בנסיבות המיוחדות של העניין הנדון, ובפרט בשאלה האם מדובר במחדל כה חמור עד כי יש חשש שמא קופחה הגנתו של הנאשם באופן שהתקשה להתמודד עם חומר הראיות שמפלילו" (ראו: ע"פ 1977/05 דוד גולה נ' מדינת ישראל (נבו 02.11.2006)). בענייננו, אין חולק שמדובר בבני משפחה שהתגוררו תחת קורת גג אחת. לא נהיר כיצד איכון של טלפונים ניידים יכול לשלול (או אפילו לאשר) עבירות מין; או כיצד אותם 17 עדים חסרים – שממילא לא הובאו על ידי ההגנה – ושממילא לא היו עדים לפגיעות המיניות יכולים לסייע להגנה. לסיכום - לא מצאתי בטענות הנאשם ממש ולבטח לא נמצא שנפגעה יכולת הגנתו. ה"אירוע" ב"קלאנסווה" הנאשם טען בעדותו כי יום אחד הוא ומ' נסעו לבית מלון וביקשו מי' לשמור על הקטינה, והקטינה ברחה מהבית. הנאשם בהתקשר לי' לבדוק היכן היא. לאחר שי' פתח את ה GPS ראה שהיא בכפר ערבי. י' נסע להביא אותה ואת חברה שלה משם וראה כי השתיים ישבו שם עם גברים שתו ועישנו (254 שורות 18-27). מעבר לכך שהעד לא יכול להעיד על הדברים מידיעה אישית הרי הקטינה אמרה שהייתה במושב ליד נתניה, עם ילדים בני גילה וי' אישר שאסף אותה משם ומאחר שלא נכנס לדירה כלל לא ראה אם הילדים מעשנים ושותים. מקונן חשש שטענות אלה של הנאשם הן ביטוי לדפוס שנועד להשחיר את הקטינה ולטפול את האחריות אחרים – כפי שמ' אחראית על צריכת האלכוהול שלו, כך ד' הוא יזם את התלונה וכך גם הקטינה. סיכום בחינת כלל הראיות מובילה למסקנה ברורה ומובהקת שהנאשם ביצע בקטינה מעשים מגונים ומעשי אינוס, באופן המתואר באישומים הראשון והשני בכתב האישום שעובדותיו הוכחו. התרשמתי מבגרותה של הקטינה, מחוכמתה, מהעוצמה האצורה בה, מכנותה וממאמציה לתאר את שחוותה באופן בו התרחשו הדברים וללא שמץ של הגזמה. אל מול עדות הקטינה, וראיות מחזקות נוספות, הותירה עדות הנאשם רושם עגום. הנאשם ניסה לתאר כמי שהתנהג כאב והכחיש את הדברים, ברם התברר שמתחת לפני השטח תחושותיו כלפי הקטינה קשות, והוא ניצל את גילה הרך לעשות בו את זממו, עד שיום אחד הפסיקה אותו ממעשיו. לאור כל המפורט לעיל, כשהמאשימה הוכיחה, מעבר לכל ספק סביר שהנאשם ביצע בקטינה וב-ב' את העבירות המיוחסות לו באישום הראשון, ובקטינה את העבירות המיוחסות לו באישום הראשון והשני, ומתוך העדפת גרסתה, אני סבור שיש להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו באישומים הראשון והשני לכתב האישום, וכך אציע לחברתי ולחברי לעשות. עודד מאור, שופט השופט יוסי טופף [אב"ד]: יוסי טופף, שופט אב"ד אני מסכים. השופטת מעין בן ארי: מעין בן ארי, שופטת אני מסכימה. אשר על כן, הנאשם מורשע בזאת בביצוע העבירות מושא האישומים הראשון והשני, כדלקמן: מעשה מגונה בקטינה בת משפחה מתחת לגיל 16, לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיפים 348(ב), 345(ב)(1), 345(א)(1) לחוק העונשין; מעשה מגונה בקטינה מתחת לגיל 16, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; ריבוי עבירות של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה מתחת לגיל 14, לפי סעיף 351(ג)(1) בנסיבות סעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק העונשין; וריבוי עבירות של אינוס קטינה על ידי בן משפחה, לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין.
ניתנה היום, כ"ו אדר תשפ"ה, 26 מרץ 2025, במעמד הצדדים.
יוסי טופף, שופט
אב"ד
עודד מאור, שופט
מעין בן ארי, שופטת