עת"מ 45512-04-26 עת"מ 45512-04-26

האם יש לבטל הוראה בצו הארנונה של המשיבה לשנת 2025 שבה נקבע שהחיוב יחול גם על שטחים משותפים המוחזקים על ידי יותר ממחזיק אחד "בין בצמידות לנכס ובין שלא בצמידות אליו"? תמצית טענות העותרים העותרים הם בעלים או מחזיקים בנכסים שונים במרכז המסחרי "ראשונים" בכפר שמריהו (להלן: המרכז המסחרי). הגדרת השטח לחיוב בצווי הארנונה של המשיבה (להלן גם: המועצה) כפי שהיה במשך שנים רבות (להלן: הצו המקורי) הוא זה: "הארנונה הכללית מוטלת על הנישומים בגין נכסים שאינם אדמת בניין. השטח מהווה בסיס לחיוב הארנונה הכללית הוא השטח הבנוי ברוטו, לרבות השטח שמתחת לקירות הפנימיים והחיצוניים". בשלהי שנת 2025 שלחה המועצה הודעת שומה מתוקנת שלפיה הוגדל שטח הנכס של כל אחד מהעותרים לצורך חיוב בארנונה, בעקבות תוספת בגין חלקם היחסי בשטחים המשותפים, כאשר עד לאותו מועד, השטחים המשותפים לא חויבו בארנונה (להלן: הצו החדש). לאחר קבלת השומות, העותרים פנו למועצה והתברר להם שהשומות נתנו בעקבות סקר נכסים שערכה המועצה ובעקבותיו, המועצה ערכה שינוי בצו הארנונה ולפיו היא מחייבת את הנכסים גם בגין חלקם היחסי בשטחים המשותפים. לצו הארנונה נוספה הגדרה שלא הייתה קיימת עד לאותה עת: נוספו המילים: "ולרבות כל השטחים המשותפים. לעניין זה, שטחים משותפים הינם שטחים שמוחזקים על ידי יותר ממחזיק אחד בין בצמידות לנכס ובין שלא בצמידות אליו". מדובר בשינוי שיטת המדידה שנעשה בניגוד לנוהג שהייה קיים לפיו לא היה חיוב על שטחים משותפים. בסקר הנכסים הקודם משנת 2018 המודד מדד גם את השטחים המשותפים ואולם שטחים אלו לא התווספו לשטח הנכס המחויב ושיטת החישוב לא כללה את השטחים המשותפים. מכאן, שהמועצה שינתה את נוהג שיטת מדידה ולא רק את צו הארנונה. מאז סקר הנכסים הקודם בשנת 2018 ועד הודעת השומה המתוקנת, חויבו הנכסים בהתאם לממצאי הסקר הקודם, כלומר לפי שיטת מדידה שלא כללה את השטחים המשותפים. המועצה שינתה את נוהג המדידה ולא רק את הצו. העותרים פנו למועצה ביום 5.1.26 לצורך קבלת פרטים לפי חוק חופש המידע תשנ"ח – 1998 (להלן: חוק חופש המידע) וביום 26.1.26 המועצה השיבה להם שנעשה זימון כדין לישיבת המועצה שאישרה את הצו, קודם לישיבה נשלח סדר היום, לא מדובר בשינוי צו הארנונה או בשינוי בהגדרות או בשיטת המדידה, אלא מדובר רק בביאור והבהרה של הצו המקורי. המועצה לא חשפה בפני העותרים את פרוטוקול הישיבה והעתק מסדר היום, למרות בקשתם. השינוי בצו הארנונה לא לווה בחוות דעת משפטית ונראה כי פקידי המועצה נטלו לעצמם סמכות לשנות את צו הארנונה, המצוי בסמכותה הבלעדית של המועצה. בנוסף, מליאת המועצה אינה רשאית לבצע שינוי של שיטת המדידה ולכן גם אם ההחלטה הייתה מתקבלת כדין, אין בכך בכדי לרפות את הפגם המהותי של שינוי צו הארנונה. על פי הדין, רשויות מקומיות רשאיות לשנות או להוסיף סיווגים, לרבות העלאה של תעריפי הארנונה, בכפוף לאישור שרי הפנים והאוצר (להלן: השרים). אולם, נפסק ששינוי שיטת המדידה אסור ואין למועצה סמכות לשנות את חישוב השטחים לצורך חיוב בארנונה, גם לא על ידי קבלת אישור השרים וזאת בהתאם להלכות "דיני ההקפאה". המועצה קיבלה החלטה על שינוי צו הארנונה וכן שינתה את הנוהג הקיים ביחס לשטח המדידה, כשבעבר היא לא כללה שטחים משותפים. לכן, ההחלטה נגועה בחוסר סמכות מהותי ובפגם פרוצדוראלי חמור. היא מנוגדת לדיני ההקפאה ולפסיקה ולכן אין לה תוקף משפטי ויש לבטלה. העתירה לא הוגשה בשיהוי. מיד לאחר קבלת הודעות השומה, העותרים פנו למשיבה ובקשו לקבל מידע ומסמכים מהותיים. מאחר שהמשיבה נתנה רק תשובה חלקית, תוך הסתרה מכוונת של מסמכים, הם הגישו את העתירה סמוך לאחר מכן. לא נפגע גם אינטרס ההסתמכות של המשיבה והיא לא הוכיחה ששינתה את מצבה לרעה או כי תקציבה נפגע. גם אם היה שיהוי, הרי שאינטרס שלטון החוק גובר באופן מוחלט על טענת השיהוי ועל בית המשפט לבצע ביקורת שיפוטית לגופו של עניין. אחרת, הדבר יהווה מתן היתר לעקוף חקיקה ראשית, להטלת חיובים בניגוד לחוק וליצירת חסינות למעשים בלתי חוקיים. חברי המועצה של המשיבה הוטעו לחשוב שמדובר בהבהרה בלבד ואולם למעשה המשיבה שינתה את שיטת החיוב שלא כדין. בנוסף, לא מדובר בטענה בדבר טעות במדידה אלא על חוקיות הצו ולכן ההליך שהיא נקטה בו – עתירה מנהלית - ולא הליכי השגה וערר, הוא ההליך הנכון. חוות הדעת המשפטית שהוגשה לחברי המועצה נערכה באופן רשלני ומטעה. בנוסף, הטענה שהייתה טעות בהזנת נתוני סקר 2018 לא הובאה בפני מליאת המועצה ולא נדונה בה. חברי המועצה לא הועמדו על המשמעות האמיתית של השינוי ולכן לא הפעילו את שיקול הדעת הנדרש לצורך קבלת החלטה בנושא, במיוחד שהמשמעות היא שחיובי הארנונה "יקפצו" ב – 40%. לו היה מידע זה עומד בפני מליאת המשיבה, היא לא הייתה מאשרת את השינוי. לא מדובר בהבהרה אלא במלאכת חקיקה חדשה לחלוטין המשנה את שיטת החישוב. שטחים משותפים שלא היו מחויבים, מחויבים כעת. המועצה הוסיפה נדבך חקיקתי חדש המאפשר לה לחייב שטחים משותפים. שטחים משותפים אינם מהווים חלק מהיחידה של המחזיקים ויש להם מעמד עצמאי. שיוך השטחים המשותפים ליחידה הוא שגוי ויש להפריד בין המעמד המשפטי והמיסויי של שטחים משותפים לבין שטחים עיקריים של היחידות המסחריות. שינוי הצו מהווה שינוי שיטת החישוב שחוקי ההקפאה נועדו למנוע. גם את טענת המשיבה שמדובר בתיקון טעות יש לדחות. שהרי אם כך, מדוע המשיבה השתהתה שמונה שנים עד שתיקנה את "הטעות"? די בשיהוי ממושך זה בכדי לפורר את טענתה ולדחות את הטענה שמדובר בתיקון טעות. המשיבה יצרה מרכיב מס חדש והרחיבה את המונח "ברוטו" מעבר לכל גבול סביר. המשיבה מנסה להכשיר שינוי מדיניות מהותי על ידי תיוגו כ"טעות טכנית". במשך עשרות שנים המשיבה לא חייבה בגין שטחים משותפים ולכן גם אם שטחים אלו נכללים בגדר "בניין", הרי שלאור נוהג שנמשך עשרות שנים שלא לחייב שטחים אלו, היא אינה רשאית לחייבם כעת. יש לדחות גם את טענת המשיבה שמדובר ב"הטלה ראשונה" מאחר ששטחים משותפים במרכז מסחרי היו קיימים שנים רבות ולא מדובר ב"נכס חדש". הצו הגדיר "שטח ברוטו" והתנהלות המשיבה במשך כל השנים בפועל, קבעה את שיטת היישום. מדובר ב"כסות משפטית מלאכותית שנועדה להכשיר מעשה מנהלי נטול סמכות". לאור האמור, יש לבטל את שינוי הצו החדש בכל הנוגע לשינוי שיטת המדידה המחילה חיוב על שטחים משותפים, להורות על ביטול כל דרישות התשלום והחיובים שהמועצה הוציאה בקשר עם החיוב בגין שטחים משותפים, לזכות את חשבונות הארנונה של העותרים בגין כל סכום שנגבה בגין שטחים משותפים ולחייב את המשיבה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. תמצית טענות המשיבה העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. על פי תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א – 2000 (להלן: התקנות) יש להגיש את העתירה "בלא שיהוי... ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים" מיום פרסום ההחלטה או מיום קבלת ההודעה עליה. העתירה הוגשה בשם 41 עותרים ואולם כמעט אף אחד מהם לא ייפה את כוחו של עו"ד נדם לייצגו. בסיום הדיון בעתירה, הורה ביהמ"ש לב"כ העותרים להגיש ייפויי כוח מכל העותרים ואולם, בייפוי הכוח שהוגשו על ידו לאחר הדיון, היו לא יותר מ – 27 חתימות נוספות. מכאן, שברור שלא כל העותרים ייפו את כוחו של עו"ד נדם לייצגם ויש לדחות על הסף את עתירתם של כל מי שלא הסמיך את ב"כ העותרים להגיש עתירה זו בשמו. הצו החדש לשנת 2025 עם ההבהרה שבו, אושר במועצה ביום 24.6.24 ופורסם כדין באתר המועצה בחודש יולי 2024, כך שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר של שנה ושמונה חודשים לפחות. כמו כן, ההודעות על השומה נשלחו לעותרים ביום 21.10.25 והעותרים עצמם מודים שפנו למועצה "מיד ובסמוך לאחר קבלת השומה המתוקנת". תשובת המועצה לבקשה לפי חוק חופש המידע נמסרה לעותרים ביום 26.1.26 והעתירה הוגשה רק ביום 20.4.26. העתירה הוגשה אפוא כשישה חודשים לאחר קבלת הודעות השומה וקרוב לשנתיים לאחר אישור הצו במליאה, הרבה אחרי חלוף 45 הימים הקבועים בדין. בקשה להארכת מועד לא הוגשה ולא ניתן שום טעם לאיחור. העותרים ידעו את מלוא העובדות עוד בשלהי שנת 2025, הם היו מיוצגים ופנו למועצה. למרות זאת, הם ישבו בחיבוק ידיים ואילו המועצה הסתמכה בתקציבה על השומות שהוצאו כדין לשנת 2026. העותרים הרחיבו חזית בהשלמת הטיעון בכתב שהגישו וטענו לראשונה שלאחר שקיבלו מענה מהמועצה על פי חוק חופש המידע, הם שלחו למועצה מכתב נוסף ובחודש מרץ 2026 קיבלו תשובה מהמועצה. ברם, לא רק שטענה עובדתית חדשה זו לא נתמכה בתצהיר, מכתבים אלו כלל לא צורפו. בהודעות השומה שנשלחו לעותרים ביום 21.10.25 צוין במפורש שהם רשאים להגיש השגה בתוך 90 יום ואף אחד מהם לא הגיש השגה. תחת זאת, העותרים "דלגו" היישר לבית המשפט. טענות העותרים בדבר גודל השטח שנמדד ואופן ייחוס החלק היחסי מהשטחים המשותפים, היו צריכים להיות נדונים במסלול ההשגה והערר, והעתירה מהווה עקיפה אסורה של המסלול הייעודי שקבע המחוקק. העותרים באו לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים והציגו מצג עובדתי שגוי. העותרים ידעו שהצו החדש אושר במליאה ולווה בחוות דעת משפטית וטענו אחרת. בנוסף, התצהיר התומך בעתירה ערוך שלא כדין והוגש תצהיר רק של העותר 1 מבלי שצורפה אסמכתה למינויו והסמכתו על ידי יתר העותרים. בנוסף, העותר 1 אינו רשום כמחזיק באף אחד מהנכסים במרכז המסחרי והוא אחד מבעלי היחידות. השטח לחיוב בצו המקורי הוגדר כ"שטח הבנוי ברוטו" וזו הגדרה כללית ורחבה שמעולם לא החריגה שטחים משותפים מגדר החיוב. על פי הפסיקה, תוספת מילים המבהירים את החיוב שנכלל ממילא בהגדרה הכללית, אינו שינוי של הצו אלא הבהרה מותרת. למצער, הוספת חיוב בגין רכיב שטח שצו הארנונה "שתק" לגביו, מהווה הטלת ארנונה לראשונה, המסורה לסמכות המועצה ואינה טעונה אישור השרים. ההבהרה אושרה כדין במליאת המועצה לאחר שהונחה בפניה חוות דעת משפטית. התקיים דיון מפורט במליאה בהשתתפות היועץ המשפטי וההחלטה התקבלה פה אחד. החיוב הוא פרוספקטיבי בלבד, מיום 1.1.26 ואילך. לכל אחד מהעותרים נשלחה הודעה מפורטת בצירוף תשריט מדידה, ואף אחד מהם לא הגיש השגה בתוך 90 יום ולא מיצה את מסלול ההשגה והערר שנקבע בדין. ההגדרה של השטח לחיוב בצו הארנונה המקורי היא כללית ורחבה. היא לא החריגה מעולם שטחים משותפים מגדר השטח החייב. בשל השמטה שנפלה בהזנת הסקר הקודם, חלקם היחסי של המחזיקים בשטחים המשותפים לא נוסף לשומות וזאת בניגוד להגדרת השטח שבצו. על רקע אי הבהירות שנוצרה, הומלץ למועצה על ידי יועציה המשפטיים לציין במפורש בצו שהחיוב כולל גם שטחים משותפים, תוך שהובהר שאין בהוספה לצו המקורי משום תיקון או שינוי בשיטת החיוב. ההבהרה היא שהביטוי "ברוטו" בצו המקורי, כולל את השטחים המשותפים ולכן הוספו המילים "ולרבות כל השטחים המשותפים". איש מהעותרים לא הגיש השגה למנהל הארנונה. על פי "דיני ההקפאה" קיימות שלוש הגבלות על הרשות בכל הנוגע לחיוב ארנונה: איסור שינוי שיטת החישוב, איסור שינוי סיווג הנכס והטלת חיוב ארנונה לראשונה רק כל עוד הדבר לא הוחרג במפורש בצווי הארנונה הקודמים. הבהרה של צו לא נאסרה. בנוסף, דיני ההקפאה לא נועדו להנציח טעויות או מחדלי גבייה ואין לנישום זכות קנויה ליהנות לעד מטעות של הרשות. שטח משותף במרכז המסחרי הוא "שטח בנוי" לכל דבר וענין והוא נתפס בגדרה של ההגדרה הכללית. אם נתעלם מהמילים שהוספו בצו החדש "ולרבות כל השטחים המשותפים", נותרה בעינה ההגדרה של "השטח הבנוי ברוטו" ודי בכך בכדי לחייב את השטחים המשותפים. התוספת לא שינתה את החיוב אלא ביארה את הקיים. על פי הפסיקה, כאשר צו הארנונה אינו קובע בצורה ברורה ומפורשת שלא ניתן לגבות ארנונה בגין שטחים מסוימים, תיקון הצו באופן שמטיל חיוב בגין אותם שטחים או הבהרה, מותר. במקרה דנן, צו הארנונה המקורי לא החריג מפורשות שטחים משותפים ולכן לא הייתה כל מניעה לתקן אותו באופן שמטיל חיוב גם בגין שטחים משותפים. לחילופין, אפילו אם השטחים המשותפים לא נכללו בצו המקורי, לכל היותר "שתק" הצו לגביהם ולכן חיוב בגין רכיב שהצו שתק לגביו הוא בגדר הטלת ארנונה לראשונה המצוי בסמכות המועצה ואינו תלוי אישור השרים. לחילופי חילופין, הייתה טעות ואי החיוב בעבר נבע מהשמטה גרידא. הימנעות של גבייה בטעות, אינה מקימה נוהג נורמטיבי ולא מקנה לנישום זכות קנויה להנצחתה. הליך אישור הצו היה תקין ואין כל עילה לביטולו. לאור כל האמור, יש לדחות את העתירה ולחייב את העותרים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. דיון והכרעה ראשית יש לדון בטענת המשיבה שהעתירה הוגשה בשיהוי וכבר מסיבה זו, יש לדחותה. תקנה 3(א) לתקנות קובעת שיש להגיש את העתיקה ללא שיהוי ולא יאוחר מ – 45 ימים מהמועד שבו ההחלטה פורסמה. הודעות השומה נשלחו לעותרים עוד בחודש אוקטובר 2025 והעותרים השתהו שיהוי משמעותי והגישו את העתירה רק ביום 20.4.26. העותרים לא הגישו בקשה להארכת מועד, אפילו לאחר שהמשיבה הגישה את תשובתה ובמסגרתה טענה שיש לדחות את העתירה על הסף מחמת שיהוי. העובדה שהעותרים פנו לקבלת מידע מהמשיבה, אינו פוטרת מהגשת העתירה בתוך 45 ימים. כפי שנקבע בבעע"מ 1981/02 קיסר- הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (4.03.2002): "משהותקנו תקנות סדרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה המועדים הוטל עלינו לכבדם". כפי שנקבע בעת"מ 34976-01-15 מונדר נ' מועצה מקומית אעבלין (22.11.15): "כבר נקבע לא אחת כי קיומו של משא ומתן עם גורם מנהלי אין בכוחו כדי לאיין את טענת השיהוי, אלא אם הסכימו על כך במפורש הצדדים או במקרים חריגים בהם קיימת הצדקה לשיהוי בהגשת העתירה". בעת"מ 74186-11-24 מחלב גדי נ' עיריית נתניה (28.1.25) צוין כי: "כבר נקבע לא אחת כי קיומו של משא ומתן עם גורם מנהלי אין בכוחו כדי לאיין את טענת השיהוי, אלא אם הסכימו על כך במפורש הצדדים או במקרים חריגים בהם קיימת הצדקה לשיהוי בהגשת העתירה". לפיכך, יש לדחות את העתירה מחמת שיהוי. הגשת בקשה לפי חוק חופש המידע, לא מצדיקה איחור וסטייה מהמועד שנקבע בתקנות – 45 ימים. ככל שהעותרים סברו כי החומרים המבוקשים מהמשיבה היו חיוניים לצורך העתירה, היה עליהם להגיש בקשה להארכת מועד בתוך 45 הימים ולחילופין, להגיש את העתירה במועד ולעתור להוספת מסמכים נוספים לאחר מכן. העותרים לא צירפו לעתירה מסמכים חדשים שהועברו להם מהמשיבה לאחר פנייתם לפי חוק חופש המידע. על אף האמור, תידון העתירה גם לגופה. בצו הארנונה המקורי, שהיה בתוקף שנים רבות, נקבע כי: "הארנונה הכללית מוטלת על הנישומים בגין נכסים שאינם אדמת בנין. השטח המהווה בסיס לחיוב הארנונה הכללית הוא השטח הבנוי ברוטו, לרבות השטח שמתחת לקירות הפנימיים והחיצוניים". בצו החדש לשנת 2025, לאחר המילים "השטחים החיצוניים" נוספו המילים "ולרבות כל השטחים המשותפים. לעניין זה, שטחים משותפים הינם שטחים שמוחזקים על ידי יותר ממחזיק אחד בין בצמידות לנכס ובין שלא בצמידות אליו". תקנה 3 (ב) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) תשס"ז - 2007 קובעת כי: "לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת כספים מסוימת, יראו את סך כל שטחו של נכס, כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית בשנת הכספים הקודמת, זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה". כפי שנקבע בעע"מ 1721/10 מועצה מקומית גני תקוה נ' קופלוביץ (9.8.12): "בשנת 1985 החל תהליך חקיקה של חוקים ותקנות אשר הגבילו את סמכויות הרשויות המקומיות ביחס לקביעת סכום הארנונה בתחומן. קבוצת חוקים ותקנות אלה מכונים "דיני ההקפאה"... עד שנת 1992 קבעו דיני ההקפאה בכל שנה את השיעור המרבי בו רשאיות הרשויות המקומיות להעלות את תעריף הארנונה בגין נכסים בתחומן. ככל שרצתה רשות מקומית להעלות את תעריף הארנונה מעבר לשיעור המרבי, כרוך היה הדבר בהשגת אישור שר האוצר ושר הפנים. ככל שהעלאה כאמור נעשתה מבלי שניתן לה אישור השרים, מדובר בחריגה מסמכות וניתן לבטלה על ידי הגשת עתירה לבית משפט לעניינים מנהליים או להתגונן בפניה באופן עקיף בערכאות אחרות...בשנת 1992, עם חקיקת חוק ההסדרים, חל מפנה מסוים בדיני ההקפאה. בסעיף 8(ב) לחוק נקבע כי שר האוצר ושר הפנים יקבעו בתקנות כללים בדבר אופן חישוב שטחו של נכס. מכוח סעיף זה הותקנו תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1993), התשנ"ג-1993, ומאז הותקנו בכל שנה ושנה (להלן: תקנות ההסדרים). תקנה 2(ב) לתקנות ההסדרים קבעה כי לצורך הטלת ארנונה כללית יראו את סך כל שטח הנכס לחיוב בארנונה כסך כל השטח המחויב בשנת הכספים הקודמת. עניינה של תקנה זו, אפוא, הוא במניעת העלאה עקיפה של תעריף הארנונה באמצעות שינוי שיטת המדידה של אותו נכס". נקבע שם גם כי: "חידושים בצווי ארנונה המאוחרים לצו המוקפא אסורים לפי דיני ההקפאה, אולם הבהרות הינן מותרות. המבחן שנקבע להבחנה בין חידוש להבהרה הוא "מבחן ההתעלמות" – יש להתעלם מתוספת המילים בצו החדש, ולשאול האם יש בכך כדי לשנות את החיוב בארנונה. ככל שהתשובה לכך שלילית – מדובר בהבהרה, ואם היא חיובית – הרי שמדובר בחידוש האסור על פי דיני ההקפאה... הלכה היא כי תיקון טעות שנפלה בחישוב השטח לחיוב בארנונה אינה מנוגדת לדיני ההקפאה...שכן, כידוע, אין זו תכליתם של דיני ההקפאה להנציח טעויות או מחדלים של מועצות מקומיות". כמו כן נפסק שם גם כי: "שינוי המדיניות ביחס לשטחים המשותפים אינו שינוי בשיטת החישוב. כמו כן, שינוי המדיניות אינו בבחינת שינוי סיווג... חיובם של השטחים המשותפים בבנייני המגורים של המשיבים בארנונה נופל, אפוא, בגדר הטלת ארנונה לראשונה, ולשם כך לא נזקקה המועצה לכל אישור חיצוני כל עוד התעריף בגינם עומד במסגרת הסכומים המזעריים והמרביים שבתקנות וכל עוד לא הוחרגו שטחים אלה בצווי הארנונה עובר לשנת 1995. בעע"מ 7518/09 משואה למלונאות ונופש בע"מ נ' עירית ירושלים (20.11.11) נקבע כי: "בפסיקה הובעה העמדה, כי הוספת חיוב בארנונה ביחס לרכיבי שטח שלא חויבו בעבר, ואשר צו הארנונה שתק לגביהם, תיחשב כ"הטלת ארנונה לראשונה", אשר אינה נוגדת את חקיקת ההקפאה... לעומת זאת, בכל הנוגע לחיוב רכיבי שטח שהוחרגו במפורש מצו ארנונה קודם, נקבע בעניין עיריית יבנה כי חיוב כאמור מהווה שינוי שיטת חישוב אסורה הכפופה לדיני ההקפאה". בהתאם לעקרונות הנ"ל, יש לבחון האם התוספת בצו החדש מהווה הבהרה מותרת כטענת המשיבה או שמא מדובר בשינוי בחישוב האסור על פי דיני ההקפאה? אני סבור שהדין עם המשיבה. שהרי, אף ללא המילים "ולרבות כל השטחים המשותפים" שנוספו בצו החדש, המילים המקוריות "השטח הבנוי ברוטו, לרבות השטח שמתחת לקירות הפנימיים והחיצוניים", כוללות גם שטחים משותפים ואין בהגדרה כוללת זו כל רמז של החרגת שטחים משותפים. כפי שנקבע בעע"מ 9597/11 עיריית יהוד מונסון נ' אורגל (3.4.13) שעסק במקרה דומה: "הגדרה זו, כפשוטו של לשון, אינה מוציאה מגדרה שטחים משותפים כלשהם. אומנם מובהר כי היא כוללת, בין היתר, "כל שטח מקורה בידי המחזיק בכל קומה". אולם לא נקבע כי שטחים משותפים מוחרגים מחיוב". הדברים קל וחומר למקרה דנן (ראו גם: עת"מ 36334-07-16 אורטל בן מוחה נ' עירית נשר (20.12.16)). לפיכך, התוספת לצו המקורי היא הבהרה מותרת. משהמועצה קיימה אספה כדין ואף קיבלה חוות דעת משפטית וקיימה דיון כדת וכדין טרם ההחלטה, אין כל פגם בצו החדש. בנוסף, המשיבה צודקת שאף אם השטחים המשותפים לא נכללו בהגדרה של הצו המקורי, וכאמור איני סבור כך, ניתן לראות בצו החדש הטלת ארנונה לראשונה. שהרי, הצו המקורי "שתק" לגבי רכיב זה ולפיכך קיימת סמכות למועצה להטיל חיוב אפילו ללא אישור השרים. כפי שנקבע ב ת"צ 34564-09-23 סלע נ' עירית עכו (10.7.24): "הוספת חיוב בארנונה בעבור רכיבי שטח שלא חויבו בעבר, ואשר צו הארנונה "שתק" בעניינם, תיחשב כשייכת לקטגוריה של הטלת ארנונה לראשונה... לעומת זאת, הוספת חיוב ארנונה בעבור רכיבי שטח שהוחרגו מפורשות בצווי ארנונה קודמים תיחשב לשינוי שיטת חישוב, אשר הרשות המקומית איננה מוסמכת לעשותו... בדומה נקבע, כי העדר התייחסות מפורשת לרכיב שטח מסוים בצו הארנונה אינה מובילה בהכרח למסקנה שאותו רכיב הוחרג מגדר החישוב לצרכי הארנונה". ראו גם: ת"צ (חי') 31950-08-24 ברגמן נ' עריית קריית ים (27.4.26). זאת ועוד: יש לקבל גם את הטענה החילופית של המשיבה לפיה בעבר נפלה טעות כשהשטחים המשותפים לא חויבו ועל פי הפסיקה ניתן לתקן טעות ודיני ההקפאה לא חלים על תיקון טעות. שהרי, מודד המועצה מדד את השטחים המשותפים כבר בשנת 2018 מתוך כוונה לחייבם ואולם מחמת טעות נשמט רכיב זה מהודעות השומה. כפי שנקבע בעע"מ 8223/07 היים נ' מועצה אזורית דרום השרון (26.6.11) בפסקה 16: "נכס ספציפי נהנה מחמת טעות משיטת חישוב מסוימת דיני ההקפאה לא בהכרח יחייבו המשך התנהלות על פי אותה שיטת חישוב לנכס זה בלבד ובניגוד ליתר הנכסים ברשות. שהרי, "אין זה מתקבל על הדעת שטעות או מחדל יונצחו עקב דיני ההקפאה של הארנונה". סיכומו של דבר: דין העתירה להידחות הן מחמת שיהוי בהגשתה והן לגופה. לפיכך, העותרים ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.